הרגע שבו הבין קצב שהוא הנאשם
במשך כל החודשים בהם יתנהל משפטו יצטרך קצב להפנים כי לא הוא הקורבן בפרשה הזו, כפי שהתרגל לחשוב ולהציג בפני הציבור
רק למובן מאליו שכחו כנראה להכין אותו, לזה שהוא הנאשם. וטעות עשו, כי בתודעתו החפה מפשע של משה קצב, שמצוירת בבהירות דרך התנסחויותיו, תשובותיו והצהרותיו, הגיע קצב לבית המשפט באותה אדנות של אחד שבא לברר איך זה שכולם לא מבינים שהוא הקורבן, ופעם אחת ולתמיד הוא בא להוכיח לכולם כמה הם טועים.
הרגע השברירי הזה, שבו התרסקה תודעתו של קצב מקורבן לנאשם, התרחש אחרי צקצוק המצלמות והמיקרופונים והדהירה הפראית של העיתונאים והרמקולים הקטנים בידיהם, והגלימות השחורות שהתנפנפו על כתפי הפרקליטים והתובעים והמעגל הצפוף של בני המשפחה שהתהדק סביבו, ואחר כך השקט שהשתרר כשהשופט קרא נכנס ואחריו השופטות.
ואחריו הרגע שבו עיניו של השופט סרקו את האולם, מתעכבות על קצב שיושב באמצע השורה השלישית, ואחר כך לחש השופט משהו למי שלידו, שלחש משהו למי שלידו, שלחש משהו לציון אמיר, שסובב את הגב מהשורה הראשונה לשורה השלישית, ולחש משהו לקצב.
חיכה שההצגה תתחיל
וקצב בכלל, באותם רגעים, נשען אחורה לספסל בביטחון רגוע וחיכה גם הוא, כמו כולם, שהמסך יעלה וההצגה תתחיל. רק שכח דבר אחד, שהוא זה שמאייש את התפקיד הראשי של הגיבור הרע. קרי: הנאשם.
ואז כשהגיע הסימן, חיפש את העיניים שסימנו לו לקום, והאצבע שלו זזה לכיוון הגוף והשפתיים שאלו בלי קול: אני? והעיניים היו כלא מאמינות. ובתוך השתיקה הסמיכה של האולם הדחוס קם קצב, ועבר בצעדים מדודים לשבת על הכיסא המבודד, האנכי, חשוף למבטי
כולם, למרגלות שלושת השופטים.
וליאור אחיו קם מהספסל, קצת מבועת, כדי לרוץ אחריו, ונחסם, ואז התרומם ציון אמיר ונעמד קרוב, הכי קרוב אליו שאפשר, לגונן עליו.
והרגע הפיזי הזה, מהאולם לכיסא הנאשם המבודד, הוא הרגע שאליו יצטרך משה קצב להתרגל בבואו להבין, להבין וגם להפנים לעומק, בכל הימים והחודשים שבהם יימשך המשפט האינטנסיבי הזה, שהוא היום, הוא ולא אחר, אלא אם כן יוכח אחרת, הוא, משה קצב, נאשם מספר אחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
