איזו מדינה, איזה עם
אין העם הפלסטיני נבדל במהותו מהאומה הערבית הגדולה: מוצאו האתני – זהה; שפתו – ערבית; דתו – דת האיסלם. מדינת ישראל המשתרעת כיום מים ועד ירדן – הינה ביתו של העם היהודי, ואת 'כבשת הרש' הזאת אין לחלק לשתי מדינות
אכן סיסמה זו כובשת את הלב בפשטותה ובסימטריה שהיא מציבה כפתרון פוליטי לסכסוך היהודי-ערבי. לפנינו שני עמים הנאבקים על אותה כברת ארץ, וכל אחד מהם זכאי - על פי כללי הצדק הטבעי - למדינה משלו. לפיכך, הפתרון שאין מנוס ממנו הוא "יחלוקו".
נוכח עמדה נחרצת זו, הנסמכת כביכול על אדני הגיון ומוסר, ניצבים המתנגדים לה בעמדת מגננה, ומעלים טיעונים ביטחוניים, כגון החשש שמא תהפוך המדינה הפלשתינאית למדינת חמאס, דוגמת חבל עזה, ותסכן את קיומה של מדינת ישראל.
חנן פורת. צילום: פלאש 90
ברם, גם אם נאמרים טיעונים אלה משיקולים טקטיים, במגמה לדחות את ההכרעה המדינית, עולה מהם הסכמה עקרונית לרעיון "שתי מדינות לשני עמים" והמסקנה המיידית המתבקשת מכך היא הקפאה מוחלטת של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כצעד ראשון לקראת פינויה בעת הקמת המדינה הפלסטינית. ברוח זו התקיימה הפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב, ועל אף כישרונו הדיפלומטי של ביבי, נכמר הלב למראה ההתפתלות האפולוגטית שלו ושתיקתו המוחלטת נוכח תביעתו של אובמה להקפיא את ההתנחלויות המהוות 'מכשול לשלום'.
הנה כי כן עומדים אנו בשנת הארבעים ושתיים ל"יום ירושלים" וחוזים במו עינינו כיצד מוטלים כל ההישגים של מלחמת ששת הימים על כפות המאזניים, וכיצד עלולה הכרעה מדינית קרובה תחת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" להרוס עד היסוד את מפעל ההתיישבות שנבנה ביהודה ושומרון.
לפי מיטב הכרתי, הדרך להתמודדות עם הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" אינה בדחייתה, אלא אדרבה - באימוצה בתום לב ולא כגימיק. אלא שכאן עלינו לשאול שתי שאלות נוקבות:
מיהם שני העמים ומהו הגבול בין אותן שתי מדינות?
על דמותו של העם היהודי ועל דבקותו בארץ ישראל שהובטחה לו מפי הגבורה, אין צורך להרחיב דברים, אך מיהו העם הפלסטיני ומהם שורשיו? יש להבהיר כי על פי כל הממדים שבהם ניתן להגדיר ישות לאומית, אין העם הפלסטיני נבדל במהותו מהאומה הערבית הגדולה: מוצאו האתני – זהה; שפתו – ערבית; דתו – דת האיסלם (להוציא מיעוט נוצרי הקיים גם במקומות אחרים); ואף מורשתו התרבותית דומה עד מאוד לשאר עמי ערב.
יתרה מזו, גם ב'הגדרה עצמית' מגדירים הפלסטינים את עצמם כחלק מהאומה הערבית, ובפתח האמנה הפלסטינית (שלא בוטלה עד היום) נכתב במפורש: "אנו בני העם הפלסטיני הננו חלק מהאומה הערבית הגדולה ומלחמתנו לשחרור פלסטין היא מלחמתה של האומה הערבית כולה".
ואם ירצה מאן דהו להתעקש על ישות לאומית פלסטינית, הרי שבממלכת ירדן מוגדרים רוב התושבים כפלסטינים, וניתן לראות בה, את מדינת פלסטין.
המסקנה המתבקשת פשוטה בתכלית: מדינת ישראל המשתרעת כיום מים ועד ירדן – הינה ביתו של העם היהודי, ואת 'כבשת הרש' הזאת אין לחלק לשתי מדינות: ישראל ופלסטין.
יש להבהיר כי תפיסה מדינית זו, אין מגמתה לכפות טרנספר על הפלסטינים היושבים בארץ. אנו מכירים בזכותם של נכרים לחיות בארץ ישראל ברמת הפרט. אך תנאי לכל הסדר מדיני הינו נאמנותם למדינת ישראל כמדינה יהודית.
גם אם נשמעים דברים אלה נאיביים על רקע השיח הציבורי המתנהל כיום, חובה עלינו לאומרם בעוז וביושר לבב: אכן כן! שתי מדינות לשני עמים.
מדינה ערבית גדולה בארצות ערב – לעם הערבי על כל גווניו, ובכללם גם לאוכלוסיה הפלסטינית, ומדינה יהודית קטנה – בארץ ישראל – לעם היהודי אשר שב לביתו היחיד בעולם, כדבר ה' המבשר ואומר: "ושבו בנים לגבולם".
המאמר יפורסם בעלון "מעט מן האור" הקרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
