היי סקול מיוזיקל
מה ההבדל בין רוטוויילר לרחלי רוטנר? הרוטוויילר משחרר בסוף. כך שאם רחלי רוצה להיות מולטי-טאלנט, אין ברירה. שולחים אותה ללמוד איך עושים טלוויזיה בבית הספר של רשת. מה לעשות שהיא מעדיפה לנסות להתחנף את דרכה לחוזה טאלנט בערוץ 2, לאמץ זוג ערביי מחמד ולהתחכך באברי גלעד. קשה להאשים אותה
כבר שנים שאני לא סטודנטית, אבל הכיסופים לספסל מנפחים לי את המוח, ויש לי חבילת חוצצים שלמה שעדיין לא השתמשתי בה. אז אם "רייטינג" שולחים אותי להיות תלמידה לרגע בבית הספר לטלוויזיה של רשת, לא ארוץ להביא את מקרן השקופיות? ארוץ ואף אדלג.
זכרתי עוד את הפרסומות לבית הספר "הברזל 23" מלפני שנתיים, שבה אנשים קופצים לתוך המסך כי הם רוצים להיכנס לטלוויזיה ונוחתים לתוך רשת. תחקירנים, עורכים, מפיקים, כל המקצועות שעד כה היו עוברים מברנז'איסט לאחיינו וכן הלאה הוצעו לפתע לעמך נטול הפרוטקציות, וההרשמה נסקה. סוף סוף מסלול לימודי מסודר לענייני טלוויזיה, במקום המסלול המסורתי של היפלטות-מלימודי-קולנוע או שדרוג־מנערת-מים-עקב-שכיבה-עם-המפיק.
והנה, לאחר שנתיים של ניפוק הכשרה לתעשיית אחורי הקלעים, פקח בית הספר את שעריו לטאלנטים. מגישי טלוויזיה, ליתר דיוק, ובפוטנציה. הושטת יד לאזרחים שתמיד חלמו לנהום בסמכותיות "חזרה אליך, יעקב" או לחלופין "תודה שחזרתם אלינו, אני יעקב", ב-12 אלף שקל לקורס של שבעה חודשים. כאן הם מתחככים בטאלנטים של רשת, שהם מוריהם, מצלמים קטעי אולפן ומכינים כתבות שטח.
הוגה המסלול והמנהל הרוחני ובכלל הוא אברי גלעד, שגם בימים שהוא אינו מלמד רוחו שורה על המקום כשהתלמידים מזכירים ללא הרף את "אברי" ואת מעלליו. בימים אלה ממש נסגר המחזור הראשון בהחלט של מסלול המגישים, ובו כ-30 יעקבים, ואני. מה יעלה בגורלנו? בל נקדים את המאוחר. יש סדר בדברים. בשביל זה יש חוצצים.
איחרתי. אני מתפרצת לכיתה בשיער סתור וילקוט מתעופף, והמרצה, מר איתן שוורץ, מורה לי בפנים חמורות להתיישב במקום הפנוי בספסל האחרון. לא אספיק כבר לתת לו תפוח! התלמידים מסתכלים בי בחשד, אני הילדה החדשה בכיתה, מאיפה צצתי פתאום לקראת סוף הסמסטר כדי ללמוד להגיש פינות נלוזות. גם אני מסתכלת בהם בחשד: מקצתם עטויים קז'ואל, בג'ינס וטי-שירט (הגשת פינה אצל משה דץ), ומקצתם עדויים חליפות ועניבות (הגשת פינה ב"מבט"). אני הגעתי לבושה ספורט אלגנט עם סנדוויץ' אבוקדו שנשפך עליי בדרך, בשאיפה לצחקק פינה אצל גיא פינס. ואני פה כדי ללמוד מהמאסטר.
על כותלי הכיתה, במקום הפוסטרים המסורתיים של נשיא המדינה והרמטכ"ל, תלויות תמונות של יאיר לפיד ושל רפי גינת בהתאמה. אנו נטועים ממש בלב יקום רשת, אפשר לשמוע את נשמתו של יוחנן צנגן פועמת מהקירות. מעלינו, מתחתינו ומצדדינו אולפנים מצטלמים להם, מחכים לנו בחשאי, לרגע שבו נתאחד סוף סוף. ונגיש גם אנו פינת קטעים מצחיקים ביוטיוב בתוכנית הבוקר.
התלמידים כבר בקיאים בחומר, כבר חצי שנה שהם מתנסים בצילומי אולפן וכתבות שטח. לשוורץ לוקח בדיוק שני משפטים של הרצאה לפני שהדיסטנס קורס וכולם מתחילים לזרוק הערות מתחכמות ולסיים לו משפטים. יצר הטיצ'רס פט שלי ניעור לחיים, מבקש להשליט סדר בקול צייצני, ונחשול עצום של "שששש!" מידפק על גרוני. אבל לא יפה להשתיק אותם, אני אורחת, עליי
ואכן, עוד רגע קט מסתיים הסמסטר וכולם ישעטו לים, והחינגה שורה בכל. כשעה לתוך השיעור מדדים פנימה באיחור היפר-אופנתי שני עלמים סקסיים מצחקקים, שצוהלים "סליחה שאיחרנו" וצונחים על השולחן שמאחוריי. לו אני גיא פינס, אתמול כבר הייתי מחתימה אותם על הגשת פינה (יחד עם רחלי רוטנר המוכשרת), כי הכריזמה פשוט ניתזת מהם. אני בוחנת אותם שעה שהם מתלחששים בשנינות: הבחור דומה לריאן סיקרסט תכול עיניים, חבוש אפודת פנימייה בריטית, והבחורה בעלת עיניים צוחקות ולוק קולי נטול מאמץ. גיליתי את מכרה הפוטנציאל של "הברזל 23"! לפניי ההבטחה של המחר!
פסססט!
הוא, בלחש: "מה?".
איך קוראים לכם?
"אני בשיר, וזאת רדיר".
אלוקים אדירים! מצאתי זהב! לא רק שהשניים טובי מראה וערבים עד העצם (הוא נוצרי, היא דרוזית), כבר יש להם שם של תוכנית אירוח! "על הספה עם בשיר ורדיר", או שמא "על המחצלת עם בשיר ורדיר, עם כוס קהוה ופיתה", זה חלומו של כל מפיק, הפורמט כבר כותב את עצמו. אני מסמנת לעצמי את השניים במרקר דמיוני ענקי ורוד, ומסתובבת בחזרה אל המורה. אני כבר אתפוס אותם בהפסקה, ליד הברזייה.
סיכומים במחברת: הדברים החשובים ביותר בהגשת פינה הם 1. תמיד תגידו משהו משמעותי, ו-2. זכרו את מקומכם ואל תתעלקו על הספייס של המגיש הראשי. חומר לימודי נוסף (לא יהיה במבחן): אחרי שאיתן שוורץ ניצח ב"השגריר" ההפקה ברחה לו והוא נתקע בלי מונית. צלצול.
אחרי השכשוכים האקדמיים הגיע תור המעש. למגישונים כבר היסטוריה ארוכה של תרגילים מצולמים בקורס, לי זו הפעם הראשונה. כעת הם מצלמים באולפן של רשת סרטון מסכם, מעין כרטיס ביקור, שאותו יוכלו להפיץ לכל עבר בתקווה לעבודה. מולם ניצב המכשיר המופלא ביותר בעולם: הטלפרומפטר, בעזרתו כל הדיוט מגמגם יוכל לקריין במקצועיות.
אני מכינה חיש טקסט להקראה בפרומפטר, שתמציתו היא "שלום, שמי רחלי רוטנר ואני אחלה", כדי שאוכל לצלם לעצמי כרטיס ביקור צרוב על דיסק ולהפיל אותו בטעות ליד אברי גלעד. עד שיגיע תורי לפרמפטר בחן, אני לוכדת את בלינקי ופינקי, הלוא הם בשיר ורדיר, בפינת ההמתנה.
בחור צעיר, אמרו לך שאתה דומה לריאן סיקרסט?
בשיר: "שו?".
רדיר: "אה הא! ידעתי שאתה מזכיר לי מישהו!".
זה המנחה של "אמריקן איידול". נראה לי שעם לוק וגישה כמו שלכם, פלוס המוצא, אתם יכולים להגיע רחוק.
בשיר: "מה את אומרת! מה, זה באמת יתרון שאנחנו ערבים? איזה כיף! תוכלי לעזור לקדם אותנו?".
ברור, אני עושה את זה ברגע זה ממש. תוכלו גם לעשות משהו עם הדמיון בשמות שלכם.
רדיר: "כן, זה מה שאנחנו אומרים כל הזמן".
בינתיים מצטופפים סביבנו שאר תלמידי הקורס. רובם אזרחים מן השורה שפתאום באמצע החיים החליטו לקפוץ מהשגרה לתוך ים סוער של נצנצים ולהיות מגישי טלוויזיה. חלקם באו לכאן בשביל לכייף מעט, ללא כל כוונה להשתלב בתעשייה באמת. וחלקם כבר הספיקו לבצבץ בתוכניות בוקר ובערוץ הכנסת עוד בטרם נסגר הסמסטר הראשון. "יש בנו משהו", אומרת דיקלה קינג, דיילת באל על בימים כתיקונם, "עשינו מבחנים וראיונות והתקבלנו מתוך 500 מועמדים".
גם בזמן הלימודים יש מבחנים ושיעורי בית?
"שיעורי הבית הם להכין קטע בשביל לצלם אותו באולפן".
חסית בלס: "החלק העיקרי של הלימודים כאן זה באולפן, לא בכיתה. מצלמים אותנו, ואז אנחנו מקבלים חוות דעת. אברי מגיע ונותן לנו ביקורת מאוד בונה".
קול. אברי מסתובב פה הרבה? אתם מסתחבקים איתו?
מיקי דואק: "כן".
חסית: "מה כן, אתה מסתחבק איתו? מה פתאום".
וביניכם אתם מסתדרים? אין מלחמות על פוקוס?
דיקלה: "אנחנו האנשים הכי מפרגנים בעולם".
מיקי: "אנחנו קבוצה, צריך גם לעשות לנו קבוצה בפייסבוק, שכולנו נהיה בה".
דיקלה: "חוץ מבשיר, שלא אישר אותי בפייסבוק".
בשיר: "איך אני אהיה חבר שלך בפייסבוק, אני נשוי!".
חלק מהאנשים מתכננים כבר מזמן לרחוץ באור הזרקורים, ורק חיכו להזדמנות. שי אסידו, למשל, ברנש עב ורב פעלים, הוא חלק מהאנשים האלה. הוא כבר טעם אבק כוכבים דל שומן ב"לרדת בגדול 2" ("הלכתי לשם כי רציתי פרסים ובחורות, לצערי זה היה רגעי"), עלה בגדול בחזרה וכעת הוא רוצה להיות קריין וסטנדאפיסט "כי אני לא נורמלי, אני לא שפוי כשאני לא מופיע". כאן, בבית הספר של רשת, הוא השתלט על נישת ליצן הכיתה, ובכל רגע שבו השלווה שוררת קצת יותר מדי הוא תכף צץ כטייפון אנרגיות ומערבב את האווירה. היצלח מסעו לתודעת הציבור? נחיה ונראה.
כולם כבר צילמו את הקטע שלהם. סוף סוף מגיע תורי, והששון רב. אני מתיישבת מול הפרומפטר, חבושה היטב בחיוך החמוד שלי, ומקריינת. כשהאור במצלמה כבה קורה דבר מוזר: אני נדבקת לכיסא שמתחתיי! לעולם לא אוכל עוד לעזוב. מצאתי את ייעודי בחיים, לבהות ארוכות לתוך התהום המופלאה הזאת שפעורה במצלמת הפרומפטר ולפלרטט עם קהל צופיי במחוות קטנות של אמפתיה צרופה.
לעזאזל, אני דני רופ! כך אני ממשיכה להיצמד בהיפעמות לכיסא המגיש, נשטפת חלומות רותחים, עד כי הלילה יורד ונאלצים לפנות אותי משם. מאוחר מדי, זרע הפורענות נשתל. למחרת במערכת "רייטינג" אני כבר מקריינת באובססיביות את כל מה שמתרחש סביבי, עד שלירון רכזת המערכת צועקת עליי לסתום.
כדי להרגיע מעט את חיידק ההגשה הטורף שהתחיל להסתחרר לי בטחול, אני נרשמת לכמה קורסים של "מאחורי הקלעים", כדי ללמוד למשוך קצת בחוטים השקטים של התעשייה הטלוויזיונית. אפופת חוט אני משתעלת בריצה לתוך השיעור של מר רפיק חלבי - שוב איחרתי. לא אספיק כבר לתת לו סברס! רפיק נועץ בי מבט, ואני מתיישבת בחרפה. עכשיו לומדים לעשות חדשות.
אלה לא אותה אנשים מקורס המגישים, כאן נבראים תחקירנים ועורכים. כבר שנתיים המסלול הזה פועל ומניב אנשי טלוויזיה לתוך התעשייה. במהלך השיעור נוצרים ללא הרף דיונים מוסריים בענייני צנזורה ואתיקה עיתונאית, מהסוג שלא תמיד נראה שמעניין את אנשי הטלוויזיה כשהם כבר מפיקים תוכניות באמת.
חלבי קטן ונמרץ, כמו שעועית חמודה. הכיתה מאוהבת. "שתדע שרק בשביל ההרצאה שלך היה שווה לבוא לבית הספר!", מכריז בשלב מסוים תלמיד מעריץ, והשאר מהנהנים במרץ. "חדשות", הוגה חלבי, "צריכות להיות כמו עינוי סיני. כל הזמן מטפטפת עוד טיפה, ועוד טיפה, על הראש הקירח שלי. לאט לאט, עד שנוצר חריץ". מילים כדורבנות, וזו בדיוק הסיבה שמדי ערב בחדשות צונח עליי נמנום וידי נופלת על השלט לזפזפ לשידור חוזר של "פרייז'ר". לא אשת חדשות אנוכי, לא כאן אמצא את ייעודי כמו שארע בקורס השני. אם יתעקשו אסכים לכל היותר להחליף את יונית לוי בתפקידה. בתנאי שיהיה פרומפטר, ומנוקד.
בתום השיעור מחברתי מלאה בסיכומים, שכן פניני רפיק רבות הן. בייחוד תפס את אוזניי הסיפור על כך שהוא היה נער הבריכה של מנחם בגין. כמדומתני דקה לפני כן הוא הסביר ש-Pool הוא מושג מתחום החדשות וש-Pool-Man פירושו משהו שקשור בהיקף הסיקור או משהו כזה, אך הנזק כבר נעשה, וכששמעתי שרפיק היה ה-Pool-Man של בגין בקהיר כבר היו כל הדמויות בדמיוני לבושות בהתאם, והדרמה השתוללה. אויש, הבגין הזה!
סיכומים במחברת: ערוץ 1 זה חדשות שיש להן טלוויזיה, ערוץ 2 זה טלוויזיה שיש לה חדשות.
ציטוטים נוספים: "אני רוצה למות מורד", שהותיר רושם עז על המאזינים, ו"נאצי הוא נאצי", כשדובר על הדימוי של רבין במדי אס.אס ואם זה הוצג בקונטקסט מספיק חריף. "ודאי שכן, מה, נאצי זה ילד-נחמד-מינכן?", תמה רפיק. "אי אפשר להראות נאצי נחמד. נאצי הוא נאצי!". והכיתה חזרה כהד: "נאצי הוא נאצי!". מישהי מלפניי הוסיפה בהתלהבות: "ויש גם יגאל הנאצי!".
עוד במחברת: אני מציירת קריקטורה של המורה, כמו בימים הטובים של התיכון, רק שהפעם אין לי ממש למי להעביר את זה. יום פורה.
טכנית, לא ממש סיימתי בהצלחה את הקורס והחסרתי כ-56 שיעורים, אך בכל זאת אני מוזמנת לטקס הסיום החגיגי על גג בניין רשת בחברת מגישי המחר, המנהל אברי גלעד והסבא הגדול יוחנן צנגן. אברי משייט במקום כשהוא נישא על ענן קוליות סמיך, כהרגלו, ומדי פעם נופלים על צווארו תלמידים נרגשים שמבקשים להודות לו על כל מה שלמדו ממנו ולהסתחבק פעם אחת אחרונה. אחר כך יפרשו כנף ויעופו מהקן לחפש את מזלם בפרומפטרים רחוקים. גם אני ניגשת, מתוך כוונה לראיין, ועוד שניים-שלושה אינטרסים פרטיים.
המחזור הראשון של המסלול מסיים את הקורס הערב. מרגיש גאה?
"זה פשוט מראה שמה שצריך לקרות קורה. אלה אנשים שהיה להם חלום, ועוד חלום שעד היום היה אפשר להגשים אותו רק אם היו לך קשרים, ובלי קשרים זה היה קשה נורא. המטרה של בית הספר היא בעצם ביטול מוסד הקשר. צריך להביא לפה אנשים שהם לא מהמילייה הקבוע של צפון תל אביב וגלי צה"ל, זה נישואים בתוך המשפחה כל הזמן וצריך לפרוץ את זה".
לא היה איפה ללמוד טלוויזיה לפני כן?
"לא הייתה אלטרנטיבה. יש קורסים למשחק וחוגים פרטיים, אבל לא כמו פה, כל כך קרוב לתעשייה עצמה, עם כלים ואמצעים ומורים שהם הטאלנטים המובילים של רשת".
אז נניח, רק נניח, שאני רוצה להיות מגישה בטלוויזיה. אולי אפילו בתוכנית שלך. מה היית מחפש אצלי?
"קסם אישי, משהו אמיתי שפורץ, חוסר מאמץ, תשוקה, אבל לא מופרזת. זה דורש מבנה אנושי בסיסי שלא לכל אחד יש, לא כולם יכולים להשתחרר, ועוד מול מצלמה. רוב האנשים, כשאת שמה אותם מול מצלמה הם קופאים. רובם לא נגמלים מהפחד מהמצלמה גם אחר כך".
אז מה אתה חושב עליי? אני נראית לך מתאימה להגיש? (חלק ואלגנטי - כל הכבוד, רחלי!)
"אממ... (מסתכל עליי) אני כבר רואה שאת נעימה למראה, אז נשאר לראות אם את עוברת מסך ואיך את מול מצלמה".
צירוף מקרים, באמת צילמתי קטע שלי בקורס שלכם!
"הו".
כן, אתה יכול אפילו לראות את הדיסק עם הקטע שלי, הוא אצלכם באולפן.
"כן? המממ. טוב, יופי".
לאחר שטיפלתי בקריירה שלי וקיבלתי את ה"המממ" הראשון שלי, אני יכולה לחזור ולשוש עם שאר חבריי ללימודים. האורות כבים ועל המסך מוקרנים קטעים נבחרים מהכתבות והפינות שצילמו בקורס במהלך השנה, כולל קטע של בשיר ורדיר מתפוצצים מצחוק כשכאפיות לראשם ומקנחים בסלוגן "כי רק אנחנו מבינים ערבית".
כמה מבין אלה שמזיעים אמביציה באוסף הסרטונים האלה אכן יתנחלו לנו במסך בשנים הקרובות, וכמה מהם יעלו על רכבת חזרה למשרד רואי החשבון בבאר שבע עם יופי של סיפור לספר לנכדים? "יש לי כמה הימורים", סח אברי בנאום שלו בתום ההקרנה, "לגבי את מי עוד אראה בהמשך הדרך ואת מי לא. אולי אני ארשום אותם לעצמי על פתק, אקרא אותו עוד כמה שנים ואגלה שקרה בדיוק ההפך". גם לי יש כמה הימורים, וגם אני רושמת אותם על פתק, ומחר במערכת אחביא אותו במגירה של לירון, ובעוד כמה שנים אפתח את המגירה ואצעק על לירון איפה הפתק. אך כמאמר אברי, לא לכל אחד יש את זה, והרשימה בפתק תהיה קצרה, אך נקווה שגם איכותית.
אחרי אברי ונאומו המעודד ("זו תעשייה קשה מאוד, אתם תחוו השפלות...") ועוד כמה דברי ברכות ותודה, ואפילו הענקת מתנות למורים, ואפילו דבר תורה, מגיעה עת חלוקת התעודות. אחד אחד עולים לבמה מגישי המחר. מיונית לוי ועד לירון ויצמן, כל הנישות. נשגב מבינתי מדוע בטקס סיום שכזה לא השליכו כולם את כובעיהם באוויר, או לפחות מיקרופונים סמליים, או את משה דץ, משהו שיעיד על כך שעידן חדש התחיל. אך לא. אני זורקת ליתר ביטחון את העט שלי באוויר ופונה לשוב הביתה. לאפסן את הקלמר, הילקוט והתפוח, עד הפעם הבאה. כשאגיע אני, בתור טאלנטית ותיקה, ללמד בבית הספר ולהנחיל את חוכמתי לתלמידים. "התחלתי ככתבת 'רייטינג'", אספר להם, "לא האמנתי שיבוא יום ואהיה מולטי-טאלנט. אבל אז, יום אחד, אברי גלעד נתקל בדיסק שהיה בו קטע שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
