העיתונות הכתובה מתה? ממש לא
מה אפשר ללמוד מהסיפור שחשף ה"דיילי טלגרף" הבריטי לאחרונה? שהפרינט חי, בועט ונושם
השאלה הגדולה יותר היא אם יש לעיתונים תפקיד ייחודי וחיוני. זו איננה שאלה רק שיווקית או ניהולית, אלא תהייה בסיסית: מה עיתונים נותנים לנו שמדיומים אחרים - אינטרנט, טלוויזיה - לא מסוגלים לתת. זה דיון מעניין בהרבה, משום שהוא לא עוסק בבדיקת מאזנים והודעות לבורסה, אלא בהצדקת הקיום של העיתונות המודפסת.
קחו לדוגמה את ה"דיילי טלגרף". הוא אחד העיתונים היחידים בבריטניה שנשאר במהדורת הברוד-שיט: זאת אומרת שלא אימץ את המבנה הקומפקטי. בכל זאת, הטלגרף הוא עיתון האיכות המצליח ביותר בבריטניה ומכירותיו עומדות על 800 אלף עותקים בחודש.
בשבועיים הראשונים של מאי, הגדיל ה"טלגרף" את מספר העותקים שמכר בכמעט 600 אלף (גידול יחסי של יותר מ-100 אחוז). אלה היו השבועיים בהם חשף, יום אחרי יום, את אחת הפרשיות הפוליטיות החמורות ביותר בהיסטוריה של הפרלמנט הבריטי-שערוריית החזרי ההוצאות של חברי הפרלמנט.
זה סיפור ששינה ועודנו משנה את המפה הפוליטית הבריטית, חיסל דור שלם של פוליטיקאים, עשוי להוביל לבחירות וזוכה להתייחסות יומיומית מכלי התקשורת האחרים (כולל הצהובונים) - ובכותרות ראשיות. אין ספק שה"טלגרף" חווה כעת את אחת ההצלחות העיתונאיות החשובות בתולדותיו. שם ממש לא מרגישים שהעיתונות המודפסת גוססת, ההפך הוא הנכון.
אפשר לטעון, במידה מסוימת של שכנוע, שכל כלי תקשורת היה יכול לפרסם את הסיפור הזה; היותו של ה"טלגרף" עיתון דווקא אינה מעלה ואינה מורידה. אבל האמת היא שאיכשהו, על אף שהעיתונות המודפסת מוספדת תמידית, היא עודנה ספקית גדולה, אם לא הגדולה ביותר, של סיפורים בלעדיים.
עידן הטלוויזיה כמדיום העשיר והפופולרי ביותר החל כבר בשנות החמישים, אבל הסיפורים החשובים של המאה (ווטרגייט או מסמכי הפנטגון, נניח) פורסמו הרבה אחרי - ובעיתון.
ה"דיילי טלגרף" העסיק עשרה כתבים ועורכים במשרה מלאה, במשך שבועות ארוכים, בביצוע התחקיר שהוביל ל"סקנדל הפוליטי הגדול ביותרב?40 השנים האחרונות", אם לצטט את אחד ממתחריו. אין אף אתר אינטרנט בבריטניה (או בישראל) שיכול היה להעמיד מצבת מכובדת כל כך של כוח אדם כדי לעבוד על סיפור אחד.
עיתון, מתוקף חסרונותיו, הוא גוף גדול, יש לו רק מהדורה אחת ביום ובכל
העובדה שהוא איננו כלי חדשותי מיידי (בניגוד לרדיו או לאינטרנט) מאפשרת לעיתונאים בתוכו לטפח מערך נרחב של מקורות, ולעבוד על סיפורים שלוקח זמן רב לבסס ולפרסם. חוסר היכולת לתקן טעויות אחרי הירידה לדפוס - בניגוד לאינטרנט - אמורה להוביל לעבודה יסודית יותר.
תוכניות טלוויזיה כמו "60 דקות" או "עובדה" הן מגזין עיתונאי טלוויזיוני, והאיכות שלהן נגזרת מכך שהן עובדות, למעשה, בקצב ובסגנון של עיתון.
קצב, זו המילה המהותית. החיסרון של העיתון הוא פעולה אטית בעולם שמבוסס על טוויטריזם מהיר, אבל הקצב הזה הוא שמספק, פעם אחר פעם, סיפורי עומק שמובילים לשינוי אמיתי. תחשבו על ה"דיילי טלגרף" ועל 600 אלף עותקים שנמכרו בגלל סיפור אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
