ממשלת נתניהו מלאה בכוונות טובות, וזהו
רה"מ נוסע לפגוש את אובמה אחרי שעשה כמעט כל טעות אפשרית. כך נראית ממשלת ישראל עם ידיים מלאות ועם שיטת ממשל שכובלת אותן
בר-און היה בטוח שכמו תמיד, אחת החזיתות תיפרץ. למרבה ההפתעה, אף חזית לא נפרצה. מעטים יודעים שאשכנזי הרים אז טלפון לעיני וביקש עזרה. עיני התגייס, תרתי משמע. אחרי שמנע פגיעה בשכבות החלשות, סייע לאשכנזי לבלום פגיעה בצה"ל. מה יצא מכל זה? יצא שלא היה תקציב. המדינה הסתדרה בלי. עכשיו הגיע מועד ב'.
גם הפעם היה צריך לבחור. צבא או רווחה. חיל האוויר, או חינוך. גם הפעם, הם עבדו יחד. כשאשכנזי עמד מול ראש הממשלה והשרים ואמר: "לי אין הסתדרות, אתם ההסתדרות שלי", הוא ידע שעיני עובד גם בשבילו. הברית החשאית הזו, בין עיני לאשכנזי, עם שרגא ברוש על הקווים, היא זו שגזרה את דינו של תקציב המדינה שעבר השבוע בממשלה.
עיני ואשכנזי הם, נכון להיום, שני הלוביסטים החזקים ביותר במדינת ישראל. לשניהם, על פי ההערכה, עתיד פוליטי. הם הדבר הבא. עיני נשבע כל הזמן שזה לא מעניין אותו. מעניין איך יגיב כשמישהו יציע לו לשקם את השלד הבורסאי המכונה מפלגת העבודה. האם יקבל את דין מה שנותר מהתנועה, או יעמוד במריו.
אשכנזי, לעומת זאת, משתחרר בעוד פחות משנתיים. יש מעליו סעיף צינון טרי, שלוש שנים תמימות, מה שהופך אותו לרלוונטי רק בעוד חמש שנים. ישנם כבר בכנסת ובמקומות נוספים אנשים שרוטנים מול הצינון הזה. דווקא אשכנזי צריך ליפול על סעיף צינון, אחרי שבמשך עשורים קולטת המערכת הפוליטית את כל ה"בררה" הצבאית בחדווה? זה סעיף סינון, לא צינון, אומרים האומרים.
להצלחה יש מחיר. אצל עיני הוא כבר ניכר. האיש צובר ביטחון עצמי
המשך המגמה הזו יכול להוביל אותו לריסוק. זה כבר קרה לאחרים לפניו. עיני צריך לקחת את עצמו בידיים. להבין את מגבלות הכוח. להירגע. בסך הכל, הוא סיפור טוב ובשורה לא רעה לפוליטיקה הישראלית. הוא יו"ר הסתדרות, אף אחד לא נושף בעורפו, יש לו צה"ל, הרמטכ"ל ושר הביטחון לצדו, הוא מפקד חיל המשמר של קואליציית נתניהו, עוצמתו כמעט בלתי מוגבלת. לא מזמן פרצה שביתה פראית ברכבת, עיני הדיח את ראשי הוועדים ששבתו בלי להניד עפעף. כל זה טוב ויפה, אבל עיני צריך לשמור על קשר עין עם המציאות ולא לשכוח, אפילו לא לרגע, שהדבר היחיד שקורה יותר מהמראה, הוא נחיתת ריסוק.
סימנים ראשונים של התופעה הזו אפשר לראות גם באשכנזי. איש צנוע הוא הרמטכ"ל, אחראי, מצויד באינסטינקטים מצוינים, איש עבודה וערכים אמיתיים, אבל ההתפרצות השבוע, מול ראש הממשלה, גרמה לו נזק. גם אם דיבר בדם לבו. התפרצות כזו טובה לפגישות בארבע עיניים. יש לו מספיק כאלה עם ביבי. טוב עשה כשהתנצל.
תמונות הלילה הארוך הזה, בין שלישי לרביעי, במשרד ראש הממשלה בירושלים, ממחישות עד כמה עמוקה היא התפרקותו של השלטון בישראל. שרי הממשלה ישובים על כיסאותיהם מהשעה 11 לפני הצהריים.
21 שעות רצופות. הישיבה מתנהלת ומתנהלת, לסירוגין מנהל אותה המשנה לראש הממשלה סילבן שלום, לפעמים מנהל אותה אפילו יובל שטייניץ. נתניהו מתרוצץ בין החדרים, עולה ויורד, חוזר ובא.
זוהי ישיבת דמה. אין בה שום חשיבות אמיתית. הישיבה האמיתית מתנהלת שתי קומות מעליה. חדר קטן, בקומה חמישית של הבניין, ישובים בו עופר עיני, אורי יוגב ושרגא ברוש. דנים על עסקת החבילה. השרים, למטה, מעבירים את הזמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן.
הגיע תורו של יוסי פלד לדבר. הוא מדבר על הקיצוץ במערכת הביטחון, על גיל הפרישה של אנשי הקבע. דווקא אז נזכר נתניהו לבקש מהשרים לקצר בדיבור. פלד נעלב. למה שלא ייעלב? "כנראה שדעתי לא חשובה לכם", הוא אומר, "טוב, אני כנראה לא מבין בזה". ואז הוא מתעשת: "תראו, בתחום הזה אני מבין כמעט כמוכם", עוקץ פלד את השרים, "לפני 48 שעות הוגש כאן תקציב ביטחון שונה לגמרי, והנה הכל משתנה ובאים עם תקציב חדש. נו, טוב, כנראה שפרץ בינתיים אירוע ביטחוני חשוב. נו, טוב. אולי אהוד ברק הוא אירוע ביטחוני חשוב".
ככה זה נמשך שעות. בשלב מסוים של הלילה, דיבר השר גלעד ארדן על חשיבות הרפורמה במיסוי ירוק, והמליץ לייקר את השימוש ברכבים מזהמים, מה שהזכיר לשלום שמחון שרכב השרד הצמוד שהוא מקבל מהמדינה עולה לו (בגילום מס שווי שימוש) בסביבות 7,000 שקל בחודש, ועל מה? חמותי גרה קילומטר ממני, קונן שמחון, ואני לא יכול לקחת את האוטו ולנסוע אליה. למה? כי צריך לקרוא לנהג, ולמאבטחים, והם בכלל לא מאפשרים לעשות את זה. רכב השרד נחשב גם כ"רכב חילוץ" ויש תו"ל (תורת לחימה) מיוחדת שמגבילה את השימוש בו.
דבריו של שמחון פתחו תיבת פנדורה. מתברר שמדובר בנקודה כואבת במיוחד. בכל זאת, 7,000 שקל בחודש זה הרבה כסף. אפילו לשרים. התפתח דיון. שרים רבים קוננו שהם נאלצים לנהוג במכוניות של נשותיהם, או למצוא פתרונות יצירתיים כדי לעקוף את המערכת. השרים החדשים, כמו מיכאל איתן ("אני לוקח את האוטו ונוהג מתי שבא לי", דיווח), יצחק אהרונוביץ', וגם גלעד ארדן, לימדו את עמיתיהם הוותיקים שאפשר לרבע את המעגל. אפשר לשכנע את המאבטחים שייתנו לכבוד השר לנהוג.
וכך התנהל לו הדיון, בסביבות 20 דקות, בסוגיה הלאומית הכואבת הזו (עניינית, השרים צודקים). לפנות בוקר, כולם היו כבר גרוגים לגמרי. עסקת החבילה נסגרה, המתח ירד. שרים הסתובבו בין החדרים כזומבים. נתניהו קפץ הביתה לתפוס תנומה. אלי ישי השתלט על חדרו של מזכיר הממשלה צביקה האוזר, ותפס תנומה על הספה. אהוד ברק נתפס על חם ישן בישיבה בחדר הצמוד לחדר הישיבות. אנשי משרד החינוך השתלטו על אחד מחדרי היועצים בקומת ראש הממשלה.
במסדרון נדד לו עדר שרים, יועצים, דוברים ואנשי אגף התקציבים, במאבקים אחרונים. שרים התקוטטו על תשומת לבם של פקידי האוצר וניסו לקושש לעצמם עוד בדל שלל. פקידי האוצר הללו, בעיקר החברים מאגף התקציבים, שווים מילה נפרדת.
באותן שעות טרופות, פקידי האוצר לא עשו חשבון לאף אחד. אף שהסתובבו בין שרים בכירים, פיזרו הפקידים לכל עבר רטינות ותלונות בקצב מסחרי. "ראש הממשלה האמיתי הוא עופר עיני", הם נשמעו אומרים, "זו מכירת חיסול" ו"אנרכיה מוחלטת".
רם בלינקוב יוצא מהשבוע הזה על הרגליים. אם את התקציב לא הצליח להציל, לפחות את הגאווה העצמית תיקן. על התפטרותו בישר בלינקוב לשטייניץ עוד ביום שלישי בבוקר, בטרם התכנסה הממשלה. הוא התקשר אליו הביתה. שטייניץ לקח את זה קשה, וחיבר לו את נתניהו, שביקש ממנו "לא לעשות כלום". בלינקוב אמר לשניהם שיעשה הכל כדי להעביר את התקציב, אבל אחר כך ילך. בינתיים פרצה הסערה והשערורייה. גם מצלמות ערוץ 10 עשו את שלהן.
בלילה ההוא ראה בלינקוב דברים שלא חלם שיראה אף פעם. בשיחות סגורות הוא קורא להם "הזויים", "בלתי נתפסים", ו"מנוגדים לחוק". הניסיון של נתניהו ושטייניץ להעמיד את הדברים כתזה אחת ותזה שנייה - בסוף השנייה ניצחה - נתפס אצל בלינקוב כשערורייה. לא פחות. היה תקציב שגובש על ידי האוצר, בדירקטיבה ישירה של נתניהו. עבדו עליו שבועות. הכל היה מסודר. ואז, בלילה אחד, הכל קרס.
מי שקרס, על פי בלינקוב, הוא אורי יוגב. לא בטוח שנתניהו היה מודע לקריסה. הוא פשוט ויתר לעופר עיני על הכל. יוגב, שאין עליו שום אחריות, קיבל את כל הסמכות. בלי תהליך, בלי חשיבה, בלי ייעוץ משפטי. בלינקוב ראה את המראות, שמע את הקולות ושם את המפתחות. בובה הוא לא יהיה. בטח לא של האנשים האלה.
עכשיו קחו הפסקה קלה, תנשמו עמוק ותדמיינו לעצמכם ששיטת המשטר הרקובה, האיומה, הבלתי אפשרית הנהוגה כאן, הייתה משתנה.
שנתניהו היה נבחר לראשות הממשלה ומקבל את המפתחות באמת, לא כאילו. שלא היה צורך בכל מחול השדים והשוחדים הזה. לא היה צורך גם ב-30 שרים, סגניהם, עוזריהם, נהגיהם, מאבטחיהם, לשכותיהם ומזכירותיהם. אפשר היה להקים ממשלה קטנה ומקצועית בשקט, להעביר תקציב נכון, על פי מה שבאמת נחוץ למדינה, ולהישאר בחיים. ככה, ארבע שנים. כמו בעולם הנאור.
הייתה לנו, בבחירות האלה, הזדמנות לשנות את השיטה, אבל שוב לא ניצלנו אותה. איפה ההבטחות של אביגדור ליברמן? איפה דיבורי הסרק של נתניהו? זו השיטה, יחד איתה נמשיך לצלול לתהום.
ביום רביעי התקשר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר לשר האוצר יובל שטייניץ. רציתי להגיד לך מזל טוב על התקציב, בירך פישר את שטייניץ. שר האוצר, משוח בזפת ונוצות, עפר ואפר על בגדיו, לא ידע אם לצחוק או לבכות.
"הוא משוכנע שהוא מספר 2 של ביבי, שהוא היורש", סינן אחד משרי הליכוד בארסיות. "זה מה שקורה כששר במשרד האוצר מתעקש להיות שר האוצר", מוסיף שר שני.
שטייניץ לא מביט אחורה. מבחינתו, השבוע הזה היה הצלחה כבירה. פישר, אפילו סטנלי פישר, אמר את זה. סוף סוף עושים משהו, סוף סוף מגבשים תוכנית כלכלית. ופישר, על פי שטייניץ, הוא הקונצנזוס הכלכלי. אז נכון, שטייניץ מודה שנעשו פה ושם טעויות בתהליך עצמו. בדרך, נופלים שבבים, הוא אומר. מתעלם מהעובדה שנכון לעכשיו הוא השבב.
מישהו שאל אותו השבוע על מצרים. קריירה שלמה הסתובב שטייניץ והטיף נגד השלום עם מצרים. כמה צריך להתכונן כל הזמן למלחמה. איך הם זוממים נגדנו, ואסור להירדם, וצריך להכין אוגדות רלוונטיות, וצריך וצריך. פתאום, הוא שר אוצר. כל המה-שצריך הזה עולה מיליארדים. אז מה עכשיו? עכשיו, אמר שטייניץ, ניכר שינוי דרמטי ביחסים עם מצרים. סוף סוף הם התחילו לשתף פעולה נגד איראן וחיזבאללה. שינוי אסטרטגי של ממש. אכן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
מחר ייצא בנימין נתניהו לוושינגטון. הוא חושש מהמפגש הזה, ובצדק. אין שגיאה שנתניהו ואנשיו לא עשו לקראת וושינגטון. אפשר היה, במאמץ קל, להפוך את הביקור למנוף. למזער התנגדויות, לקשקש פחות על מהויות. כל "ההערכה מחדש" של נתניהו התבררה כפארסה. ממשל אובמה משגר לכאן איתותים בקצב רצחני.
הנה, למשל, מביקור האפיפיור: שבועות משקיעה לשכת נתניהו אנרגיות בלתי פוסקות בניסיון לייצר פגישה בין האפיפיור לנתניהו בירושלים. הוותיקן מסרב. הביקור הוגדר "דתי", ולא ממלכתי. המארח הוא שמעון פרס. נקבע שהפגישה תתקיים בנצרת. כך יהיה. בלשכת נתניהו לא ויתרו. ניסו שוב ושוב. ביום חמישי יש ביקור חשאי בירדן, ונתניהו מעדיף ירושלים.
לשיא הגיעו הדברים כשנעשה ניסיון לאלתר פגישה בין השניים ביום שני השבוע, במהלך ביקור האפיפיור אצל הרבנים הראשיים. באישון לילה הגיע טלפון בהול מלשכת נתניהו. במשרד החוץ ובגופים נוספים הזהירו: אין סיכוי שהוותיקן יסכים. זה מנוגד לכל כללי הטקס. אנשי נתניהו התעלמו. הבקשה הועברה. הוותיקן סירב. פעם שנייה. אנשי ראש הממשלה ויתרו. מילא. שייפגשו בנצרת.
אז בשביל מה כל זה היה טוב? מי בכלל צריך את הפגישה הזו? למה להידחף לכל פגישה, לנצל כל מצלמה, לקושש עוד הופעה - הרי אתה ראש הממשלה. כבר אין מה להוכיח. כמו נאום הווידיאו ששוגר לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות (טקס שבו נואם רק יו"ר הכנסת, באופן מסורתי), רק כדי להעלות את חמתו של רובי ריבלין השמיימה. נו, טוב. אז אולמרט שיגר וידיאו דומה שנה קודם. אז מה? שנה קודם היה יום העצמאות ה-60, חוץ מזה שאולמרט כבר הלך. אתה רוצה להיות כמו אולמרט? רק תגיד.
אין בו כוונות רעות, בנתניהו. הוא עמוס כוונות מצוינות. גם אין בו רוע. מצד שני, תראו את ההתנהלות. את האנשים המקיפים אותו. את ההשפעות הזרות. אנשי עסקים - מוכרים ומוכרים פחות - ממלאים את החלל מלל, משגרים מועמדים לתפקידי עבודה, אפילו מתגוררים בביתו בקיסריה בעת חופשותיהם כאן (לגיטימי).
הוא שופע רעיונות. כמעט בכל דבר, נדמה לראש הממשלה שהנה, יש לו פתרון מושלם. כך פנה לשלמה ינאי, מנכ"ל חברת טבע, ושאל מדוע אי אפשר לייצר בארץ חיסונים נגד שפעת העופות. כל הזמן הזה הוא גם משקיע אנרגיות באיום האיראני, בניסיון לרבע את המעגל מול הפלסטינים, במאמץ להיות בסדר עם כולם.
העניין הוא שמה שיכול להחזיק אותו כאן עם הראש מעל המים לא יספיק בוושינגטון. לכאן יצטרך נתניהו להביא סחורה אמיתית. לקבל החלטה אמיתית. בתקציב הוא החליט לא לקצץ לאף אחד. בוושינגטון, אם ימשיך ככה, יקצצו לו. אולי לא בסיבוב הזה. אולי בסיבוב הבא, או בזה שלפניו. האמריקאים כבר הבהירו שאין להם זמן למשחקים הפעם. המסרים הללו הגיעו לכאן באין סוף דרכים. האחרונה הייתה מאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס". מעולם לא נכתב מאמר כזה טרם ביקורו הראשון של ראש ממשלה ישראלי בבית הלבן.
בייאושו, מנסה נתניהו למצוא דרכים חלופיות. הוא משתעשע במסלול הסורי. אולי אפשר להגיע לעסקה נוחה שם, למשוך אותה על פני חמש שנים, ולקבל בינתיים את איראן וקצת שקט. לפני כמה שבועות היה כאן מיליארדר השלום, דניאל אברהם. הוא פגש את אנשיו של נתניהו, בהם עוזי ארד ועו"ד יצחק מולכו. אחרי הפגישות הללו יצא אברהם, במפתיע, במטוסו הפרטי לפגישה עם שר החוץ הסורי ואליד מועלם.
הנוסחה שהוצעה שם הייתה נוסחת ביבי פלוס: ישראל מוכנה לרדת לקו המצוקים ולפתות את סוריה בחילופי שטחים (כנראה באיזור אל-חמה). התשובה הסורית לא ידועה, אבל אין סיכוי בעולם שתהיה חיובית. אין מנהיג ערבי חי שיסכים לעסקה עם ישראל שלא תכלול נסיגה מלאה. לא באשמתם. באשמתנו. אחד המודלים של ביבי, מנחם בגין שמו, הוא שקבע את הרף בנסיגה המלאה מסיני, כולל הגרגיר האחרון בטאבה. מאז, זה תג המחיר. אין בלתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
