אובמה רוצה פיוס; בי-ם רוצים להתמקד באיראן
בנאומו הקרוב בקהיר ירצה אובמה להתפייס עם העולם הערבי. ישראל, שלוחצת להתרכז באיומים מצד איראן, היא רק מכשול קטן בדרכו
ישראל וארצות הברית עברו אז תקופה מתוחה, שבה הכריז הנשיא האמריקאי על "בחינה מחדש" של יחסי המדינות וספג עלבון בדמות מכתב נזיפה מרוב חברי הסנאט, בהם נצים כבארי גולדווטר, ויונים כטד קנדי. הבחינה מחדש איבדה משמעות, אך המחלוקות הנוגעות להסדר הישראלי-מצרי בסיני של אחרי מלחמת יום כיפור ולפני השלום נותרו בעינן.
למפגש בין השניים הגיע פורד עם הפתעה. הוא רצה לשכנע את רבין לקבל הצעת פשרה ששמע מאנואר סאדאת, שעל פיה יאיישו אמריקאים תחנת מעקב באום-חשיבה שבסיני.
לאחר השיחה התברר כי פורד חשב שהמפגש עם רבין היה מוצלח, בסך הכל, ובישר על "התקדמות קרובה" לקראת פתרון. רבין חשב קצת אחרת: "שמעתי והשמעתי דברים קשים."
זה סוג של קושי שתקף כבר לא מעט צמדים כאלה של נשיא וראש ממשלה: את מה שנאמר בחדר הסגור, בארבע עיניים, את מה שהעיתונות מתקשה לפצח בטווח המיידי, גם המנהיגים עצמם לא תמיד מבינים. ואם מבינים, לא תמיד הם מבינים אותו הדבר.
76 סנאטורים חתמו על מכתב המחאה ההוא לפורד - בדיוק כמספר הסנאטורים שחתמו השבוע על המכתב לאובמה. אך ההבדל בין שני המכתבים גדול: המכתב לפורד היה תמרור אזהרה, לאובמה, זה היה מכתב עידוד.
המחוקקים יתמכו בתהליך השלום, וגם מבקשים לוודא שהידידות עם ישראל נמשכת. ישראל לא יכולה לסמוך על הקונגרס הדמוקרטי הזה, אם בכוונתה להתכתש עם הנשיא. הצלחתו חשובה להם מכדי שיעמדו בדרכו.
אובמה, כמו פורד בשעתו, אמנם הפתיע את נתניהו בשולפו "רעיונות חדשים" שישראל לא הייתה לגמרי מוכנה אליהם. אך אובמה הוא נשיא פופולרי שנבחר ברוב
ראש הממשלה והנשיא האריכו בפגישתם השבוע, בין השאר, כדי לוודא שלא יהיו אי הבנות, אך ככל הידוע נותרו לשניהם שאלות פתוחות.
למשל, מה יעשה אובמה ביום פקיעתה של התקופה שקצב לדיאלוג עם איראן - לפי דבריו בפומבי "בסוף השנה", ולפי הדלפות מוקדמות יותר בסביבות חודש אוקטובר? איך ישכנע את רוסיה ואת סין להגביר את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על טהרן? ומה יעשה אם יתמידו בסירובן לעשות זאת?
אובמה מינה השבוע שגריר חדש לסין, ג'ון הנטסמן. זה מינוי מעניין מבחינה פוליטית: הנטסמן הוא מושלה הרפובליקני של מדינת יוטה, והיה אחד מראשי הקמפיין של המועמד שהפסיד לאובמה בסתיו, ג'ון מקיין. הוא גם מורמוני, וגם שקל להתמודד מול אובמה בבחירות .2012
עם מינויו לשגריר, הוציא אותו אובמה מתמונת המירוץ - בשורה טובה למועמד בכוח מיט רומני. שהרי, אין מקום בזירה הזאת לשני מועמדים מורמונים בעלי סיכוי ריאלי. אחד מהם היה חייב לנשור. הנטסמן הוא היחיד משניהם שגם מדבר סינית - זאת אחת הסיבות לכך שזכה במינוי החשוב, שהתקבל בברכה על ידי פרשנים בבייג'ינג.
בינתיים נוח לנתניהו שהאמריקאים יאמינו באפשרות כזאת, אך יש בזה גם סיכון: המראה המתעתע של ניקסון-נתניהו עשוי להגביר את תאוותם להצליח היכן שנכשלו כל קודמיהם, ולגרום להם להאמין שהסדר כזה אכן נמצא בהישג יד. אם הם צודקים - ירשמו לזכותם הישג דרמטי. אם לאו - יצטרכו לחפש אשמים בכישלון, אולי בירושלים.
הנשיא אולי מחליט לבדו, אך בדרך כלל נשענת ההחלטה על עצה שקיבל ממישהו או על פשרה בין עצות שקיבל. על כן חשוב כמובן מה רוצה אובמה, אך חשוב לא פחות גם למי הוא מקשיב.
חשוב - אך לא לגמרי ידוע. לא כשמדובר במדיניות החוץ בכלל, ועוד פחות מזה כשמדובר במדיניות הנוגעת לישראל ולשכנותיה. אובמה קיים את הפגישה עם נתניהו עוד בטרם פגש נתניהו את שרת החוץ, הילרי קלינטון.
בזה אותת כי לא קלינטון היא מקור הכוח לנושא הישראלי. לא ניתנה לה האפשרות "להכין" את הפגישה, ולהכתיב למעשה את תוצאותיה. בשיחה המצומצמת נכח היועץ לביטחון לאומי, ג'ים ג'ונס, אך כוחו של זה אינו גדול ככוחו של השליח המיוחד ג'ורג' מיטשל, שלא נכח בה.
למי מכל אלה מאזין אובמה בבואו לתזמר תוכנית שלום חדשה, שאפתנית, שאותה יציג בנאום בתחילת החודש הבא בקהיר?
השבוע, במאמר פרשני על דמותו של אובמה כנשיא, הזהיר העיתונאי ג'ייקוב וייסברג - שכתב רב מכר קטלני על תקופתו של הנשיא בוש - מפני נטייתו של הנשיא החדש לסמוך בעיקר על עצמו.
"יש סימנים", כתב וייסברג, שאובמה "סובל מהיהירות שממנה סובלים אנשים מבריקים. זה לא סביר, לדוגמה, שאובמה יכול להיות הגורו של עצמו בענייני מדיניות חוץ. אבל לא נראה שהוא מוכן לתת את התפקיד הזה למישהו אחר".
לא קלינטון, לא ג'ונס, אוצרים את העוצמה שהיו לקיסינג'ר, לבייקר, או לסגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני בממשל בוש. זה מתכון לשני סוגים של תקלות: האחד, מדיניות מבולבלת וקופצנית המזגזגת בין עצותיהם הסותרות של יועצים רבים. השנייה, מדיניות חסרת שחר המבוססת על הידע החלקי והאינסטינקטים של הנשיא עצמו.
ישראל תנסה להשפיע על תוכנית השלום של אובמה, עד כמה שהדבר אפשרי. אך לקברניטיה נחיתות שהובנתה לתוך לוח הזמנים של הנשיא. את נתניהו כבר פגש, אך אחריו פוגש אובמה גם בנשיא הפלסטיני אבו-מאזן, וגם בנציגו של נשיא מצרים, חוסני מובארק.
זה אומר שהעצה האחרונה שתילחש על אוזנו מפי מנהיג אזורי לא תהיה עצה ישראלית. מי שמיהר להיעלב כשנפוצו שמועות לפיהן אובמה יפגוש את אבו-מאזן לפני נתניהו - יכול לתהות מחדש מדוע אורגנו הפגישות דווקא בסדר הזה. אובמה איננו נשיא המשאיר דברים ליד המקרה.
את מה שאמר הנשיא רונלד רייגן ליועציו על יחסיו עם ראש הממשלה מנחם בגין, עשוי כעת גם אובמה לומר על נתניהו: "באמת, כמה שהאיש הזה מקשה עליך להיות ידידו".
נתניהו התעקש עם אובמה בפגישה הזאת, ולא הסכים לשחרר הרבה חבל. כמו רייגן, יוכל אובמה לערוך גם השוואה רלוונטית: רייגן אמנם כבר איננו, וגם בגין - אבל שמעון פרס היה בבית הלבן רק לפני עשרה ימים.
בבית הלבן של אובמה קיוו שנתניהו ייתן להם מתנה קטנה, ויסכים לומר שהוא מכיר ב"שתי מדינות." גם אם במהלך הביקור עדיין לא בדיוק הבינו מה נתניהו מנסה להוכיח, החליטו לתת לו ליהנות מהספק, ולהתגבר על האכזבה.
הכותרות לקראת פגישת השניים היו גדולות, רעשניות, אך את האנרגיה שומרים האמריקאים למופע האמיתי: נאום הנשיא ב-4 ביוני בקהיר.
בישראל יאזינו לנאום הזה בדריכות, יסרקו את תוכנו בקפדנות. אך זה נאום שקשה מראש להניח שינעם לאוזן ישראלית - שהרי ישראל איננה קהל היעד שלו. אובמה מנסה לפייס באמצעותו את העולם המוסלמי והערבי. מטרה נעלה, שישראל היא מכשול קטן, מטרד, בדרך להשגתה.
תוכנית השלום של אובמה, שתוצג בנאום ההוא, מסתמנת כבר כעת כיצור משונה המשלב רעיונות ישנים בפרכות חדשות.
אילו היה מנהיג פלסטיני המוכן לחתום על הסכם שאיננו כולל שיבת פליטים אלא לפלסטין - אילו היה מנהיג ערבי המוכן ליישב פליטים פלסטינים יישוב קבע בארצו - הרי שהסכם ישראלי-פלסטיני כבר היה נחתם. אילו לאו"ם הייתה יכולת לקיים משטר באזור מורכב כמו ירושלים, אולי אפשר היה לסמוך עליו שיעשה את המלאכה, שאיננו עושה, שהוטלה עליו בדרום לבנון.
מה שעושות ההכנות לנאום הן להסיט את תשומת הלב ממה שחשוב לישראל - איראן, למה שחשוב כנראה יותר לממשל אובמה - תהליך השלום. זו איננה בשורה טובה למי שסבור כי איראן היא המכשול העיקרי גם לביטחון וגם לשלום, וכך סבורים רוב מקבלי ההחלטות בהווה ובעבר בישראל.
במאמר נזכרים גם גלגולים מאוחרים של הצורר העמלקי, מנבוכדנצר ועד סטאלין. התכתבתי עם גולדברג בהמשך השבוע. למה לא הזכרת את המן? שאלתי. המן הוא עמלקי ידוע. "המן כנראה לא היה דמות אמיתית. ככל שידוע לנו, הסיפור (של פורים) הוא מטאפורה".
איראן, כמו עמלקים אחרים, איננה מטאפורה, אלא מציאות. מורכבת מאוד. מציאות שספק אם אובמה יודע כיצד להתמודד איתה. נתניהו אומר כי לא נתן הבטחה לאמריקאים שלא יתקוף באיראן. לישראל אסור לתת הבטחה כזאת. זה אמצעי הלחץ היחיד שיש לה כדי לדרבן את ארצות הברית ואת שאר העולם לפעולה, שגם כך ספק גדול אם תבוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
