אמא, אדמה: איך מחלקים קרקעות?
מי במדינה מקבל איזה קרקע, בכמה כסף ואיפה. זה הסיפור
יוני שריר ואשתו אורלי בחוותם צילום: יהודה לחיאני
במסגרת ההתדיינות המשפטים בין בעלי החוות לפרקליטות המדינה נטען כי הקרקעות ניתנו בטווחים שונים, של שנה עד 49 שנות חכירה, ולייעוד חקלאי בלבד. כל בנייה שנעשתה לתיירות בחוות, ובמרבית החוות אכן נבנתה תשתית לתיירות, היא בנייה בלתי חוקית, לא מאושרת. זה מה שקרה בחווה של משפחת שריר.
אם המדינה רוצה לעמוד במבחן שוויון ההזדמנויות, היא לא יכולה להמשיך לחלק אדמות למי שהיא מעוניינת ביקרו. בימים אלו מנסה חבר הכנסת ישראל חסון (קדימה) לנסח שוב כביש עוקף חוק שיסמיך בפועל את הרשות לפיתוח הנגב לתת את הקרקעות לבעלי החוות. בינתיים שני דיונים בבג"ץ תלויים ועומדים: עתירת ארגון עדאלה נגד המהלך, ועתירת פורום בעלי החוות נגד כוונת המדינה להוציא את החוות למכרז. שתי העתירות מנוגדות זו לזו.
הפתרון של המדינה זוכה להתנגדויות מקיר לקיר
בנגב נמצאות 59 התיישבויות בודדים, החולשות על 81 אלף דונם, מתוך למעלה משני מיליון דונם בנגב. עם או בלי מכרז, צריכה לעלות כאן לדיון ציבורי השאלה כיצד מחלקים את האדמה. כיצד מעניקים אדמה? כיצד מאפשרים לאנשים לחיות חיים ראויים? מה עושים עם העובדה שעד כה הזכויות על הקרקע ניתנו באופן לא שוויוני? אחד קיבל זכות נדל"נית על בית בירוחם, אחר - זכויות על דונמים רבים במושב על הים, והשלישי אפילו לא מסוגל לבנות בית למשפחתו.
ח"כ שלי יחימוביץ' צילום ארכיון: ראובן קסטרו
אחת התשובות העיקריות שמספקת המדינה בינתיים היא הרפורמה במקרקעי ישראל. אך אותה הרפורמה, שזוכה להתנגדויות מקיר אל קיר, החל מדב חנין (חד"ש), דרך שלי יחימוביץ' (עבודה) וכלה בדני דנון (ליכוד), לא תפתור את בעיית הצדק החלוקתי. היא רק תחמיר את המצב הקיים ותקבע אותו.
ד"ר ארז צפדיה, מרצה למינהל ומדיניות ציבוריות
במכללת ספיר, מיטיב לנסח זאת: "מה שהתחיל כמהלך של הלאמת המרחב, כלומר הפקעת המרחב מהאוכלוסייה הערבית והעברתו ליהודים, והמשיך בחלוקה סלקטיבית של זכויות מרחביות, תוך מתן זכויות לקבוצות נבחרות של יהודים, פשוט עתיד עכשיו להיות מעוגן ברפורמה החדשה, שתלך ותעמיק את התהליך ותעניק את הקרקע לקבוצות המקורבות".
נא להמתין לטעינת התגובות
