החשבון הפשוט בשיפוץ ביתה של דליה איציק
בכנסת דרשו להתאים בית היו"ר לשעבר לאירוח שועי עולם. השיפוץ הפך לתחקיר שעסק בהתקנת קרמיקה על חשבון הציבור. זוהי גרסתה
דליה איציק. עד לא מזמן יו"ר הכנסת הכל יכולה. שבעה חודשים נשיאת המדינה בפועל (במקום משה קצב הנבצר לשעבר). פוליטיקאית אהודה, מקובלת, כמעט קונצנזואלית. פתאום, ערב אחד, במהדורת השבט, מתיישבים שני כתבים ומספרים בעלילותיה.
איך קנתה סלון על חשבון הציבור, שיפצה את הבית מכספי הכנסת, איך השיגה "אמבטיה אקרילית" מכספי משלם המסים. "מצאתי את עצמי מגיעה לספרית שלי, עושה פן, ופתאום רושמת צ'ק של 60 שקל. צ'ק. למה צ'ק? הרי תמיד אני משלמת במזומן ונותנת לכולם טיפ. אבל מעכשיו צ'ק. שלא יגידו שלא שילמתי".
אנחנו יושבים במסעדה בתל אביב. היא חייבת סיגריה. חזרה לעשן. יוצאים החוצה, היא מבקשת רשות מהמלצרית. "מותר לעשן כאן?". מותר. "בטוח שמותר?". בטוח. "אלף אחוז?". אלף. "שלא אעשה משהו לא בסדר", היא ממלמלת. היא בטראומה. כאילו עבר עליה מכבש. בעצם, לא כאילו. עבר עליה.
יותר מכל דבר אחר, זה מעליב. מילא, היא אומרת, הופכים אותך לגנב. אז לפחות שיהיה גנב רציני. "עליי הם אומרים שהוצאתי 20 אלף שקל. 20 אלף. מסבירים להם שהכל לפי הנהלים. הם יודעים בדיוק כמה כסף חסכתי בשלוש השנים האחרונות למשלם המסים.
"הם יודעים בדיוק כמה כסף עליתי לעצמי. כמה הטבות ביטלתי ליו"רי הכנסת, כולל לעצמי. מיליונים. הם מקבלים את כל המסמכים. ועדיין, הם מתעקשים. יש פוליטיקאי במדורה, אז כולם רוקדים. זה פשוט משגע אותי. אני בתוך סרט רע".
המונולוגים שלה כואבים, מרירים. בשנים האחרונות היא פונקה בתקשורת, פונקה בכנסת, פונקה
זה הכל קצף על פני המים. הכלבים ינבחו, השיירה עוברת. כל היחצ"נים והספינולוגים למיניהם הפצירו בה. אל תגיבי, דליה, זה יחלוף, זה לא רציני, מחר אף אחד לא יזכור את זה. אבל היא תזכור את זה. יש לה זיכרון. והיא משתגעת.
"למה לשתוק? הרי אין בדברים האלה קמצוץ של אמת. הרי אם באמת בודקים את מה שעשיתי, מה שהשגתי, מה שחסכתי למדינה, רואים מיד שעשו לי כאן עוול מטורף. פשוט מטורף". היא מתחבטת.
עוד דבר שחשבה לעשות זה לרשום צ'ק על סך 20 אלף שקל, המרצפות שהוחלפו בדירתה, להחזיר למדינה, וזהו. כל כך פשוט. מצד שני, צ'ק כזה הוא הודאה באשמה: הנה, גנבתי, תפסו אותי, אני מחזירה. והיא לא גנבה. ולא תפסו אותה. אז למה שתחזיר? זה קורע את איציק, המצב הזה.
הסיפור הזה הוא על דליה איציק, אבל גם קצת עלינו, החברים בתקשורת. אני מכליל בקבוצה הזו גם את עצמי. הקלות הבלתי נסבלת בה אנו ניגשים לאדם, גם אם הוא איש ציבור, ושופכים עליו דלי של מי ביוב באושים בפרהסיה. חוסר המידתיות. הזחיחות. שיכרון הכח.
במקרה של איציק, זה בולט במיוחד. תגובתה, 45 שניות בפריים טיים, לא ממצה ולא מלמדת על גודל העוול שנעשה לה, לדעתי. אז הנה, כאן, הסיפור המלא. הגרסה של איציק. יקרא הקורא וישפוט.
הסיפור האישי של דליה איציק מחמם לב. סיפור הצלחה ישראלי. היא טיפסה מתחתיות המיץ של הזבל הבאוש ביותר שידעה החברה הישראלית לייצר. משפחה מרודה בירושלים. מרובת ילדים וצרות.
אב שיכור, מובטל, שהתגולל ברחובות. אם שנאבקת על הלחם של ילדיה כלביאה שכולה (היום איציק מנהלת את המאבק על חיי האם החולה). מגורים במרתף טחוב. מירוץ יומי אחר הפרוטה.
אבל תמיד באופטימיות, בחיוך בתקווה. בשיניים, בציפורניים, בסבלנות, הצליחה איציק להקים משפחה מפוארת, חמה, בירושלים. להיות מורה בישראל. להמשיך לטפס. להיכנס לפוליטיקה. להפוך לציר מרכזי במפלגת העבודה, לעזוב לקדימה, להיות יו"ר הכנסת. האזרחית מספר 2 במדינה. המורה הדודתית והמעצבנת שבשלה והפכה לפוליטיקאית אהודה ומקובלת.
מה ששונה בה, מפוליטיקאים אחרים, הוא הממד האנושי. איציק מודה בחולשותיה. היא נשארה בן אדם. מפוחדת, חמה, כועסת, יצרית, מתלבטת. "אני פחדנית", הודתה לא פעם במהלך הקריירה, כשעקבה אחר החלטות קורעות של חיים ומוות, או מצבי דילמה קיומיים מסובכים. "אולי בגלל זה אני לא רוצה להיות ראש ממשלה. איזה תפקיד איום זה".
יש לה חולשות, לאיציק, ובניגוד לרוב חבריה בפוליטיקה, היא מודה בהן בפה מלא. פעם, בשיא האינתיפאדה, שלוליות דם שטפו את הרחובות, מתאבדים הסתערו בהמוניהם ופיגוע רדף פיגוע על בסיס יומי, היא התפרצה בישיבת הקבינט ונכנסה באריאל שרון.
כשקם שמעון פרס, שר החוץ של שרון, להגן עליו, הסתערה איציק גם עליו. שני אלה, זקני השבט, ישבו שם ושמעו אותה עושה להם סקנדל קולני. היא דיברה מדם לבה, כאישה, כאם, כאזרח מבוהל. הם האזינו. תראה לאן אתה לוקח אותנו, אמרה לשרון, וגם אתה, הווינר הגדול, אמרה לפרס.
מצד שני, יש בה יראת כבוד לאנשים האלה. באיזשהו מקום היא, כנראה, מעריצה אותם. פעם הודתה שהייתה מסמיקה בכל פעם ששרון, ראש הממשלה, לכסן אליה מבט. והוא ידע ללכסן מבטים. עם פרס יש לה רומן של עשרות שנים.
הרבה כעסים, קנאות ושנאות ידע הרומן הזה, אבל שרד. כשפרס התמודד על הנשיאות, איציק חרקה שיניים והתגייסה למענו. אף שרצתה בעצמה. אני צעירה, אחכה לפעם הבאה, אמרה. יכול להיות שכאן, בקרב על הנשיאות הבאה, מסתתרים גם כמה מהאינטרסים שחבויים בסיפור הנוכחי. על זה בהמשך.
חוץ מפרס, ידעה איציק גם להעריך את אולמרט, לבכות את מפלתו ולהיות שם, לצדו, עד הרגע האחרון. קשה לה העניין הזה של תקיעת סכין בגב. אפילו עם ציפי לבני, איתה היו לאיציק עליות ומורדות, בעיקר מורדות, ידעה להקים ברית.
כשלבני החליטה להישאר באופוזיציה, למרות השתדלויותיה של איציק, על אף שפירוש ההחלטה היה ברור (היפרדות מכס היו"ר וירידת הסיכוי לנשיאות), חרקה איציק שיניים ונשארה שם, לצדה. לא מסתירה את דעתה מצד אחד, אבל נותנת גיבוי מלא מצד שני.
ועדיין, היא פוליטיקאית. חדה, משוננת, שולפת ציפורניים כשצריך, מכירה את כל הטריקים והשטיקים, אלה שכתובים בספר, ואלה שלא. חיה פוליטית. אז איך הכל התחיל?
"יום אחד", היא מספרת, "מתקשרת אליי שכנה אחת מהבניין. נדמה לי שהיא יו"ר הוועד. מספרת שעיתונאי התקשר אליה והתחיל לשאול שאלות. עליי, על המשפחה, על השיפוצים, על היחס למאבטחים. האם כשפינו את הבוטקה של המאבטחים הכל הוחזר לתקינות. האם יש טענות. האם יודעים מה בדיוק שיפצתי בבית".
היו פניות נוספות, מוקדמות יותר. גם אשתו של פוליטיקאי בולט (שאינו נתניהו) התקשרה יום אחד לאחת העובדות של איציק בכנסת וניסתה לדלות פרטים. זה היה עוד לפני הבחירות. איציק מסרבת לשחרר עוד פרטים בעניין הזה.
בכל מקרה, היא כבר הבינה שהיא על הכוונת. לפני הבחירות זה היה, כנראה, כדי לנסות ללכלך את ציפי לבני ו"קדימה". אבל זה לא צלח. אחרי הבחירות? "זה כבר בשביל ללכלך אותי", היא אומרת. להוציא אותך מהמירוץ לנשיאות? "אולי", היא אומרת. "אני לא יודעת". אבל בינינו, היא יודעת.
ואז הגיעו השאלות. וההשפלות. היא החתננה לקבל "שימוע" במשרדי חברת החדשות. הם ישבו שם והאזינו לה. ראו את כל המסמכים והאישורים, שמעו את ההקשרים. ושידרו. בליל השידור חרב עליה עולמה.
נכון, לא האשימו אותה בפלילים, והכל היה, כמו שאמרו, במסגרת התקנון והנהלים, אבל הטון היה בעייתי, והעריכה מרושעת, והדמות ששורטטה מעל מסך השבט הייתה של פוליטיקאית שניצלה את מעמדה כדי להשיג לעצמה אריחי קרמיקה איטלקית לסלון. המציאות רחוקה מהתיאור הזה מרחק עצום.
"כשנכנסתי לתפקיד היו"ר", מספרת איציק, "אחת הפעולות הראשונות שעשיתי הייתה לבטל את ההטבות של יו"רים לדורותיהם. התברר שליו"ר הכנסת מגיעה לשכה, צוות, מזכירות, נהג, רכב וכל ההוצאות עד יום מותו. חשבתי שזה מוגזם. הרי לראש ממשלה נותנים הרבה פחות, אז למה ליו"ר הכנסת מגיעה הטבה כזו, עד עולם?".
גם זה, רק אם אתה לא נושא במשרה ציבורית. איציק, למשל, שנושאת במשרה ציבורית (חברת כנסת), לא מקבלת כלום. השינוי הזה עלה לה מאות אלפי שקלים, אם לא מיליונים. איציק אינה נוהגת מאז תאונת דרכים קשה שעברה (ב-1988 תאונה בה נהרג ח"כ מיכה רייסר ז"ל).
היא נזקקת לנהג בכל מקרה. הטבה כזו, של נהג ולשכה ומזכירות ורכב לכל החיים, שווה לה מיליונים. "יכולתי לבטל את זה למפרע, לא בדיעבד", אומרת איציק, "אבל זה אפילו לא עלה על דעתי. ביטלנו את ההטבות האלה רטרואקטיבית.
כל היו"רים שפרשו עד 1996 ממשיכים לקבל את ההטבה. כל אלה שפרשו אחרי אותה שנה לא מקבלים אותה. חסכנו הון תועפות למדינה, וגם יישרנו, לדעתי, קו עם הצרכים האמיתיים והאתיים של המערכת".
איציק ספגה מקלחת קרה מיו"רים קודמים על ההחלטה הזו, אבל היא הייתה רק החלטה ראשונה בסדרה. "ביטלתי את תקציבי האירוח של סיעות הבית", היא מספרת, "מדובר בהון תועפות שהכנסת מימנה למפלגות בשביל כיבוד. פשוט ביטלתי את זה. וכמובן שחטפתי מכל חברי.
"ביטלתי את חשבונות ההוצאות של עובדי כנסת בכירים דרך המזנון. ביטלתי שלוש קרנות צדקה מטעם יו"ר הכנסת, שחילקו כספים לכל מיני נזקקים, מוגבלים, סטודנטים. זה פשוט הפחיד אותי. חשבתי שיו"ר כנסת לא צריך לעסוק בצדקה ובחלוקת כספים. ויתרתי בביטול הזה על המון כוח.
"לחלק כסף, במדינה הזו, זה לצבור כח. פשוט ביטלתי את הקרנות הללו וזהו. זה לא מתפקידה של הרשות המחוקקת לחלק כסף. נקודה". וזו הייתה, כאמור, רק ההתחלה. בתקופת כהונתה של איציק, החזירה הכנסת לקופת המדינה מיליוני שקלים כל שנה. למעלה מ-20 מיליון בסיכום כללי.
"ביטלתי את הפרויקט הראוותני של מרכז המבקרים בכנסת", ממשיכה איציק לפרט, "הוצאתי לפרישה 30 עובדי כנסת בכירים, יחד עם המנכ"ל אבי בלשניקוב ייעלנו את המנגנון, חסכנו בכל מקום אפשרי".
"היה מתוכנן חניון תת קרקעי נוסף מתחת לזה הקיים, וביטלתי גם אותו. דרגות פרישה חריגות לעובדים בוטלו. הוריתי למנכ"ל להכפיף את כל עובדי הכנסת לכללים אליהם כפופים עובדי שירות המדינה (התקשי"ר).
"ביטלתי את השתתפות הכנסת בסך מיליון וחצי שקל בכיכר שעמדה לבנות עיריית ירושלים ליד המשכן. ביטלתי החלטה לרכוש סדרה יקרה של יצירות אמנות. בוטלו הטבות לעובדים בהיקפים אדירים. למשל, מנויים לעיתונים יומיים לכל עובדי וגימלאי הכנסת לכל החיים. זה כבר לא קיים. וזו רק דוגמה.
"בדרך הזו הצלחנו לחסוך עשרות מיליוני שקלים. זה כסף שחזר ישירות לקופת המדינה. כל שנה החזרנו כסף. חטפתי על זה בלי סוף. מהעובדים, מהח"כים, מכל בעלי האינטרסים למיניהם. זה עלה גם לי, כמו שאתה מבין, הרבה מאד כסף. וגם עוצמה והשפעה.
"חוץ מקרנות הצדקה, ויתרתי גם על הסמכות לפרוס את חובות המפלגות. חוק המפלגות הקנה לי את הסמכות הזו. מדובר בכח אדיר. יכולתי, בהבל החלטה אחת להציל מפלגה, לפרוס את חובותיה ל-20 שנה, אבל זה הפחיד אותי.
"כן, אני פחדנית. אמרתי שאני פשוט לא מוכנה. היום יש ועדה ושופט שעוסקים בזה. אפשר לשאול את העובדים שלי איזו פדנטית אני. איך אני לא מוכנה שייקנו לי קופסת סיגריות, שמישהו ישלם בשבילי על כוס מיץ. איך אני מטרטרת ומנדנדת בעניין הזה. אני חושבת שגם הציבור שפט את זה נכון".
"ראו את זה מצוין בסקרים, אמרה, גם בציונים האישיים שלי. הייתי יושבת ראש, וחלק מהזמן גם נשיאה, והתנהלתי בשיא הזהירות. ועכשיו, אחרי כל זה, אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שאנשים רציניים באמת חושבים שחיפשתי לעצמי בלטות מקרמיקה. זה משגע אותי. זה פשוט עוול משווע".
"אצלי לא היה ספק. ידעתי שאין לי כוונה לעלות עכשיו למדינה מיליון וחצי שקל (שלוש שנות כהונה בדיעבד). להתחיל לשכור דירת שרד בירושלים, לאבזר אותה, לתחזק אותה, לרהט ולשפץ ולהחזיק שם צוות קבוע ואב בית ומה לא.
"החלטתי שאני נשארת בבית שלי. יש תקנות ברורות למקרה הזה. יש חשב כללי שקובע ומפקח על הכל. ויש יועצת משפטית. ויש מינהל ברור, והכל עובד על פי ספר ועל פי תקנות, ולי אין בכלל שיקול דעת".
הבעיה, אני אומר לה, שבתחקיר הטלויזיוני נאמר שהנוהל והתקנות שונו בדיעבד, כדי לאפשר לך לבצע את השיפוץ היקר בבית. זו הנקודה הכי בעייתית מבחינתך בסיפור כולו. באת, החלפת את הרצפה ושינית את התקנות כדי שיאפשרו לך לעשות את זה.
איציק נאנחת. "האמת הפוכה. הנוהל באמת שונה. ביוזמתה של היועצת המשפטית. אתה מעלה בדעתך שיו"ר הכנסת יכול לקבוע לעצמו נהלים שקשורים בביתו? אין דבר כזה, וגם לא יהיה. מי שמכיר איך הדברים מתנהלים בכנסת, יודע עד כמה זה קשיח. עד כמה אין שיקול דעת והכל כפוף לנהלים קשוחים. "אני מודיעה לך, באחריות, שהנוהל החדש, שנכנס לתוקפו בקדנציה שלי, הרבה יותר מחמיר.
"בנוהל הישן לא הייתה תקרת השתתפות של הכנסת, לא היו מגבלות. בנוהל החדש יש תקרה של 80 אלף שקל (לשיפוצים), יש הגבלת שטח - ישופץ רק מרחב האירוח של הבית, ויש מגבלת זמן (רק בשנת הכהונה הראשונה). ויש עוד הרבה הגבלות. כמו, למשל, שאביזרים שנרכשים במהלך התקופה יוחזרו אחרי גמר התפקיד.
"כל זה לא היה קיים בנוהל הישן, וקיים עכשיו. וגם כאן יש חיסכון גדול. החשב הכללי של הכנסת מצהיר בפה מלא שהוא אישר את החלפת המרצפות על פי הנוהל הישן בכלל, והיה מאשר את זה על פי כל נוהל, כי זה פשוט התבקש. היו לי שם בלטות מוכתמות ורטובות לגמרי, וזו הייתה החלטה שלהם. אירחתי בבית הזה פעמים רבות. ראשי פרלמנטים, מנהיגים, אישים פוליטיים בכירים".
החשב הכללי, אמרתי לאיציק, הוא איש שלך. "ממש לא", ענתה , "הוא איש של הכנסת, אדם הגון, ישר וקפדן, כבר בסביבות 20 שנה בכנסת, והכי חשוב, עכשיו יש שם בוסים אחרים, אני כבר היסטוריה, מה הוא צריך אותי. להפך, הוא צריך להתחנף לשלטון החדש, לא? הוא פשוט אמר את האמת. לשמחתי, יש רק אמת אחת בסיפור הזה".
עכשיו איציק שולפת מסמכים. "החלפתי גם מטבח", היא מספרת. "הכל על חשבוני. לא העזתי לבקש השתתפות, למרות שלדעתי זה עמד בקריטריונים. המטבח הוא חלק בלתי נפרד מהאירוח. ובשיפוץ המדובר, שהם דיווחו עליו, החלפתי גם פארקט. הייתה שם רצפה ישנה ושמתי פארקט.
"עכשיו, אני אומרת לך שהפארקט הזה היה צריך להיות ממומן על ידי הכנסת. הוא עומד בהגדרת שטח האירוח. על פי ההגדרה, שטח האירוח זה שטח בו מתקיים האירוח, או שממקום האירוח רואים אותו. והכנסת רצתה לממן את הפארקט הזה. ואני התעקשתי לממן אותו בעצמי. היו חילופי מכתבים קשים, ואני ניצחתי. ושמתי 8,900 שקל , בצ'קים שלי, ושילמתי על הפארקט".
בטלוויזיה לא דיווחו על העניין הזה, על אף שאיציק מראה מכתב בכתב ידו של אבי בלשניקוב לחשב הכנסת אבי לוי, מתאריך 19 בספטמבר 2006, בזו הלשון: "רצ"ב צ'ק פרטי של יו"ר הכנסת דליה איציק עבור הכנסת, לשם השתתפותה בעלויות השיפוצים שנערכים בביתה (בית השרד) על פי הכללים הנהוגים.
"למרות ההסברים שלי ושלך שאין צורך בהשתתפות עצמית החליטה היו"ר להעביר לחשבון הכנסת סך של 5,000 שקל והיא מתעקשת לעשות כן!!! לדעתי אין סיכוי לשכנעה שלא לעשות כן, חבל על הזמן, תפקיד את הצ'ק בחשבון שלנו והעבר לי קבלה בהתאם, שאמסור לה".
יכול להיות שבלשניקוב כבר ידע ששנתיים וחצי אחר כך יהיה מי שיחפש את איציק והקדים תרופה לתחקיר. מצד שני, זה לא עזר לו. התחקיר פורסם. לצילומי הצ'קים האמורים מצורף פתק נוסף של בלשניקוב לחשב הכנסת (מתאריך 26 בנובמבר 2006).
"רצ"ב צ'ק על סך 3,900 שקל, השלמה לכיסוי כספי מלא של הפארקט בביתה של היו"ר. סה"כ הועבר לחשבון הכנסת 8,900 שקל . אבקש לקזז את כספי ההוצאה", כותב בלשניקוב לחשב הכללי. אז כתב.
הנה עוד מסמכים: ביוני 2007, מכתב ממנהלת תשלומי שכר ותנאים לחברי הכנסת ליו"ר דליה איציק, המאשר כי על פי בקשתה קוזזו ממשכורתה 136 שקל עבור רכישת צמחי תבלין. מה זה הדבר הזה, אני שואל את איציק.
וחוץ מזה, הכביסה. גם בעניין הזה עסק התחקיר. גם בעניין הזה מתברר שאיציק הייתה בסדר. אולי יותר מבסדר. רחוקה מאד מתקרת הגג שמאפשרת הכנסת כהוצאה על כביסת בגדי ייצוג. בכל חודש הורדו ממשכורתה לא מעט שקלים עבור הכביסה שאינה כביסת ייצוג.
היא מסתובבת עכשיו עם התלושים. בכל תלוש, היא מראה, מודגש במארקר צהוב הסכום שהורידו לה על כביסה. "יש בכנסת גורמים שבודקים את זה, פריט פריט, אני בכלל לא מודעת, זה לא עובר דרכי, זה מקום מסודר, יש חשב, יש פיקוח על כל דבר, גם על ציוד שנרכש וצריך לחזור.
"יש מחסן, יש מנהל בנא"ם (בינוי, נכסים, אפסנאות, משק, ב"כ), יש יועצת משפטית של המינהל, יש יועצת משפטית של הכנסת, הכל אוטומטי, יורד ועולה, נכנס ונמחק. מה, חושבים שאני עסקתי בהחדרת פרטי כביסה שלא שייכים לכביסה שלי? כאילו, אין גבול?".
אני עובר על פרטי התחקיר. "בדירת היו"ר מותקנת אמבטיה אקרילית בעלות 2,130 שקל . בשביל אמבטיה צריך גם מים חמים ולשם כך נרכש גם דוד שמש ב-1,800 שקל", נאמר שם. איציק צוחקת. "תירגע, לא קנו לי אמבטיה. היה תיקון של האמבטיה. ודוד שמש, אין לי מושג מאיפה הביאו את זה.
"אין דוד שמש בבית שלנו. זה בית משותף. יש בוילר מרכזי. לך תדע, אולי תיקנו את הבוילר. בטוח שלא קנו דוד. שאלתי את דני (איציק, הבעל, ב"כ) אולי יש לנו כאן דוד שמש ואנחנו לא יודעים? אבל אין".
התחקיר נמשך ונמשך, פריטים נרכשים וזורמים, מצטברים, טון הדוברים לגלגני, כאילו נחשפים כאן יהלומי הממלכה האבודים. כשיורדים לפרטים, הם גם מתבררים. מה שנרכש, מדיח כלים למשל, הוחזר בתחילת מאי.
החשב הכללי מודה שהמתין עד שהיו"ר לשעבר תרכוש לעצמה מדיח אחר, בטרם נטל את הקודם. הספה והטלוויזיה הוחזרו עוד במרץ. "בדוח שהעברתי למנהל הכנסת", כותב החשב, "ציינתי את הסטטוס של הציוד (באם הוחזר, נרכש או חויב מתקציב הקשר עם הציבור).
"הדגשתי בו כי לגבי פריט אחד בלבד, שולחן בסלון, היו"ר התלבטה וטרם החליטה אם לרכוש או להחזיר. למחרת היום היא החליטה לרכוש את הציוד ולחייב אותה בעלות השולחן במשכורתה". אבל החשב בשלו, והחוקרים הנמרצים בשלהם.
"יש לך 12 כדים יוקרתיים?", שאלתי את איציק, שנשבעת שלא. "אחרי שראיתי את זה בטלוויזיה, הלכתי לחפש. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אולי העציצים שם, איפה שהבקתה של השומרים הייתה, זה הכדים? בכל מקרה, אני בטח לא יודעת על דבר כזה".
ובאמת רק אצלך התחילה הכנסת להשתתף בהוצאות כביסה? "קטגורית, לא נכון. הכנסת השתתפה בכביסה ייצוגית גם לפני". ומה זה הסיפור עם התריס החשמלי? "השב"כ עמד על התקנתו. כמו שהתעקשו למגן את הלשכה שלי בכנסת, ואני הורדתי אותם מזה כי זה עולה מיליונים.
"אז שמו תריס מתכת חשמלי. לדרישתם. והכריחו אותי בכל פעם לסגור אותו. שלא יהיה פתוח, כי זה פתוח למרחקים. אז הוא ירד ועלה עשרות פעמים ביום, והתקלקל, והם תיקנו אותו. אבל מה נטפלים לתריס", היא שואלת, "שיבדקו את המכונית.
לסיום, היא שולפת עוד מכתב. כתבה אותו יו"ר הכנסת לחשב הכנסת ב-3 בספטמבר 2006. זמן קצר לאחר כניסתה לתפקיד. "הנדון: הוצאות בבית שרד, יושבת ראש הכנסת. בהמשך לשיחתנו בעל פה", כותבת איציק, "מעת לעת נדרשת הכנסת לפעולות אחזקה, וזאת בהתאם לכללים שנקבעו על ידי ועדת הכנסת.
"כחשב הכנסת, וכממונה על התשלומים והזמנות העבודה, הריני מבקשת כי בכל הקשור להוצאות בבית יושבת ראש הכנסת תנהג בית שמאי. הנני פונה אליך לבדוק היטב כל הוצאה, ובכל שאלה שיש ספק, נא לא לאשר. בכבוד רב".
למכתב מצורף פתק של מי שהיה ראש המטה של איציק אז, ינקי גלנטי, המבקש מהחשב "לקרוא בעיון". כי כל מי שמכיר את איציק יודע שבתחום הזה היא קפדנית. כל מי שמכיר את איציק, עד אותו ערב בתחילת השבוע שעבר, בו קרס שמה הטוב לטובת אריחי הקרמיקה.
איך את מסכמת את זה, אני שואל אותה, והיא לא יודעת מה להשיב. "שמע, אני מאמינה שהציבור לא מטומטם. האנשים ראו איך אני מתפקדת ואיך אני ממלאת את שני התפקידים במקביל. כשהייתי מ"מ הנשיא. אני חושבת שהאנשים יודעים שאכפת לי.
"תראה, הם באו בטענות למה החברה שביצעה את הרחבת משכן הכנסת ביצעה גם את השיפוצים בבית שלי. התשובה פשוטה: הייתה להם הרשאה ביטחונית של השב"כ וזה חסך זמן ועלויות. אבל הם לא מציינים שאני קנסתי את החברה הזו ב-40 מיליון שקל על העבודות במשכן.
"החלטתי שלא אבליג על האיחורים והליקויים על פי החוזה. שהכסף של המדינה אינו הפקר. הקפדתי איתם על כל זיז ועל כל סעיף בחוזה ועליתי להם מיליונים. אני מתארת שהם שונאים אותי. אבל ככה צריך להיות.
"ועכשיו", אמרה, "כל זה נשפך עליי פתאום. כן, זה מתסכל. אבל אני אופטימית. לקחתי את זה ללב, אבל אני מאמינה שמי שיודע לחשוב בעצמו יודע את האמת. רבאק, אם הייתי רוצה לגנוב, אז למה שילמתי את הפארקט מכיסי?
"הרי הכנסת רצתה לשלם את זה, ובדין רצתה. ואת המטבח, ועוד אלף פריטים. ולמה ביטלתי את כל ההטבות של עצמי? ולמה ויתרתי על כל הכח והעוצמה בקרנות צדקה, בפריסת חובות, ובעוד אלף דברים? מה, אין לאנשים שום גבול? הכל מותר?".
רק ראובן ריבלין לא חטף. אחרי שסיים את הקדנציה הקודמת שלו, לא פורסם כמה עלתה אחזקת ביתו, כמה עלו השיפוצים שם, מה נרכש, מה הוחזר, ומה לא. "אתה יודע למה אצל רובי לא פורסם כלום?", היא אומרת, "כי לא הוצאתי את החומר".
"אתה יודע מצוין כמה עיתונאים התנפלו עליי כשנכנסתי לתפקיד. ואתה יודע איזה חומרים היו שם. ואתה יודע שלא נתתי שום פרט. כיבדתי את רובי, את התפקיד ואת המוסד. פשוט שמרתי על זה בצורה מכובדת והגונה. בגלל זה לא יצא שום דבר. רק בגלל זה". אז כמה באמת עלה רובי ריבלין לכנסת בשנות כהונתו, שאלתי אותה לסיום. "תשאלו אותו", ענתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
