דוקו דרמה: אורלי וילנאי וגיא מרוז ממשיכים להילחם
תקראו להם צדקנים, תקראו להם ניג'סים או שתקרעו להם את הצורה בביקורות - אבל אורלי וילנאי וגיא מרוז לא ישקטו עד שתכירו בחשיבותם, ולחלופין - עד שמבקרת הטלוויזיה גפי אמיר תיכנע. בריאיון לוחמני טוענים בני הזוג שהם קורבן לקנאה, ומגיבים בפעם הראשונה על הטענה שווילנאי השתמשה בתקיפה של אבי ניר כדי למנף את "השתולים"
"אני לא יכולה אפילו להסביר לך איזה ימים קשים עברו עליי בחודשים האחרונים", היא אומרת בתסכול, "שום מילה לא תתאר את פחד המוות שחוויתי במשך שבועות. הידיעה שהבית שלי עשוי להיות יעד למתקפה, שהילד שלי בן השמונה, שלושת הילדים של גיא ואנחנו עשויים להיפגע בכל רגע היתה מלחיצה. ובתוך כל האימה התחלתי לשמוע את הקולות, שהשתמשתי בתקיפה של אבי כדי למנף את 'השתולים'. אני הדלפתי את המידע לתקשורת, שאני אנצל את המקרה המזעזע הזה? מה אני, מטומטמת?".
אז איך קרה ששמך השתרבב לפרשה?
"הכול התחיל כשהניחו לי יונים עם גולגלות מעוכות ליד הרכב. זה קרה פעמיים. שבוע אחרי שבוע. נבהלתי ופניתי לחבר שהוא שוטר במטרה לברר אם יש לזה משמעות בעולם העברייני, והוא אישר שזה סימן רע. לפני שהספקתי לשתף מישהו בעניין, אבי הותקף. במקביל הוא קיבל מכתבי איומים, שהיום אנחנו יודעים שמאחוריהם עומד טופז, בשם 'לה פאמיליה' של בית"ר ירושלים. מכיוון שאחת התוכניות הוקדשה להם, המשטרה זימנה אותי לחקירה ושם סיפרתי על עניין היונים המתות. בנוסף, פנצ'רו את הרכב של תחקירנית התוכנית ובהמשך, אחרי התקיפה, השליכו חזיז לפתח הבית שלנו. מיד עלה החשד במשטרה שיש קשר רציני לתוכנית וקשת קיבלה מהמשטרה הנחיה לצוות אליי מאבטחים".
"קשת הציבה אצלנו את המוניטור הזה", מצטרף מרוז ומצביע על מסך טלוויזיה קטן שמונח בכניסה לדירה וממנו ניתן לראות את הכניסה לבניין ולמגרש החנייה. "במשך שבועיים היא מימנה שני מאבטחים שהוצבו מתחת לבית שלנו. אחד שהיה באופן קבוע מתחת לבית ואחד שהלך עם אורלי לכל מקום".
וילנאי: "הקב"ט של קשת היה מתקשר אליי כל כמה שעות לשאול מה שלומי ומסיים ב'תיזהרי'. אלו היו ימים קשים. בעיקר היה לי קשה עם רגשות האשם".
רגשות אשם?
"שאולי יכולתי למנוע את זה. אחרי שנחקרתי במשטרה אבי אמר לי, 'אולי אם היית מודיעה בזמן על היונים המתות לא היו פוגעים בי'. כשמישהו שנפגע אומר משהו כזה זה נותן מכה בבטן. ואז, כשהפרשה של דודו נחשפה, אני פותחת את העיתון וקוראת את גפי אמיר, מבקרת הטלוויזיה של 'ידיעות אחרונות', כותבת: 'היום מתברר שהניסיון של אורלי וילנאי לשייך את המכות של אבי ניר לתוכניתה הוא לא יותר ממגלומניה של אשת טלוויזיה שהיא ממש כמו דודו טופז'. זה מחריד. רק אוויל משריש יכתוב כזה דבר. לרמוז שניצלתי את התקיפה של אבי לצורך יחסי ציבור זה מחפיר בעיניי".
זאת הפעם השנייה בקריירה של וילנאי (37) שבה היא מסירה את הכפפות ונלחמת על שמה ועל הצדק הברנז'אי. בפעם הראשונה עשתה זאת לפני כשבע שנים, כשפוטרה מתפקידה ככתבת הרווחה של הערוץ הראשון, לאחר שסירבה לשתף פעולה עם בקשת מעסיקיה לצנזר את כתבותיה ופרסמה תוכן שיחה מוקלטת איתם.
מאז חלפו עשרות תחקירים מוצלחים בחסות "עובדה" והפריים טיים של ערוץ 2. הפעם היא יוצאת למלחמה על החופש להגיב לגפי אמיר, שלטענתה מחפשת אותה. לצדה במאבק בעלה הטרי, גיא מרוז (47), שבאחרונה ניצל את הטור האישי שלו, ברשת מקומוני "מעריב", כדי לפתוח במלחמת חורמה נגד המבקרת שפגעה ברעיה האהובה.
"השבוע הושקה סדרה חדשה של אורלי ושלי, שעניינה מחלת הסרטן. . . כמה מהביקורות שחטו אותנו. זכותם המלאה. רק יש מבקרת אחת שהופכת להיות רשמית כוכבת המדור לתקופה הקרובה", כתב בטורו, "מדובר באירוע ששמו גפי אמיר. סופרת כושלת, עיתונאית כושלת, שלאחרונה, לאחר שנכשלה בכל עבודה אחרת, נהייתה מבקרת טלוויזיה. אז השבוע נולדה הפינה 'כל מה שרצית לדעת על ג'יפה אמיר, שרצתה להיות אורלי קסטל בלום ונהייתה גפי אמיר'".
מספר שבועות אחר כך אירח מרוז את דניאל לפין, יוצר "החיים זה לא הכול", שלקח חלק בחגיגת הדאחקות וההתקפות. מרוז גם הבטיח לפרסם מערכון נשכני פרי עטם של כותבי "ארץ נהדרת", שממנו השתמע כי אמיר הפכה למבקרת לאחר שנכשלה, לכאורה, בניסיונותיה להיות תסריטאית בטלוויזיה. בעקבות לחצים של בכירים בקשת הטקסט לא פורסם על אף שדלף לכמה בלוגים באינטרנט. בסך הכול, הפינה רצה במשך יותר חודש.
גיא, לא הלכת רחוק מדי?
"ממש לא! כשמכפישים אותי באופן אישי ולא ענייני גם לי מותר להכפיש. לה יש טור? יופי, גם לי יש טור. השקענו שנתיים של עבודה תחקירית על הסדרה, ובסופו של דבר היא כותבת בביקורת שלה שזה 'פסבדו תחקיר'. מי היא שתקבע שזה כאילו תחקיר?".
וילנאי: "במקרה שלי, לא מדובר במקרה חד פעמי. גפי אמיר מחפשת אותי, נקודה. גיא, תספר לו איך היא התקשרה אלינו ערב לפני שהתוכנית שודרה. שמעתי את השיחה כי היא היתה על ספיקר. היא התקשרה ושפכה מחמאות על הסדרה".
מרוז: "אמרה שזה בום בבטן".
וילנאי: "היא שאלה אם קיבלנו כסף כדי לפרסם את בדיקת הקולונוסקופיה, וגיא שאל אותה אם היא יצאה מדעתה. היא התלהבה נורא והיינו בטוחים שהפעם היא תכתוב עלינו משהו פחות גרוע מבעבר, אבל התוצאה הייתה מזעזעת. אם את חושבת שזה היה גרוע, למה את מתקשרת אלינו? היא שיקרה לנו בפנים".
מרוז: "החיים שלי ושל עוד אלפי אנשים ניצלו בזכות הסדרה הזאת. אנחנו מקבלים עדכונים על כמות האנשים שמגיעה לבדיקות, ואז היא יושבת וכותבת דברים בלי לבדוק אותם, ובנוסף כותבת אותם באלימות".
ולקרוא לה "ג'יפה אמיר" זה לא אלים?
הוא שותק. "אולי זה קצת ילדותי, אבל נמאס לי לשתוק. אני לא רוצה לקרוא שכותבים על אורלי משפטים מחרידים כמו 'אורלי וילנאי מגייסת שוב את קולקציית הנהוני השואה שלה'. לאורך השנים כתבו עליי לא מעט דברים לא מחמיאים. מאיר שניצר, קולגה שלי בעיתון הזה, כתב עליי כשהיה מבקר הטלוויזיה יום אחרי יום, גם כשלא הופעתי על המסך, 'אבל זה לא גרוע כמו גיא מרוז'. עשיתי עם זה משהו? לא. הפעם נחצו כל הקווים האדומים".
וילנאי: "אם היא משתמשת בכלים אישיים, גם לנו מותר. אני מגלומנית כמו דודו טופז? אני פועלת מתוך אמת פנימית צרופה ולא מוכנה שיזלזלו בי במטאפורות מרושעות".
מרוז: "אחרי שהיא השוותה את אורלי לטופז דרשנו מ'ידיעות אחרונות' התנצלות ולא קיבלנו יחס. עברנו עם זה לערכאות משפטיות. הצדק ינצח. שמע, זה לא פשוט לנהל קרב נגד גוף תקשורת גדול וברור לי שזה עניין של זמן עד שיפורסם עליי איזה תחקיר לא מחמיא סטייל מה שעשו לרביב דרוקר, אבל לא אכפת לי. אני יודע שאני צודק".
אתה כתשת בטור שלך כל מי שזז. למה לך מותר ולה אסור?
מרוז: "ההבדל הוא שהטור שלי מוגדר כסאטירי ולא מתחזה למשהו אקדמי".
וילנאי: "בטח נראה לך מוזר שאנחנו מתע סקים בזה, אה?".
אני מודה שאני לא מבין מה יש ללוחמי צדק חברתיים להתעסק בזוטות.
מרוז: "זאת בדיוק הנקודה. אנחנו לוחמי צדק ובמקרה הזה יש הרבה חוסר צדק. גפי אמיר היא רכילאית. אתה יודע שהיא התחילה ככתבת רכילות?".
כולנו התחלנו בתחתית. אתה הוצאת דיסק שנכשל, את מכרת בערוץ הקניות ואני כתבתי מי נצפה עם מי במקומון תל אביבי.
מרוז: "העניין הוא שהיא נותרה כתבת רכילות".
וילנאי: "מי שמתחיל מהמקום הזה של רכי לות מביא איתו חספוס ציני שנותר בו. התעייפנו מהציניות".
גפי אמיר סירבה להגיב על הדברים.
המלחמה הנוכחית של מרוז את וילנאי היא הרבה יותר מקרב של ראש בראש באמיר. מדובר במיני מלחמת עולם על זכותם להגיב לאנשים שלא מפרגנים להם. ומסתובבים בביצה התקשורתית לא מעט כאלה. רבים מהקולגות ששוחחתי עימם לפני הריאיון עיקמו פרצוף למשמע שמם. במקביל, גם השניים לא עזרו לי להתייצב בדירתם מלווה בחיוך.
"אני רק רוצה להבהיר שהראיון לא יכלול שום שאלה על החיים הזוגיים ואו האישיים שלנו", הבהיר מרוז עוד בטרם הספיק לומר לי 'שלום' ו'נעים מאוד' בשיחת הטלפון הראשונית. עיתונאי, שראיין לפני כשנה וחצי את בני הזוג, סיפר לי שזכה ביום פרסום הכתבה לשיחת טלפון זועמת בחמש וחצי לפנות בוקר מווילנאי על כך שחרג מהסכם ה"את זה אל תכתוב" שהיה ביניהם ("הוא עשה לנו תרגיל מאוד לא מכובד", מבהירה וילנאי את התנהגותה). כך שיצאתי לדרך בחשש. ואולי, מצד שני, זה רק בראש שלנו, העיתונאים? אולי זאת התדמית הקשוחה של השניים שנלחמים בכל מה שעקום שקיבעה אותם כזוג ניג'סים?
במפגש אינטימי בסלון ביתם קשה שלא להידבק בלהט שלהם לשלום עולמי. קשה גם שלא להיות מוקסם מהכנות - וכן, גם מהאהבה והדאגה שלהם אחד כלפי השני, שמרוז אסר עליי לכתוב עליה. כך שמעבר לעובדה שהוא בישל לה פסטה כשהגעתי, והיא משכה לו את החולצה שחמקה לה מעל הבטן במהלך הריאיון, לא אוכל להרחיב. גם ככה נדמה לי שהרגע הסתבכתי עם מרוז.
"עייפנו ממלחמות. משהו התבגר בנו", מתרככת וילנאי. "אנחנו עובדים כל היום במרדף אחרי הצדק, גורמים לשינויים וזה מקומם אותנו שבמקום לזכות לתמיכה מהתקשורת אנחנו נתקלים במקרים של ראיונות לא מדויקים או דברים שנכתבים בארסיות".
מרוז: "בהחלט התבגרנו. אנחנו עושים הרבה פחות פרובוקציות ורואים את הדבר פחות בשחור או לבן. התחלנו להבין שיש לכל מטבע שני צדדים. זה כמו שעשינו תחקיר על מסעדה לא חוקית שהקימו בים וגילינו שיש עוד צדדים לסיפור".
וילנאי: "באנו חדורי מוטיבציה להיכנס בהם, אבל אז גילינו משפחה של עבריינים שמודה בהתנהגות שלהם ונורא רוצה להשתקם ולא עוזרים להם לקבל רישיון עסק. בסופו של דבר עזרנו להם לקבל רישיון. היום אני רוצה לתקן ולא להרוס. הבנתי תוך כדי העבודה שלי את כוחה של מילה אחת".
מרוז: "לי הייתה חוויה אחת מטלטלת ששינתה לי את ההסתכלות על הדברים. עשיתי תחקיר על בודק גז ראדון שמזייף בדיקות. במסגרת הריאיון איתו הראיתי לו חומרים שלו במצלמה נסתרת. הוא נהיה לבן והתמוטט. הייתי בטוח שהוא מת מהתקף לב. נורא נלחצתי. אז הבנתי שצריך להיכנס לפרופורציות. הוא בסך הכול רמאי קטן ולא צורר".
במסגרת האני החדש של השניים הם השיקו השבוע בערוץ 10 את התוכנית "אורלי וגיא בע"מ", שמדיפה ניחוחות של אקטיביזם בידורי לכל בני המשפחה. בין כתבות לוחמניות על הקמת רמזור בצומת מסוכן תמצאו שלל פינות משעשעות: מפורסמים מחופשים הפונים לעזרה המשטרה וזוכים ליחס מחפיר, ולאחר מכן נכנסים ללא התחפושת וזוכים ליחס וי.איי.פי; פינתו של בלש הבוחן האם אבקות הכביסה אכן מסירות כתמים כמובטח בפרסומות; ופינה בשם "איך לחסוך במאה שניות מאה שקלים".
במקביל עובד מרוז על תוכנית בשם "המרגלים" לקשת, וילנאי עובדת על עונה שנייה של "השתולים", שניהם אוחזים במדור אישי (הוא ב"מעריב", היא ב"הארץ") ומגישים כבר שנה וחצי מדי בוקר את "המשמר האזרחי" ברדיו 99. הפרויקט האחרון הוא גם, ככל הנראה, זה שגרם לסדק ביחס אליהם.
וילנאי: "1,400 אנשים שעזרנו להם בשנה וחצי זאת התשובה שלנו לכל מי שצקצק בלשונו על כך שעברנו מגלי צהל ל-99".
מרוז: "לא אשקר. ההתלבטות לא הייתה קלה. ידענו מה יגידו והתייעצנו עם לא מעט אנשים. אם המעבר הזה יצר איזה סדק של אמון בנו? אני לא חושב. ובכל מקרה, עכשיו הבעלות על התחנה היא בידיים אחרות".
אז איך קרה שהפכתם בתקופה האחרונה לאהודים פחות?
מרוז: "על ידי מי? האנשים ברחוב מחבבים אותנו ומודים לנו. מתקשרים לאורלי כל היום. על מי אתה מדבר, על חלקים מהברנז'ה? קנאה. התחלנו בתור אנדרדוג ואז היינו יקירי התקשורת. אני הייתי בערוץ 8 ואורלי בערוץ הראשון. ברגע שהתחלנו להצליח התחלנו לחטוף מכל מקום אפשרי. אנחנו עובדים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות. זה מרגיז אנשים שלהם אין את זה. אנחנו משתכרים בכבוד וזה מעצבן אנשים מסוימים".
וילנאי : "זה כנראה גם עניין של תדמית. אנחנו נתפסים בתור האנשים הכועסים והנוזפים. גם כשאני הכרתי את גיא חשבתי שהוא שחצן וכוחני וגיליתי סוג של קיפוד שלא באמת מזיק".
מרוז: "אנחנו בסופו של דבר עלה נידף ברוח. שני אנשים חסרי ביטחון שמשחקים משחק. שמע, אני לא אגיד לך שאני חף מטעויות. כתבתי דברים איומים על אנשים, אבל אני גם יודע להתנצל. לא מזמן הייתה לי פגישת פיוס עם לימור לבנת. היא אמרה לי שהרסתי לה סופי שבוע שלמים כשנכנסתי בה. היום אני חושב פעמיים לפני שאני כותב דברים. למדתי להיות רגיש יותר".
בין שלל מלחמות הצדק שלהם הם מנסים לטפח את הזוגיות הממוסדת והטרייה. בעבור כל אחד מהם מדובר במערכת נישואים שנייה. יחד איתם בחבילה החדשה ארבעה ילדים, שלושה שלו ואחד שלה.
מרוז: "היום שלנו מתחיל בשש בבוקר, עוברים על עיתונים ותחקירים ויוצאים לרדיו. ואחרי השידור זה יום חדש של צילומים, פגישות וכתיבה. זה מסתיים ב-23:00".
והילדים?
וילנאי: "מנסים לתמרן".
כשהבן שלך היה בן עשרה חודשים ועבדת בערוץ הראשון אמרת בריאיון שאת מקדישה לו שעתיים וחצי ביום. איך המצב היום?
וילנאי: "גם פה התבגרתי. פעמיים בשבוע אני מקפידה לחזור הביתה בארבע אחר הצהריים ולהיות איתו. אני מניחה שיהיו כאלה שלא יתרשמו מזה, אבל בשבילי זה מאמץ גדול מאוד".
מרוז: "אני במצב הפוך. יש לי ילד בניו יורק, ילד בצבא וילדה מתבגרת. אני צריך לרדוף אחריהם כדי שיקדישו לי זמן".
וילנאי: "אגב, זה היתרון בלעבוד בשניים. אנחנו מגבים אחד את השני. אם יצאתי מישיבה, גיא ממשיך אותה ולהפך".
יש לכם זמן לחיי חברה?
וילנאי: "בוא נגיד שיש לנו חברים, אבל אין לנו חיי חברה. אני בעיקר מקבלת מחברות הודעות של 'מתגעגעת'".
נא להמתין לטעינת התגובות
