אין גאווה: איפה ההומואים בספורט?
שום ספורטאי ישראלי לא יצא מעולם מהארון בפומבי, המצב מעבר לים לא מנבא גדולות ונצורות, ואפילו אצל הספורטאיות הלסביות הנושא עדיין רגיש. למה זה קורה והאם יש תקווה אמיתית לשינוי?
למעשה, מעט מאוד. למעשה, קשה לכם להיזכר אפילו באחד - ואני לא מדבר על רכילות ועל שמועות - אלא כאלה שאשכרה יצאו מהארון, ועוד במהלך הקריירה שלהם.
ישנו מת'יו מיצ'ם, הקופץ למים שזכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים בבייג'ינג (ולאחר הזכייה חיבק את אמו ואת בן זוגו לעיני המצלמות), וישנו גרג לוגניס, מדליסט הזהב בקפיצה למים באולימפיאדות לוס אנג'לס וסאול, אבל שניהם אינם עוסקים בספורט "גברי" וקבוצתי, כזה הקשור בצחוקים בחדר ההלבשה ובמגע פיזי אלא בענף אינדיבידואלי ואמנותי יותר.
ג'ון אמיצ'י הוא דוגמה לספורטאי מענף "גברי מסורתי" (כדורסלן בליגת ה-NBA) שיצא מהארון, אבל גם את זה הוא לא העז לעשות במהלך הקריירה, אלא לאחר שפרש.
לכאורה, קל הרבה יותר להצביע על ספורטאיות נשים מפורסמות שיצאו מהארון בפומבי כמו הטניסאיות מרטינה נברטילובה, בילי ג'ין קינג ואמילי מורסמו, אבל גם כאן הספירה נעצרת מוקדם מן הצפוי.
בישראל - על אף התדמית הלסבית שדבקה בכל כדורגלנית וכדורסלנית לעת מצוא - אפשר להצביע בוודאות, בלי סכנה של אאוטינג, רק על ציפי אובזילר, שסיפרה בראיון עיתונאי על הילדה שנולדה לה ולבת זוגה.
כדי לסבר את האוזן נבהיר כי בקרב קהילת ההומואים יש ספורטאים חובבנים רבים,
"סטטיסטית, הסיכוי למצוא ספורטאי הומו נמוך מאוד", מאשר סוציולוג הספורט ד"ר יאיר גלילי. "אני מניח שישנו סיכוי גבוה שיש בקרב הספורטאים הגברים כמה מהם שנמצאים בארון, אך גבוה עוד יותר הסיכוי שהם לא יצאו ממנו ולא יצהירו על נטיותיהם המיניות".
השאלה הגדולה הנשאלת כאן היא "למה"? כיצד קורה שבזמן שאפשר למצוא הומואים ולסביות מוצהרים כמעט בכל תחום - דווקא בספורט המקצועני הם נעלמים פתאום?
המחשבה הראשונה, המיידית, העולה כתשובה לשאלה זו היא שפשוט אין ספורטאים הומוסקסואלים, ולכל הפחות - שמספרם היחסי בקרב קהילת הספורטאים קטן ממספרם בקהילה.
אדיר שטיינר, מתאם אירועי הגאווה בעיר, שעוסק גם בקידום מעורבות אתלטים תל אביבים בפרויקטים בינלאומיים של ספורט, מבקש להבהיר קודם כול שיש הומואים ספורטאים, ובהם גם ידועים, הרבה יותר משאנחנו חושבים.
"יש שחקני כדורגל שהם הומואים, אבל אנחנו לא חושפים אותם, אלא אם כן הם יוצאים נגדנו", מגלה שטיינר. "ישנו גם שחקן עבר שנמצא היום מסביב לכדורגל, ולא מעט ילדים מעריצים אותו, וגם הוא הומו. לא מעט אנשים בקהילה יודעים את זה".
עם זאת, גם שטיינר מסכים שאחוז הספורטאים ההומואים שהם ספורטאים מקצוענים נמוך מהאחוז שלהם בכלל האוכלוסייה, ויש לו הסבר מניח את הדעת: "בחור שיודע שהוא הומו לא יבחר ענף שיקשה עליו את החיים כדי שהוא יהיה בארון כל הזמן. יכול להיות שזה משפיע על כמות השחקנים. הרי בכל חברה יש הומואים ולסביות".
גם יניב ויצמן, חבר מועצה גאה של העירייה, סבור כי ספורטאי שחי בארון יעדיף מקצועות אישיים ולא קבוצתיים. "יכול להיות שמלכתחילה ספורטאי גאה לא מכוון לענף של ספורט שהוא מתוקשר ומדובר מאוד, אחרת יהיה לו מאוד קשה להתפתח", הוא אומר.
הסיבה לכך שספורטאי הומו יעדיף שלא לעסוק בענפים קבוצתיים ומתוקשרים טמונה בקשיים הרבים שהוא עלול להיתקל בהם בענפים כאלה. כיום הכינוי "הומו" לשחקן יריבה ביציעי ליגת העל בכדורגל או בכדורסל הוא עדיין כינוי גנאי שבא להקניטו וללגלג על יכולתו המקצועית (אחד השירים הפופולריים שאוהדי ברצלונה שרים ביציעי קאמפ נואו הוא השיר "גוטי גוטי מריקון", שמייחס הומוסקסואליות לשחקנה של היריבה השנואה ריאל מדריד).
לפני כמה שנים חויב המקומון "העיר" לשלם לשחקן הכדורסל שמעון אמסלם פיצויים בגין פרסום הכותרת "אמסלם לא לבד" בכתבה שעסקה באולימפיאדת הומואים (על בסיס השיר העממי הידוע: "אמסלם ההומו"). השופטת שרה דותן, אשר דנה בתביעה שהגיש אמסלם נגד העיתון, קבעה שמהכתבה עולה כי אמסלם נמנה עם קהילת הספורטאים ההומוסקסואלים וכי אכן מדובר בעלבון לכאורה המצדיק פסיקת פיצויים בגין "לשון הרע".
לדידה, אמנם בחברה סובלנית אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית של אדם, אולם חברתנו טרם הגיעה למידת סובלנות ופתיחות שכזו, והכינוי "הומו" הוא עלבון בעיני חלק נכבד מהציבור.
דוגמה נוספת לקשיים שספורטאי הומוסקסואל נתקל בהם היא סיפורו של הכדורגלן ג'סטין פשאנו, ששיחק בעבר בליגה האנגלית בקבוצות כמו נוריץ', מנצ'סטר סיטי וניוקאסל. פשאנו יצא מהארון במהלך הקריירה שלו, אך מאותו הרגע הוחרם על ידי סביבתו וספג עלבונות ממעריציו עד שבסופו של דבר נשבר והתאבד בתלייה.
"יש משהו מצ'ואיסטי מאוד בספורט הגברי, ולכן קשה לספורטאי לצאת מהארון", אומר יניב ויצמן, שהיה בעברו מ"פ קרבי בצבא. "בדיוק כמו שלגבר קשה לצאת מהארון בתקופת הצבא, כשהוא מוקף חברים מהפלוגה שלו ביום יום".
שטיינר: "לגברים קשה יותר לצאת מהארון כי כללי ההתנהגות בסביבה שלהם נוקשים יותר, ואל תשכח שהם חיים באינטנסיביות במחנות אימונים או במסעות לחוץ לארץ. ישנו גם נושא הפרסום והעסקים - ספורטאים מצליחים הם אופציה טובה לשיווק ולפרסום מוצרים".
"הפרסומאי הישראלי, כמו הפרסומאים בכל העולם, לא יכול להרשות לעצמו לקחת טאלנט שיעצבן מישהו מקהל היעד שלו", הסביר בפשטות, "הרוב יעדיפו גבר סטרייט, ולא נשי מדי. שים לב שרוב הספורטאים מוכרים גם בדרך כלל לקהל הרחב מוצרים כמו ג'ל גילוח או אפטר שייב או לחלופין הם מפרסמים סמלי סטטוס ומעמד, כגון מכוניות או בנקים.
יש פה עניין תרבותי חברתי שאנשים אשר הם מובילי דעת קהל לא נמצאים זמן רב מחוץ לארון. תחשוב עשר שנים אחורה, כמה אנשים מפורסמים העזו לצאת מהארון?".
כדורסלנית מליגת-העל, אשר ביקשה שלא להיחשף, מתארת את המציאות נכוחה: "אל תשכח שאנחנו חיים בסביבה שאפילו שהיא התפתחה בשנים האחרונות, היא בכל זאת לא התפתחה מספיק מהבחינה של לקבל הומואים ולסביות בתחום הספורט. תאר לך שמחר שחקן של מכבי תל אביב, לא משנה אם זה כדורגל או כדורסל, יצא מהארון. כבר בעונה הבאה במחזור הראשון תתחיל לשמוע עליו כל מיני שירים לגלגניים וכל מיני כינויי גנאי".
בחברה שאנחנו חיים בה, שעדיין היא שמרנית, כמעט כל כדורגלנית או כדורסלנית שרירית נתפסת כלסבית, גם אם זה לא נכון. עם זאת, אי אפשר להכחיש שיש הרבה יותר ספורטאיות לסביות מספורטאים הומוסקסואלים. חשבנו שהן פתוחות הרבה יותר בנושא, אבל בזמן העבודה על הכתבה התחוור לנו שהנושא רגיש מאוד גם אצלן, ולא עלה בידינו לדבר עם אף אחת לפרוטוקול.
ד"ר יריב בן אליעזר, מומחה לתקשורת ומרצה בכיר במרכז הבינתחומי בהרצליה, מסביר זאת יפה: "העובדה שיש כמה נשים בולטות בספורט שמצהירות כי הן לסביות עדיין לא אומרת שהיציאה מהארון בקרב ספורטאיות גדולה מזו שבקרב ספורטאים".
יאיר גלילי מבהיר כי ההומופוביה קיימת גם בקרב נשים וגברים ספורטאים, אבל בקרב נשים היא פחותה. החשש שחשיפת הנטיות המיניות שלהן תפגע בקריירה שלהן נמוך יותר. "גברים חוששים שאם הם יצאו מהארון, הם יפגעו לא רק בהם אלא בכל הקבוצה, וישנו גם החשש שזה יכול לפגוע בתדמיתם וכן בפן העסקי", אומר גלילי.
כדורסלנית ליגת העל מסכימה: "ספורט הנשים בארץ מתוקשר פחות, אם זה כדורגל ואם זה כדורסל או ענפי ספורט אחרים. אני יכולה להגיד לך שאם הייתה חשיפה לכדורגל ולכדורסל הנשים בדיוק כמו לתחום של הגברים, אולי אז גם הנשים לא היו ששות לצאת מהארון".
אדיר שטיינר סבור בכל זאת, או מייחל לפחות, כי כבר בעוד כמה שנים נראה כאן ספורטאים מחוץ לארון. "הגיע הזמן שגם כדורגלנים וכדורסלנים יצאו מהארון", פוסק שטיינר. "אל תשכח שגם ספורטאים הם מודל לחיקוי, והם יכולים לעזור לעוד אנשים להיפתח ולא לחיות בשקר שלהם. אם בעוד כמה שנים יהיה לקהל קל יותר להתמודד ולקבל את העובדה שיש הומואים ולסביות גם בספורט, נוכל לראות ספורטאי מפורסם גאה שיוביל קמפיין בטלוויזיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
