של מי הנפט הזה: חברת "של" משלמת על חטאי העבר בניגריה
במשך שנים הכחישה ענקית הנפט כל קשר להפללת הפעיל החברתי-סביבתי, קן סארו-ויוה, ברצח. הפעיל עמד בראש תנועה של אזרחי ניגריה שמחו נגד הפגיעה הסביבתית הנגרמת כתוצאה מקידוחי הנפט של החברה. 14 שנה לאחר שהוצא להורג בתלייה הסכימה "של" לשלם פיצויים. לקיחת אחריות או השלכת השלדים מהארון? עסק ירוק
הסיפור שלנו היום הוא לא רק תעלומת רצח שנותרה ללא פיתרון, או מה שאחרים יראו כביטוי הבוטה ביותר לקפיטליזם קולוניאליסטי דורסני, אלא גם פרק מאלף על הקשר שבין חברות וקהילות מקומיות ועל המחיר שמשלמים כשמתעלמים מהתפקיד של הקהילות הללו כחלק ממחזיקי העניין בחברה.
בעשרה בנובמבר 1995 הוצא להורג בתלייה קן סארו-ויוה (Ken Saro-Wiwa), סופר, איש תקשורת ואקטיביסט ניגרי לאחר שבית משפט ניגרי הרשיע אותו במעורבות ברצח של ארבעה מנהיגים של שבט האוגוני, אליו גם הוא השתייך, שנה וחצי קודם לכן. ההאשמות הללו היו מצוצות מהאצבע. האשמה האמיתית של סארו-ויוה היתה מעורבותו בהנהגת תנועה עממית בשם MOSOP שקראה להפסקת הניצול הסביבתי והכלכלי של בני שבט האוגוני ואדמותיהם.
אחד החיצים העיקריים של התנועה הופנה כלפי חברת רויאל דאץ'-של (להלן "של"). החברה פעלה בניגריה במשך עשרות שנים והאזור שבו התגוררו אנשי שבט האוגוני, בדלתא של נהר הניז'ר, היה אזור ייצור הנפט החמישי בגודלו בניגריה של החברה. למרות ששל החלה להפיק נפט באזור ב-1958 ורשמה רווחים נאים מפעילותה, הרי שמרבית אוכלוסיית השבט, שמנה כחצי מיליון אנשים, חיו בעוני מחפיר.
לא רק שאנשי האוגוני לא זכו להנות מהפירות של משאבי הטבע שהופקו באזור שלהם, אלא שהם גם סבלו מנזקים סביבתיים ובריאותיים שנגרמו עקב פעילותה של חברת "של", החל מהבערת גז טבעי במשך כל שעות היממה באתרי הקידוח וזיהום מתמיד של אוויר וכלה בדליפות נפט לקרקע (המספרים מדהימים – כמעט 3,000 מקרים של דליפות נפט בין השנים 1976-1991), זיהום נהרות ושימוש בקרקע יקרה תמורת תשלום זעום לטובת בניית מתקנים וצינורות נפט.
הניצול המתמשך של בני שבטו הוביל את סארו-קיווה, סופר, עיתונאי, מפיק טלויזיה ומי שהפוליטיקה המקומית לא היתה זרה לו, להקים בשנת 1990 את התנועה להצלת שבט האוגוני (MOSOP). הארגון קרא להגדלת האוטונמיה של אנשי השבט, חלוקה שוויונית יותר של הרווחים מהנפט וטיפול בנזקים הסביבתיים שנגרמו לאדמות השבט. עיקר המאבק של התנועה היה באופן טבעי בחברת של ובדרכי הפעולה שלה באזור הדלתא, אבל המחאה היתה גם כנגד השלטון בניגריה, שבאותה תקופה הפך לשלטון צבאי.
MOSOP היתה תנועה שפעלה בדרכי שלום ובינואר 1993 לדוגמה היא ארגנה מצעדי מחאה של 300 אלף מאנשי שבט האוגוני במטרה למשוך תשומת לב בינלאומית
משפטו של סארו-קיווה היה רחוק מאד ממשפט צדק והרשעתו התבססה על עדויות של עדים שמרביתם הודו אחרי כן כי הם קיבלו שוחד מגורמים ממשלתיים כדי למסור עדות שקר במשפט. חברת "של" עצמה לא היתה צד כלשהו במשפט, אבל כפי שציין יותר מאוחר בנו של סארו-קיווה "הרגשנו את טביעת האצבע של החברה בכל מקום. ברור לנו כי "של" סיפקה כאן את התמיכה הלוגיסטית והמימון".
חברת "של" הכחישה מאז ועד עצם היום הזה את ההאשמות הללו. החברה ציינה כי "'של' לא תמכה או עודדה בכל דרך שהיא כל מעשה של אלימות כנגדם (תשעת המורשעים במשפט) או כנגד בני שבט אוגוני אחרים...חברת של ניסתה לשכנע את הממשלה לתת להם חנינה".
זו כאמור הגרסה הרשמית של חברת "של". מול הגרסה הזו ישנה הצטברות של עדויות שמציירות תמונה קצת שונה בלשון המעטה.
ראשית, חלק מהעדים במשפט כנגד סארו-ויוה הודו כאמור לאחר מכן כי הם שוחדו על ידי הממשלה הניגרית להעיד עדות שקר כנגדו. לפחות שניים מהם הצהירו כי הם שוחדו בכסף ובהצעות עבודה בחברת של. בנוסף לכך, אואנס, אחיו של סארו-ויוה העיד כי המנהל של חברת של, בריאן אנדרסון, פנה אליו ואמר לו כי "אם תבטלו את הקמפיין, אולי נוכל לעשות משהו לטובת אחיך".
למרות שההרשעה של סארו-ויוה ושמונת הנאשמים האחרים במשפט לא באה בהפתעה, הרי שהיו רבים שחשבו שהשלטונות הניגרים לא יעזו לממש את גזר הדין, בהתחשב בפעילות של גורמים בינלאומיים רבים בעניין, כולל פנייה אישית של הנשיא קלינטון לשליט ניגריה בבקשה שלא להוציא לפועל את גזר הדין. שום דבר לא עזר ובעשרה לינואר 1995 הוצאו התשעה להורג בתלייה. ג'ון מייג'ור, ראש ממשלת בריטניה דאז, הגדיר זאת כ"רצח שיפוטי".
מספר ארגונים בינלאומיים, ביחד עם משפחתו של סארו-ויוה, החליטו שאסור שחברת "של" תצא ללא עונש מהעניין והחלו בשנת 1996 לנהל מאבק משפטי במטרה להביא את החברה לספסל הנאשמים על חלקה לכאורה במשפט. אחרי 13 שנה של מאבק מתמשך הם הצליחו בסופו של דבר במשימה כשבית משפט בניו יורק החליט לדון בתיק, בהחלטה תקדימית תחת חקיקה שאושררה ב-2004 על ידי בית המשפט העליון ומאפשרת לאזרחים זרים להביא מקרים בפני בית משפט אמריקאי במקרים מסוימים, כמו פשעים נגד האנושות או עינויים לדוגמה.
המשפט היה אמור להתחיל החודש והשבוע, במפתיע או שלא במפתיע, הודיעו הצדדים כי הם הגיעו להסכם פשרה ביניהם, במסגרתו הסכימה חברת של לשלם סך של 15.5 מיליון דולר למשפחותיהם של הקורבנות. חלק מהכסף מיועד לקרן מיוחדת למטרות חינוכיות וחברתיות עבור שבט האוגוני. בהודעה רשמית שהוציאה חברת "של" היא מסרה כי "ההסכם יספק מימון לקרן ופיצוי למשפחות, תוך מתן הכרה להשתלשלות המאורעות הטרגית על אדמת האוגוני, על אף שלחברת "של" אין כל חלק באלימות שהתרחשה".
הכאה על חטא? לקיחת אחריות? לא בדיוק, אבל גם כך יש בהסכם הישג לא מבוטל לארגונים ולמשפחות כפי שהסביר זאת בנו של סארו-ויוה: "אנחנו מקווים שההסכם ישלח איתות...מבחינה משפטית, המשמעות של התיק ההיסטורי הזה הינה שחברות יצטרכו להיות זהירות יותר".
זהו בהחלט לקח חשוב לחברות, אבל לקח לא פחות חשוב שאפשר ללמוד מהמקרה הזה הוא על הדרך שבה חברות צריכות לפעול מול קהילות מקומיות. אם מסתכלים על הדרך שבה מציגה" של" את מעורבותה בקהילות המקומיות בניגריה, אפשר לחשוב שמדובר במערכת יחסים אידילית למדי. החברה מציינת כי היא פועלת באמצעות פיתוח קהילתי - "להעצים את הקהילות על ידי מתן עזרה לבניית היכולות שלהם והביטחון לקחת תפקיד מוביל בקבלת החלטות לגבי הפיתוח שלהם". החברה מתרכזת על פי הדיווח שלה בתחומי הבריאות, חינוך, פיתוח עסקי ועבודה עם בני נוער בהיקף של 240 מיליון דולר בשנה (נתוני 2008).
עם זאת הפרשייה של סארו-ויוה, כמו גם ההתפתחויות האלימות בניגריה בשנים שבאו לאחר מכן, שגרמו לחברה הפסדים כספיים ופגיעה במוניטין כאחד, מלמדים שאי אפשר לבסס יחסי חברה-קהילה על ניצול מחפיר ואחר כך לנסות להפריח כמה סיסמאות ולפזר קצת כסף במטרה לשמר סטטוס קוו של עסקים כרגיל. זה פשוט לא עובד כך.
אי אפשר להתעלם מקהילות ומהצרכים שלהן. ברגע שחברה יוצרת נקודות ממשק עם קהילה כתוצאה מהפעילות שלה היא צריכה להתחייחס לקהילה הזו כבעלת עניין בחברה ולראות כיצד היא יכולה ליצור יחסי גומלין בריאים המושתתים על כבוד הדדי ומציאת דרכים בהן החברה יכולה לתרום להתפתחותה ושגשוגה של הקהילה.
התעלמות מהצרכים של הקהילה, שלא לדבר על ניצול הקהילה ופגיעה בה בגבולות החוק ומעבר לו היא מתכון לאסון. חברת של לומדת זאת על בשרה בשנים האחרונות וההסכם שהושג השבוע מראה שהשיעור הזה עדיין לא נגמר. את סארו-ויוה זה אמנם לא יחזיר לחיים ומן הסתם הסכום שולי למדי עבור חברת של, אבל מה שחשוב כאן זה התקדים והמסר שעובר לכל החברות באשר הן שיש דין ויש דיין.
נא להמתין לטעינת התגובות
