נאום נתניהו: חדשות מבית החרושת לציפיות
לא תאמינו, אבל ראש הממשלה שלכם הצליח להפתיע אותי
יום ראשון אחרי הצהריים. כמו המוני ב' ישראל גם אני מחכה לנאום התשובה של ראש הממשלה שלכם לאובמה. אני יודע שהוא רוצה שזה יהיה הכי דומה לנאום המופת של הנשיא האמריקאי. גם הוא בחר לשאת את נאומו באוניברסיטה, גם הוא התייעץ עם כמה אנשי רוח. יש האומרים שהוא אפילו מצא שורשי משפחה באיסלאם והספיק להשתזף קצת לפני שייקח או יזרוק את הכפפה שהושיט לו אובמה - כל כך רחוק עד שאפילו מצלמות הלוויין לא ימצאו אותה.
דעתי היתה ונשארה שראשי ממשלה לעולם לא ישתיתו שלום בעולם, רק מנהיגים, והמצרך הזה כידוע אזל מהמדפים באזורנו המסוכסך והמלוכלך. גם עמים יכולים לשאוף לשלום ולהשיג אותו על ידי מהפכות או בחירות. גם זה קרה.
בשלום, כמו באהבה, מה שקשה זה לא המטרה אלא התהליך, החיזור, הנאמנות, שברון הלב וקבלת הדין. לפני הנאום מצאתי את עצמי שוב מפתח ציפיות. קודם כל, יותר רע לא יכול להיות פה. שנית, כבר התרגלתי שאנחנו לא מדינה, אנחנו בית חרושת לציפיות עם קולוניות של פחדים ורגשי אשמה.
''במקום 1950 מילים, הוא יכל להגיד רק שתיים - סליחה טעינו'' איור: דקל חברוני
בעיתוני היום מצוטט "מקורב" לראש הממשלה כשהוא מבקש מהעם להנמיך ציפיות. כמה עוד אפשר להנמיך ציפיות אצל עם אדיש שכבר שום דבר לא יפתיע אותו. אם מחר השמש לא תזרח אנחנו נבין ונסלח; ונאשים את התקשורת העוינת ואת ההתחמשות הגרעינית של איראן. האמת שיש לי הרגשה שראש הממשלה הולך להגיד משהו חדש ואני מקווה מאוד שזה יהיה לפחות משהו ברור: אם לא הסכמה לשתי מדינות, לפחות הסכמה שיש מדינה אחת שמתעללת בלא מדינה אחרת והגיע הזמן לסיים את המצב המשפיל. הוא לא צריך לדבר שעה, אבל שיגיד דבר או שניים שיפעילו שוב את גלגלי מכונת בית החרושת לציפיות החלודה שלנו.
מעומק הייאוש המדיני שלי, אני מטפח ציפייה לא אחפ ראית שאולי בכל זאת ראש הממשלה שלא אני בחרתי יגיד משהו אחד ברור ולא מפחיד, שירמוז על איזה כיוון אחר ומרענן שישבור את שרב השנאה וההשפלה ויחדיר משב רוח חדש, שאולי ייתן לעמו הנמס קיץ חדש עם שתי מדינות ולפחות רעיון מדיני הומני ברור אחד. מגזר העם הנבון והשפוי שרוי בייאוש, עדיין שר "עוד לא אבדה תקוותנו", אבל יודע שתקווה ללא מטרה תיגמר תמיד במפח נפש. אינני אדם שמח, אני יודע שהאושר הוא רגעים והמצב האנושי הכללי נע בין השלמה לדיכאון.
התקווה והציפיות הן לא מזון בריא לנפש, או, בפרפראזה על נאומו של פרנקלין: מי שחי בדיאטה של תקווה וציפיות עלול למות מרעב. חוכמת האמיץ היא לעולם לא לאבד תקווה ולחכות לרגע שבו יגיע הרגע המואר שייתן לנו חשק לקום בבוקר ולנסות להעביר עוד יום במזרח התיכון. "גם בלילה בו הנפש חשוכה תמיד תגיע השעה שלוש בבוקר", כתב סקוט פיצג'רלד, ואכן, אחרי ששמעתי את נאום ראש הממשלה, הרגשתי שאולי לרגע שלחה השמש קרן אור לאפלת חיינו כאן ועכשיו. אני כותב את הטור הזה בשלוש בבוקר. השמש עדיין לא זורחת.
אם זה לא היה חלום, ראש הממשלה אכן דיבר על מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מפורזת-הארץ תהיה שלהם אבל השמים יהיו שלנו-אבל עדיין מדינה. אני יודע שזה לא היה לו קל, והרבה אבני חצץ אמריקאיות נבלעו לו בגרון כשהוא אמר את זה. הוא עדיין לא הבטיח לפנות את כל המאחזים הלא מפורזים; עדיין נפלטה לו המנטרה "ירושלים המאוחדת לנצח" ; הוא גם לא טרח לציין גבולות למדינה שעד כה לא היו לה גבולות, לא גיאוגרפיים ולא מוסריים.
אלא שהנאום הזה בישר על פטירתו הפתאומית של המחנה הלאומי. העובדה שהפנאטים משני הצדדים לא אהבו אותו מראה שהנאום היה לא לגמרי רע, למרות שבמקום 1,950 מילים הוא היה יכול להגיד רק שתיים: "סליחה, טעינו". אני גר בארץ שבה איננו יודעים לאיזו מדינה נקום מחר. אבל זאת אכן היתה הפתעה בשבילי,
ואני בדרך כלל לא אוהב הפתעות. אבל אחרי הנאומים של אובמה ושל נתניהו, אני מרגיש שאולי משהו פה חלף עם הרוח, ובניגוד למשפטה האחרון של סקרלט אוהרה בסרט חלף עם הרוח: " אחרי הכל, מחר הוא יום חדש", אני יכול למלמל לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים "מחר הוא אולי לא יום חדש". אמן .
נא להמתין לטעינת התגובות
