רות אהובתי
תמיד העדפתי נשים שמלקטות שיבולים על נשים שמלקטות יהלומים ובעלים
רות, בקבלתה את עול המצוות היהודי, סימנה את מעמד מתן תורה בסיני, לפני עונת ההתראות לפיגועים, סימנה את תהליך הגיור של העבדים שהיינו, וחלקנו עדיין נשארו כאלה, למעמד של עם בעל התחייבות גורפת לאלוקי ישראל, יהיה מי שיהיה.
תראו כמה משמעות על כתפיים של אישה צעירה אחת. אין ספק שרות שלנו אכן קיבלה חתיכת תיק, והסיפור שלה הוא סיפור פרה-פמיניסטי על אישה שהפכה את ההשפלה לגאווה.
זה אחד מסיפורי האהבה היחידים בתנ"ך שלא נכתבו כאלגוריה על הזוגיות בין עם ישראל לבוראו. לפני כמה שנים הגתה העורכת שרי גוטמן סדרה שבה כל סופר יכתוב על דמות תנ"כית שהוא אוהב ושהשפיעה על חייו.
הסדרה לא פרשה כנפיים (מלבד ספרו של גרוסמן על שמשון הגיבור) ואילו אני נשארתי תקוע עם הסיפור שלי על רות אהובתי, המואבייה הקטנה שלי.
איני מאמין באלוקים אבל אני מודה שהוא מאוד חסר לי. איני מאמין בסיפורי התנ"ך אבל אני משתמש בהם משום שלדעתי התנ"ך הוא המיתולוגיה שלנו. לפי מחקריה של ההיסטוריונית קארן ארמסטרונג, המיתוס הוא אמיתי משום שהוא אפקטיבי ולא משום שהוא נותן לנו מידע אמיתי.
מגילת רות מדברת קודם כל אל החקלאי הקטן שתמיד מסתתר בתוכי (וברור לי שאם לא הייתי סופר סתם הייתי סופר עומר). סיפור מגילת רות יזכיר לי את טקסי ימי ביכורים הכמעט דתיים במושב הכופר שבו גדלתי, את עבודת האיכרים החרוצים, את עונות השנה, את הזריעה ואת הקציר שהיו ההתרגשויות העונתיות הראשונות שלי ושל רבים מחברי הילדות שלי.
החקלאות היא עתיקה כמו המין האנושי. לפני 10,000 שנה היתה אליה יראת כבוד דתית. אסיף הפרי והקציר היו פולחן שבתקופה הניאוליתית היתה לו גם משמעות מינית ברורה: האדמה היתה נקבה, הזרע היה זכר והגשם מיזג בין השניים. עצם פגישתם של רות ובועז בגורן, בתקופת הקציר, הוא לא רק רומנטי אלא גם מאוד ארוטי.
קבלתה של רות לעם הנבחר היא כמובן בעייתית יותר. לפני שוויליאם הכובש היה ויליאם הכובש הוא היה בילי מקנט. לפני שאלכסנדר היה הגדול הוא היה אלכס ממקדוניה. לפני שרות היתה המואבייה היא היתה סתם רות אלימלך מבית לחם, והסיפור שלה, כמו כל סיפורי התנ"ך, מתחיל בעצב ובכאב.
"כמו בכל סיפורי התנ"ך", כתבה וירג' יניה וולף, "גם בספר איוב אלוקים יוצא איכשהו בסדר".
בתקופת השופטים, כמו בימינו, לא היה שלטון שממש דאג לדלת העם. הארץ נכנסה לתקופת רעב ממושכת, ומשפחת אלימלך עוזבת את הארץ ומתיישבת במואב. שלא כמו היורדים לאמריקה בזמננו, ההגירה למואב נחשבה אז כעריקה לארץ אויב. גם אז הצלחנו איכשהו להגיע למצב שכל השכנים שלנו היו גם האויבים שלנו. ממלכת ישראל נכבשה כמה פעמים על ידי המואבים בקואליציה עם העמלקים יימח שמם וזכרם.
תחילת ההתיישבות של האלימלכים במואב רצופה אסונות: האב אלימלך מת, אחר כך גם שני בניו. נשארות רק הכלות-עורפה ורות.
עורפה לא רוצה לשמוע אפילו על חזרה לבית לחם (שבה בינתיים נשבר הרעב והתחיל עוד שרב), אבל רות דבקה בנעמי, עם כל הבעיות שיש בהידבקות לחותנת, וחוזרת איתה לבית לחם. כאן מתחיל הסיפור להיות טוב ודרמטי.
קודם כל-הנה לכם כלה וחותנת יוצאות מן הכלל הטרחני המקובל ונאמנות זו לזו. כשנעמי אומרת לכלתה שהיא יכול להישאר עם עורפה, רות עונה לה באחד המשפטים היפים ביותר בתנ"ך: "בכל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, באשר תמותי אמות. . .".
שתי הנשים ההרואיות והרומנטיות האלה, שנשבעו זו לזו שבועת אמונים שרק המוו יפר אותה, מגיעות לבית לחם. הן עניות ו הראשון שהן עושות זה ליקוט שיבולים בשד זה כבר עושה לי את זה. תמיד העדפתי נשים שמלקטות שיבולים על נשים שמלקטות יהלומים ובעלים.
תוך כדי ליקוט מתון הן מבינות שהן מלקטות במשק של בועז, גם הוא קרוב רחוק של משפחת אלימלך. רות, האישה החדשה בעולם התנ"כי, תופסת יוזמה ואומרת לחמותה: "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו". בתמונה שנראית כלקוחה מסרט ניאו?ריאליסטי איטלקי, בועז מנמנם לו בגורן וכשהוא פוקח לרגע את העיניים החקלאיות שלו
המשפט הראשון שיוצא לה מהפה הוא הצעת נישואים רשמית. לא רק שרות מצאה חן בעיניו, בועז ממש נדלק, היא כנראה היתה יפה, ולפי הסיפור גם לבושה בשמלת ערב מותגית ממואב, אבל בועז התפעל בעיקר מהאומץ שלה: "ותעזבי אביך ואמך, ואת מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום".
בשנייה אחת רות ובועז הופכים לרומיאו ויוליה, אם לא לבראד ואנג'לינה של התנ"ך. כמה יפה שהתנ"ך המלא באסונות ובמעשי זוועה, ובאלוקים שעסוק בדרך כלל בהרס וענישה קולקטיבית, מגיש לנו סיפור ליל קיץ מתוק שכזה, עם אלמנטים מחתרתיים כמו קבלת הגרים לעמנו, יוזמה נשית חצופה, וכל זה בלי להחריב ארצות ולהשמיד עמים כדרכו.
לסיפור הזה יש גם מרכיב אירוני: רות, מואבייה ככל שהיתה, תהיה הסבתא רבא של דוד המלך, וזאת למרות השמועה שכבר שטפה את בית לחם והגיעה גם ליושב ראש המועצה האזורית, שיש מצב שרות המואבייה היא נכדתו של עגלון, מלך מואב וצורר ישראל ותיק. והנה, אולי באמת נישואים בין אויבים יכולים להביא שלום ואהבה לעולם יותר מאשר מלחמות עקובות מדם ושיחות מדיניות קפואות. לפעמים די בגבר נועז ושמו בועז, חותנת עם ביצים, סיפור אהבה חקלאי, נשיקה ארוכה בשקיעה, בעומק ים השיבולים, עם שיר של הגבעטרון אנפלאגד ברקע. אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
