אין ארוחות חינם: השימוש בטלפון הסלולרי מחייב התנהגות זהירה
שנה וחצי אחרי ההמלצה להרחיק את הסלולרי מילדים - הם מדברים ומסמסים במרץ. לא כל המחקרים מצביעים על נזק בריאותי, אבל גם הקשר בין קרינה רדיואקטיבית לסרטן פורסם רק שנים לאחר שהתפוצצה פצצת האטום הראשונה. לא עוצר בירוק
ילדה עם טלפון סלולרי צילום אילוסטרציה: גרי אברמוביץ
ד"ר סדצקי, מנהלת היחידה לאפידמיולוגיה של סרטן וקרינה במכון גרטנר בתל השומר, היא כיום הסמכות המובילה בישראל בכל מה שנוגע להשפעות הבריאותיות של הקרינה הסלולרית. התסכול שלה נובע מהעובדה שאת מה שהיה לה לומר לציבור היא כבר אמרה, ובצורה הברורה ביותר שעומדת לרשות רופא: היא שניסחה את ההמלצות הרשמיות של משרד הבריאות לשימוש בטלפונים ניידים. אבל כשהיא מתבוננת סביבה ברחוב, היא מתקשה להחמיץ את גודל הפער בין ההמלצות ובין מה שעם ישראל עושה עימן.
סדצקי כבשה את הכותרות לפני כשנה וחצי, כשהתפרסמו תוצאות החלק הישראלי, הנוגע לגידולים ממאירים ושפירים של בלוטת הרוק, של המחקר שהיא עורכת במסגרת "אינטרפון"-מחקר בינלאומי שמתפרש על פני 16 מדינות. אחרי שתוצאות המחקר פורסמו בכתב העת האמריקאי לאפידמיולוגיה, התייצבה סדצקי מול התקשורת הישראלית והודיעה בקול צלול: יש אינדיקציות לכך ששימוש אינטנסיבי בטלפון סלולרי קשור בעלייה בסיכון להתפתחות גידולים. ממצאים כאלו כבר דווחו לגבי שלושה סוגי גידולים-בבלוטת הרוק, בעצב השמע ובמוח עצמו.
ב-18 החודשים שחלפו מאז, המציאות המשיכה לשעוט קדימה, וחברות הסלולר המשיכו לייצר דורות חדשים של מכשירים. השבוע ביקשתי מסדצקי לקבל תמונת מצב עדכנית של הידע המדעי שהצטבר בעולם בכל הנוגע להשפעות הסלולר: מסרטן או לא? מתברר שהתשובה לא כל כך פשוטה.
"כשהמדע ניגש לחקור את השפעות הסלולר הוא מתמודד עם כמה בעיות בסיסיות. הראשונה היא ציר הזמן. פצצת האטום נפלה על יפן ב-1945. המאמר הראשון שהראה קשר בין קרינה רדיואקטיבית לגידולים במוח פורסם ב-1994. שיהיה ברור: אני לא משווה בין פצצת אטום לטלפון סלולרי. אני רק אומרת שכשמדובר בגידולים 'סולידיים'-בכבד, במוח, בשדיים - יש להם תקופה לטנטית ארוכה, 20 ולפעמים 40 שנה.
היעדר ההוכחה לא היעדר הקשר
"הבעייה השנייה היא המינון: הסלולרי הומצא בסוף שנות השמונים, ועד אמצע שנות התשעים היה בשימוש לא נפוץ. לפני עשור אנשים דיברו כמה דקות ביום, היום שעות. זה כאילו היינו עושים מחקר על אנשים שמעשנים חמש סיגריות ליום במשך חמש שנים ומתפלאים שאין לזה השפעות. וישנה גם סוגיית המיקום: כשאני מעשנת, שתי הריאות סופגות עשן. כשאני מדברת בצד אחד, הקרינה לא חודרת אל הצד השני של הראש. המחקרים המוקדמים לא לקחו את זה בחשבון. מכל הסיבות האלה, המחקרים המוקדמים לא יכלו להצביע על קשר בין שימוש בסלולרי לתחלואה, אבל היעדר ההוכחה עדיין לא מוכיח את היעדר הקשר".
ילד עם טלפון סלולרי צילום: SXC
"היום יש נורות אדומות. אנשים אומרים לי 'תפסיקי לבלבל במוח'. אנחנו רוצים לדעת-כן או לא. אבל אני מצטערת, אי אפשר להיות פה פשטניים. אנחנו חייבים ללמוד להבחין בין 'יש הוכחה שאין', 'יש הוכחה שיש', או-'אי ידיעה ', שזה המצב הקיים.
"לפני שלוש שנים הייתי במצב של אי ודאות מוחלטת. היום אני יודעת שיש ממצאים מובהקים של עודף סיכון בהקשר של צד וזמן השימוש. אם דיברת הרבה במשך עשר שנים, יש ממצאים המראים על עלייה בסיכון ללקות בגידול באותו צד של הראש בו נהגת להחזיק את הסלולרי".
ועדיין , יש חוקרים רבי מוניטין, אמנם חלקם מקבלים שכר מחברות הסלולר, שטוענים שטרם הוכח דבר.
"נכון. יש מדענים שסבורים שבמחקרים נעשו טעויות מתודולוגיות. אבל אני מסתכלת על המחקרים שנעשו בעולם בשנים האחרונות, ואנחנו מדברים על לפחות שמונה דיווחים רציניים שהגיעו לתוצאות מאוד דומות. וכשאני רואה שכל כך הרבה מחקרים הגיעו לאותן תוצאות, ושגם יש בהן היגיון, אני מציעה לכבד אותן. זו עדיין לא הוכחה חד משמעית ובוודאי שלא הוכחה סיבתית, אבל זו בהחלט אינדיקציה, נורה אדומה שמחייבת התנהגות זהירה".
את הפרשנות שלה למושג "התנהגות זהירה" תרגמה סדצקי להמלצות הרשמיות של משרד הבריאות (ניתן למצוא אותן באתר המשרד).
עיקרן: להרחיק את הסלולרי
מהגוף כלומר-לדבר באמצעות אוזנייה חוטית, רמקול או דיבורית, ולא כשהמכשיר צמוד לאוזן; להמעיט בדיבור במקומות שבהם הקליטה חלשה - מעליות, רכבות, אזורים כפריים; והכי חשוב-להקפיד על הכללים הללו כשמדובר בילדים ולשקול מאיזה גיל עליהם להתחיל בשימוש.
"איש לא חושב שצריך להחזיר את הזמן לאחור ולזרוק את הטלפונים", אומרת סדצקי, "אבל קל להישמר מהם. המוטו הוא להרחיק את המכשיר מהגוף ולהגביל את השימוש בילדים. בכל המדינות היתה התלבטות איזו הנחיה לתת בעניין הילדים. בבריטניה ממליצים שילדים עד גיל 16 ישתמשו בסל לולרי 'רק למטרות חיוניות'".
ספרי את זה לישראלים. הילד הישראלי הממוצע יושב כל היום בכיתה ומסמס לחברים.
"נכון. אבל ככה אנחנו גם בתחומים אחרים. איך אתה מסביר את זה שבישראל יש קרוב ל-30 אחוז מעשנים? יש כאן משהו מעוות תרבותית. אנשים מדברים בישיבות, ברחוב, זו אובססיה. ומה שיותר מקומם זה הפער בין התנהלות עם המכשיר הפרטי ובין היחס לאנטנות. אם אנטנות זה כל כך נורא, למה אתה מדבר כל כך הרבה? אם אתה רוצה לדבר, לפחות תיקח אחריות. הגיע הזמן להבין שאין ארוחות חינם".
נא להמתין לטעינת התגובות
