"ישראל היא קופרודוקציה של הרצל והיטלר"
רק לפני עשור, נחשבה עמית ברויאר לאחת הדמויות המרכזיות ביצירה התיעודית בישראל, כמפיקה וכמנהלת בערוץ 8. אבל בתחילת המילניום היא מאסה במצב הפוליטי בארץ, ועקרה עם משפחתה לקנדה. בריאיון לרגל סרטה החדש, היא מספרת על יחסה לציונות ("סיימה את תפקידה"), על השמאל הישראלי ("כבר אין כזה") ועל היתרונות שבגידול ילדה שמעולם לא שמעה על השואה
עמית ברויאר צילום: אריק סולטן
חברת ההפקה שהקימה ייצרה סרטים עטורי פרסים ובהם "סנג'ין", "באבא לובה", "יומני שלום" ו"מחסומים". בסוף שנות ה-90 הפכה גם למנהלת הפקות המקור של ערוץ 8 והוכתרה רשמית כאוטוריטה בתחום. סרטה האחרון, "תרגילים בהקשבה", על המנצח האגדי קורט מזור, הוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל דוקאביב. בקטגוריית הסרטים הזרים.
באפריל 2002 היא החליטה לעזוב, באוגוסט היא ומשפחתה כבר גרו בדירה קטנה על חופה של סנטוריני, יוון. "למה עזבתי?", היא משתהה מעט, "בתי היחידה נולדה בשנת 2000 לתוך האינתיפאדה. זה היה רגע אחרי קמפ דיוויד. שנים קשות מאד. אמנם זה לא בא לי בהפתעה, אבל זה בא לי בעצב רב. שאני מולידה את הילדה שלי למציאות הזאת".
המעבר של ברויאר ליוון לא היה רק אידאולוגי. הימים היו ימים של דשדוש בתעשיית הטלוויזיה, ערוץ 10 קרס, הכבלים התקשו להפיק. המגורים הזולים בסנטוריני היו תחליף הגיוני לצורך להקפיא הפקות. "נשארנו שם שנתיים.
"רומי הייתה תינוקת ואת 'מחסומים' הפקתי משם. זו שעה טיסה ואותו טיים זון והיה אינטרנט. אבל הסיבה המהותית היא שפשוט לא רציתי לנשום את האוויר פה. זו הייתה התקופה של הפיגועים והפחד. קורה משהו כשנולדים לך ילדים. שנים הייתי מחוברת פוליטית, אבל כל הרגשות פתאום התעצמו מאד. לא רציתי שרומי תגדל לפחד ולשנאה האלה. אז נסענו לסנטוריני וזה היה נורא כיף. אחר כך את כל המעבר לקנדה עשינו משם. פשוט כבר לא יכולנו לחזור".
למה לא?
"כי כשאתה מבין שאתה לא מחויב לחיות פה, אתה מבין שיש אופציה אמיתית".
כולנו חיינו כאן בתקופה הזאת. מה גרם לך לקום וללכת?
"אני חושבת שמה שקרה בשנת 2000, זה שברק הרס את השמאל סופית והיום אין שמאל בארץ. ולא רק שאין שמאל, גם המרכז עבר ימינה בצורה קיצונית. אני מרגישה הרבה יותר מיעוט מקודם. נהייתי נורא מיואשת מהאופן שבו ייראה המקום. הרגשתי שאו שאני מתעסקת כל הזמן בסכסוך, מעורבת ונושמת את זה, או שאני לא פה. אי אפשר לחיות פה חיים נורמליים".
שר הביטחון אהוד ברק צילום: ראובן קסטרו
עמדותיה של ברויאר לא היו זרות לסביבתה. ובכל זאת, לא כולם קיבלו את עזיבתה בהבנה. גם היום יש בקהילת היוצרים הדוקומנטריים מי שמתקשה לסלוח לה. "היו שממש כעסו", היא אומרת ללא התרגשות מיוחדת, "במיוחד מקרב אנשי הממסד שעבדתי איתם שהודיעו לי שלא אוכל להגיש יותר פרויקטים כישראלית.
"אחד ממנהלי הקרנות גם הודיע לי שלא אוכל להגיש יותר בקשות כישראלית, באימייל רשמי. היו גם אנשים שזה בלבל אותם נורא. והיו שסתם דאגו, ובצדק. נסענו לקנדה ולא הכרנו שם אף אחד. אתה מתחיל משהו מחדש, ממציא את עצמך. שנינו, ציון ואני, נולדנו מחדש שם".
טוב שלא הצבעתי
קנדה היא ביתה של ברויאר כבר חמש שנים. ציון מנהל שם חברה לקירוי פחי מחזור והיא הולכת ומבססת את מעמדה כמפיקה קנדית. ברויאר נולדה בתל אביב לאב כנר בפילהרמונית שנמלט כילד מאירופה הכבושה ולאם מעצבת פנים.
אחותה היא עיתונאית האופנה הנחשבת שירה ברויאר. בית שאוהבים בו את המדינה, אך לא מצפים את האהבה הזו באתוס ציוני גדול. "הייתה אכזבה מצד ההורים כשעזבנו", היא מספרת, "אמא שלי ראתה את המדינה קמה. עד עכשיו זה לא קל לה. אנחנו ביחסים מצוינים והיא שמחה שטוב לנו. אבל היא מרגישה שאין לה במה לשכנע אותי לחזור לפה".
הורייך חושבים כמוך?
"לא בדיוק. אבל הם כואבים את הדברים שאני כואבת. יש לנו ויכוחים כמובן. למשל במלחמה האחרונה (עופרת יצוקה - ל"א). הם חשבו בהתחלה שזו מלחמה הכרחית".
בראשית שנות ה-80, כשברויאר שהשתחררה מהצבא, היא הביטה בפעם הראשונה במפת החלוקה שעליה למדה בבית הספר, וחשה כי נפלה קורבן להונאה. "חטפתי הלם מהשקרים. זה גרם לי הרבה
כעס. הרבה מהפעילות הדוקומנטרית שלי משם. מאז התחלתי לבנות לעצמי מחדש את הנרטיב".
לבד מהפגנות והובלת הקמפיין של "הרשימה המתקדמת לשלום", ברויאר לקחה גם חלק בפגישות תכופות עם אנשי אש"ף כשעוד היה אסור ובילתה זמן רב בשטחים. ב-1993 עמדה מאחורי ההפקה הישראלית-פלסטינית הראשונה. אבל כל זה, כאמור, נחלת העבר.
ויתרת, בעצם.
"לא ויתרתי, יש הרבה עבודה שם. אני עושה אותה בקרב הקהילה היהודית בטורונטו. יהודי קנדה מאד נלהבים. יש שם עם מה לעבוד, יש שם רבים שמעוניינים לשמוע וחושבים שיש סיכוי לשנות".
לא איבדת את הזכות להשמיע ביקורת על ישראל ברגע שעזבת אותה?
"לא. תראה, אני לא תמימה, יש אנטישמיות ותהיה עם או בלי המדינה. להגיד שהביקורת מביאה אנטישמיות זה קשקוש. למי שרוצה להשמיץ יש עם מה לעבוד. מדינת ישראל מספקת סחורה כל הזמן. העניין הוא לנתח את המצב נכון. אני אומרת את הדברים בהמון אמפתיה ודאגה. אני מסבירה לאנשים שאם אכפת להם, אז לגבות בצורה עיוורת את הממשלה הימנית הקיצונית זו לא עזרה. אני מעודדת את האנשים שמגיעים לכאן עם סיורי תגלית שוטפי המוח לשמוע גם דברים אחרים".
את בכלל לא מתה על הסוכנות היהודית ועל המסר הציוני.
"אני חושבת שהמסר הציוני צריך להגדיר את עצמו מחדש ולכלול את כל האנשים במדינה הזו. הוא צריך לשדרג את עצמו".
את לא ציונית.
"אני חושבת שהציונות עשתה אחלה דבר למקום הזה, עברנו את זה, עכשיו צריך להמשיך הלאה. זו המציאות".
עכשיו, כשאת מגיעה לפה, את חשה באותה אווירה כמו בשנת 2000?
"אני חושבת שיש הרבה יותר אדישות. הבועה גדלה, היא עוד רגע תתפוצץ. נותרו מעטים על החומות. אני גם שמה לב שהבושה נעלמה. הגזענות יצאה החוצה באופן רשמי, זה הדיבור היום. פעם להיות גזען היה בושה. היום זה שר החוץ שלך".
הצבעת בבחירות האחרונות?
"לא. אם הייתי פה הייתי מצביעה, אבל לא הגעתי לכאן במיוחד. טוב שלא הייתה לי דילמה, לא יודעת מה הייתי עושה, גם אין מפלגה ערבית ראויה".
אין כמו שישי בצהריים
עמית ברויאר כפתה על עצמה זרות. היא מתנחמת בכך שמרבית הקנדים הם זרים וכך גם רבים שעובדים עמה. אבל הקשיים מתחילים להתעורר כשהילדה שלה שבה מבית הספר, ולא שרה "בשנה הבאה נשב על המרפסת".
הדלקת משואה בערב יום העצמאות צילום: מוקי שוורץ
"כן, אבל אני יודעת שגם אם היינו בישראל, לא הייתה לה הילדות שהייתה לי. אני שמחה מאד שנחסכו ממנה יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות. כי שנאתי את זה. את חמשת השבועות האלה בין פסח ליום העצמאות.
אני קוראת לזה 'המכבש'. זה מתחיל ב'עבדים היינו' ואז יום השואה שבו צריכים להיות חזקים ואז צריך למות ביום העצמאות. זה הנרטיב וזה דופק את הראש בגיל חמש. הבת שלי בת תשע, היא קנדית ישראלית, היא דוברת את שתי השפות והיא לא יודעת מה זה שואה. היא לא שמעה על זה בחיים. היא יודעת שהיא יהודייה, יודעת שהיא מיעוט ונורא גאה בזה. היא עוד תדע מה זה שואה, אבל אני אחליט מתי ואיך".
את משמיטה מחייה משהו מהותי בישראליות.
"ברור שבלי השואה לא הייתה מדינת ישראל. אני תמיד אומרת שישראל היא קופרודוקציה של הרצל והיטלר. אבל יכולנו לקחת את זה למקום אחר, אוניברסלי והומני יותר. זו לא אינפורמציה חינוכית בגיל מסוים".
את מזהה דברים ישראליים בבת שלך?
"היא חושבת מהר, אוהבת קיצורי דרך. בבית אנחנו מדברים עברית, אוכלים חומוס, עושים קבלת שבת. יש לנו חברים ישראלים, בין היתר. היא נורא אוהבת לבוא לארץ לכל בני הדודים".
ואם היא תגיד לך בעוד תשע שנים: "אני נוסעת לארץ להתגייס"?
"אני נותנת לה את כל האפשרויות. היא שאלה אותי למה אנחנו לא חיים בארץ. אמרתי לה שכל עוד יש בארץ מלחמה אני לא רוצה לחיות בה ואני לא רוצה שגם היא תחיה בה. ואז היא נבהלה מאד. אמרתי לה שזו לא מלחמה שמתים ממנה, אבל פוגשים בה בכל מיני מקומות. אני לא רוצה להפחיד אותה, אני מחדירה לה המון אהבה לארץ, אני מדברת בהמון כאב על מה שקורה במדינה. זה פספוס מטורף".
יש סיכוי שתחזרי?
"הייתי מאד רוצה להיות פה בחורפים. החורף הקנדי הוא ממש אתגר. כרגע אנחנו שם, קנינו שם בית".
את מחכה גם שהמציאות תשתנה פה?
"אם משהו היה ממש משתנה פה, בטח שהייתי שוקלת את זה. יש דברים נהדרים פה, כמו יום שישי בצהריים למשל. אין דבר כזה בעולם, החום הזה שיש בין הישראלים היהודים וההתגייסות הזאת. בקנדה יש משהו קר מדי. יש פה כישרון בלתי רגיל שחסר שם".
כשהמטוס ממריא מבן גוריון, מה עובר לך בראש?
"תלוי עם מי אני. כשאמריא הפעם אהיה לבד, אז אני נורא רוצה כבר לחזור הביתה, לבתי ולבעלי. הבית שלי עכשיו שם, איפה שהמשפחה שלי. במרץ היינו כולנו פה בחופשה וחזרנו יחד. זה היה נורא עצוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
