המצעד עוד לא נגמר: על זכויות ההומואים בישראל
לא רק בעולם - גם בישראל לא הכל ורוד, ולחברי הקהילה ההומוסקסואלית יש עוד דרך ארוכה לצעוד. הזכויות אמנם מתקדמות - אבל לא תמיד מעוגנות בחוקים, בעיקר ככל שמתרחקים מתל אביב. אז היכן עומדת באמת קהילת הגייז במקום שבו פוליטיקאים מאשימים אותה ברעידות אדמה בו בזמן שהומואים מוצהרים כובשים את הפריים טיים
לאמה לפני פחות משבועיים. היא סיימה לכתוב אותו, כרכה חבל סביב צווארה, והתאבדה בתלייה. בסך הכל בת 19, כמה ימים לאחר שחזרה ממצעד הגאווה שהתקיים בעיר. אבל מסתבר שהאם לא הייתה כל כך גאה בבתה. בלשון המעטה. היא חשדה בנטיותיה המיניות של בתה, ואף שילמה לנערה נוספת כדי שתעקוב אחריה ברחבי המצעד.
המרגלת חזרה עם עדויות מרשיעות, ולא רק זאת, היא גם הודיעה לה שקיימה יחסים מיניים עם בתה. העימות המשפחתי לא איחר לבוא. לאחר ריב קולני החליטה הנערה לשים קץ לחייה. לפני שהתאבדה היא גם דאגה לעדכן את הסטטוס האחרון שלה ברשת החברתית פייסבוק. מילות הפרידה שלה מהעולם היו "שכולם יראו, שכולם ידעו".
סיפור ההתאבדות המצמרר של הנערה, הנחשף כאן לראשונה, הוא לא היחיד. מקרים כאלה עדיין קורים במדינת ישראל בשנת 2009 - אנחנו פשוט לא שומעים עליהם.
21 שנה לאחר שהכנסת ביטלה את החוק שאוסר "משכב זכר", עשר שנים אחרי שבג"ץ הכיר בזוג לסביות כאמהותיו של ילד, החלטנו לרגל חודש הגאווה לבדוק איפה התקדמה ישראל במשך השנים, ואיפה היא נשארה הרחק מאחור. בחרנו לברר את הסוגיה המורכבת דרך בחינת מצב הקהילה כפי שהוא מתבטא בחמישה מרחבים: פונדקאות, אימוץ, ממון, פריפריה ואלימות.
על אף שחודש שלם נצבע כעת בצבעי הקשת והגאווה, מייק המל, יו"ר אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים, לא מרגיש כל כך חגיגי. "אני חושב שאנחנו חיים במעין אשליה מתוקה ונוחה. נוח לנו לחשוב שאוהבים אותנו. באמת, חיי היום-יום במרכז תל אביב הם יופי. אבל אני לא יודע כמה יפה בדרום תל אביב או ברמת אביב. פירוש המילה סובלנות היא שסובלים אותנו. אז בסדר, סובלים אותנו, לפחות לא הורגים אותנו".
אז איפה אנחנו עומדים? ובכן, כמו הרבה נושאים בוערים אחרים, המצב הוא מורכב. ולעתים אבסורדי. בזמן שפוליטיקאי יכול להסביר כיצד משכבי זכר מרובים גורמים לרעידות אדמה (ועוד בקמפיין בחירות), הומוסקסואל מוצהר יכול להיות הזוכה הגדול של מדורת השבט. דווקא ההשוואה הזו יכולה לפתור את המשוואה החריגה: בעוד הנורמות בציבור ומידת הפתיחות להומוסקסואלים ולסביות היא מהגדולות בעולם, הכנסת היא דווקא מהמפגרות בחקיקה שוויונית וניצבת הרחק מאחור ביחס למדינות מערביות.
"בניגוד למה שקורה בעולם, כל ההישגים של הקהילה הושגו באמצעות מאבקים של יחידים בבתי המשפט. בתי המשפט מפרשים את החוקים, ולמעשה הם שומר הסף היחיד של דעת הקהל. אבל גם בית המשפט מפחד, הוא שוב מציין שזו פסיקה פרטנית ושהוא לא מתכוון לעודד תא משפחתי חדש. הכנסת לא משקפת את הציבור, ממש לא", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום, שעומדת בראש ארגון "משפחה חדשה", ומוסיפה: "אנחנו מהלכים על שכבת קרח דקה שיכולה להיסדק בכל רגע. אין לנו שום בסיס שבעזרתו אפשר להסתכל אל העתיד. המצב לא כל כך רע, אבל שום דבר אינו מעוגן בחוק. הכול פרשנות. אז נכון, יש תחושה שהחיים נסבלים, אבל זה לא מספיק".
רוזנבלום מתכוונת לעובדה כי כל אחד מההישגים המשפטיים הגדולים בנושאי אימוץ, אפליה במקומות העבודה וירושה נרשמו משום שבית המשפט הכיר בכך שהמונח "בני זוג" יכול לכלול שני אנשים מאותו מין.
הכנסת לעומת זאת יוצאת לעתים מגדרה כדי למנוע מצבים כאלה. כך למשל בחוק הפונדקאות או בשמו הרשמי "חוק ההסכמים לנשיאת עוברים", שנחקק ב-1996, קבעו המחוקקים כי הזכות ליהנות משירותי פונדקאות מוגבלת אך ורק ל"איש ואישה שהם בני זוג". בשנת 2002 הגיש ארגון
בג"ץ פסק שהחוק אכן מפלה, אבל מאחר שהדבר נקבע כך מפורשות הוא לא יכול לעשות דבר בנידון. זוהי הסיבה שזוגות הומוסקסואלים רבים פונים לפתרון הפונדקאות מעבר לים. מדובר בתעשייה משגשגת ויקרה עד מאוד שיכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים. "נהיה מצב שבו רק עשירים יכולים להיות הורים. זה פשוט לא בסדר, וזה בעיקר עצוב", אומרת רוזנבלום.
החוק בישראל אינו אוסר מפורשות אימוץ על ידי זוגות חד מיניים, אך בפועל מסתבר שהסיכוי לכך הוא אפסי. "אם אתה הומוסקסואל אתה אחרון בתור. הם לא יגידו לך בבוטות, הם פשוט יגידו שאין ילדים כרגע", אומרת רוזנבלום. בנושא הזה הסיכויים של לסביות הם גדולים, שכן כבר בשנת 1999 הסכים משרד הפנים להכיר בשתי נשים כשתי אמהותיו של ילד שילדה אחת מהן.
אולם גברים נתקלים באין-ספור קשיים. רק לפני שנה, ולאחר מאבק של ארבע שנים, הסכים בית המשפט להכיר בזוג גברים כאבות משותפים לילד שאימצו בארצות הברית. "אני מכיר שניים שעשו את התהליך בחו"ל, הביאו ילד, חוקי לגמרי, וכשהם רצו לגייר אותו הרבי צמצם עיניים ואמר: 'אתם ביחד? לא, לא, אי אפשר לגייר אותו'", מספר המל ונותן דוגמה אחת מני רבות. "התוצאה היא שהרבה אנשים פשוט חוזרים לארון ומשקרים", הוא אומר.
רבים אולי לא יודעים זאת, אבל היום גברים זכאים למענקי לידה מהביטוח הלאומי. זאת לאחר מאבק של זוג הומואים שהביאו ילד לעולם באמצעות פונדקאות. המשפט "רק אישה יכולה לקבל מענק לידה כי זה מה שכתוב בחוק", לא תופס יותר בזכות העתירה שזכתה בה רוזנבלום רק לפני חצי שנה.
מלבד זאת, היום המדינה מכירה בהסכמי ממון בין זוגות חד מיניים, אין יותר אפליה בהטבות לרוכשי דירות, ומשרד הרווחה אף מעניק הנחות בדיור לבני זוג מאותו מין חסרי אמצעים, אבל לא הכל ורוד. בימים אלו מסרב משרד הפנים להכיר באישה כ"אלמנתה" של בת זוגה, ולהכיר בה כזכאית לקצבת שארים, זאת אף שהשתיים היו ידועות בציבור וחיו יחד שנים רבות.
בנושא מידת הפתיחות והסובלנות להומוסקסואלים ולסביות, ועל זה אין עוררין, קיים הבדל מהותי בין מה שמתרחש בתל אביב לבין מה שמחוצה לה. "המציאות ממש מתקיימת בשני מישורים", אומר המל. "יש את מדינת תל אביב, ויש את שאר המדינה. אבל תל אביב היא לא בועה, כי היא בדיאלוג עם הסביבה, היא מובילה, היא אוונגארד.
"מה שקורה כאן יקרה בעוד חמש שנים בשאר המדינה. דווקא ירושלים היא בועה, כי היא סגורה ומנותקת ומסרבת להיפתח. אבל עדיין, אפילו בעיר הגדולה, גם הומואים וגם סטרייטים יעיפו מבט שני אם הם יראו זוג גברים מתנשקים בשדרה. זה לא טריוויאלי. גם אני אעיף עוד מבט, רק כדי להיות בטוח".
המל ורוזנבלום, שעוסקים בנושא זכויות האדם לא מאתמול, מאמינים שרבים מהישגי הקהילה ההומו-לסבית נובעים מפופוליזם לשמו. "אז יש מצעד ויש דגל, אבל אם תסתכלי על תקציב אגף הרווחה בעיריית תל אביב יש התקדמות בנושא, אבל זה עדיין לא מספיק", אומר המל. "תל אביב היא מוקד ההדבקה של HIV בקהילה. מה עושים בנושא? כלום".
בעוד שבעיריית תל אביב התקציב שמופנה לארגונים ההומו-לסביים השונים מסתכם ב-120 אלף שקל, בשאר העיריות מדובר באלפים בודדים ולעתים במאות שקלים. בעיריות רבות הוא פשוט לא קיים.
"דווקא במועצות אזוריות גילינו שיש הירתמות גדולה ותמיכה ניכרת", מציין המל בחיוב. בקו החם ההומו-לסבי "יש עם מי לדבר" (א'-ה' 19:30-22:30, 03-6205590), למשל, מתקבלות בשנה 1,500 שיחות מכל רחבי הארץ. מעניין לגלות ש-30 אחוז מהפניות מגיעות דווקא מדתיים וחרדים. "אלו אנשים שנמצאים בארון בתוך ארון", אומר מנהל הקו, כפיר לביא.
אדיר שטיינר, מתאם אירועי הגאווה בעיריית תל אביב ופעיל ידוע בקהילה ההומו-לסבית, דוחה את טענתו של המל על הסף. "זה נכון שבגלל אופייה של תל אביב הנתונים הם כאלה שאכן יש יותר נשאים בעיר, אבל להגיד שהעירייה לא עושה דבר בנידון זה ממש עוול. העירייה תומכת בוועד למלחמה באיידס כבר שנים ארוכות".
בנושא הזה ישראל דווקא נמצאת במקום טוב יחסית לשאר המדינות. קשה לציין את מספרם המדויק של פשעי שנאה שמתקיימים כאן, אבל ככל הידוע, הם אינם רבים. לרוב מדובר באלימות ובסחיטות. "קשה להצביע על מספרים כי הרבה אנשים פשוט לא מתלוננים. אין הרבה, אבל יש טפטוף. אני כל הזמן שומע סיפורים", אומר המל. "באילת זרקו על החוגגים במצעד ביצים ובקבוקי בירה, פה בתל אביב לפני שבוע שני חבר'ה התחבאו בחדר מדרגות כי ארבעה ביריונים רדפו אחריהם. קיימת אלימות, אבל למרבה המזל, פה זה לא שיקגו".
בנוסף מציין המל כי רבים מסרבים להתלונן בגלל שהם חשים בושה. אף שאלימות פיזית היא אולי לא מאוד נפוצה, האלימות המילולית נמצאת בכל מקום, כל הזמן. "עדיין, הקללה הנפוצה ביותר בקרב ילדים בגן היא 'יא הומו'. זאת הפעם הראשונה שהילדים שומעים לראשונה את המילה ולומדים מה זה 'הומו'", מציינת רוזנבלום. כנראה יש עוד הרבה מה לעשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
