הקפיטליזם קורס - ואיתו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות
אין אף מדינה אירופית גדולה שבה מפלגת השמאל המרכזית צוברת תאוצה
מהמטה הזה, רק לפני שנתיים, פילס ברק את דרכו חזרה ללב הזירה הפוליטית, ומהמטה הזה היה אמור להתחיל במסעו אל ראשות הממשלה.
אפשר להניח שברק לא העריך, כאשר החל בקאמבק שלו, היכן יהיה היום: עם מפלגה מרוסקת ומצומצמת, תקשורת עוינת, פילוג שאורב בחשיכה ושותפות זוטרה בממשלת נתניהו.
המטה באחוזת בית היה אמור להיות כן השיגור ומי ששכר אותו היה אלדד יניב המתוחכם, יועצו האסטרטגי של ברק. אבל בליל 6 בדצמבר 2007 יו"ר העבודה קטע את יחסיו עם מי שניהל את הקמפיין לחזרתו. מאז, שום דבר טוב לא קרה לאהוד ברק.

המשבר הכלכלי, לכאורה, אמור היה לספק לעבודה את הכלים לגריפת תמיכה ציבורית. זו המפלגה היחידה בציבור הישראלי עם אידיאולוגיה מהותית של סוציאל-דמוקרטיה. אבל בעת שהדחפור מוטט את הקירות, שרי העבודה כבר היו בדרך לעוד פשרה על התקציב. אפשר להניח שאף מצביע לא הביט בהתנהלותם ואמר לעצמו: בימים שחורים כאלה, של מיתון עולמי, מה שאנחנו צריכים הוא את העבודה.
אבל נראה שהעניין הוא יותר מהתנהלות, כי העבודה לא לבד. בכל רחבי אירופה, מפ ?לגות השמאל המתונות לא מצליחות להפיק רווחים פוליטיים מהמיתון העולמי - שאמור היה לספק להן הזדמנות פז לעלייה לשלטון או לביצור שלטונן. הרי המפלגות הללו נולדו מתוך שאיפה קמאית לשנות או להרוס את המודל הקפיטליסטי. "אין אף מדינה אירופית גדולה שבה מפלגת השמאל המרכזית, בממשלה או מחוץ לה, צוברת תאוצה", קבע לאחרונה ה"פייננשל טיימס".
המפלגה השמאלית עם התוצאות הטובות ביותר באירופה היא המפלגה הסוציאליסטית בספרד, שמחזיקה בהגה השלטון עם הנשיא זפטרו.
יריבו באופוזיציה, מנהיג מפלגת הימין-מרכז מריאנו רחוי, לא מצליח להלום בממשלה. אבל המצב הכלכלי הולך ומחריף, ושיעור האבטלה הרשמי עשוי להגיע ל-20 אחוז עד סוף 2009.
במדינות קטנות יותר, כמו יוון ודנמרק, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות מצליחות להגביר את הפופולריות שלהן. ואולם סקרים שנערכים ברחבי אירופה לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי בתחילת יוני קובעים שמפלגת המרכז-ימין האירופית תישאר הקבוצה הגדולה בפרלמנט.
בצרפת, שבה התקשורת והציבור חובטים ללא הרף בניקולא סרקוזי הימני, הסוציאליסטים מתקשים להתרומם. במקומם, מי שצובר תאוצה הוא "הדוור האדום", אוליביה בזנסנו, שמנהיג מפלגה ניאו-טרוצקיסטית רדיקלית. בזנסנו זוכה כעת לאחוזי תמיכה גבוהים יותר מסרקוזי או ממנהיג המפלגה הסוציאליסטית, מרטין אוברי.
בגרמניה, אנגלה מרקל פופולרית מאוד ונחשבת כעת לאחת מהמנהיגים החזקים והיציבים באירופה. בניגוד לצרפת, אין התחזקות של השמאל האידיאולוגי בגרמניה; להפך, דווקא מפלגת ה-FD, עם אידיאולוגיית שוק חופשי, צוברת תאוצה. ברוסיה, היכן שהמשבר הכלכלי מכה ללא רחם, הנטיות הלאומניות של משטר
בבריטניה, שנאנקת תחת אחד החובות הלאומיים הגדולים ביותר באירופה, ממשלת הלייבור סופגת מפלה אחר מפלה והמפלגה צפויה לתבוסה היסטורית בבחירות לפרלמנט האירופי.
המסורת הבריטית היא לשבור שמאלה בזמנים של קושי כלכלי, מסיבות אופורטוניסטיות פשוטות: הלייבור מבטיח תמיד לתמוך בשכבות החלשות ולהגדיל הוצאה ציבורית, בזמן שהשמרנים מציעים ריסון פיסקלי וכלכלת שוק. אבל דווקא כעת, כשבריטניה חווה את המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, הלייבור בהנהגתו של גורדון בראון מתרסק לחלוטין.
בכל הסקרים שנערכו בשנה וחצי האחרונה, השמרנים בראשות דיוויד קמרון מובילים בפער יציב. בראון, שהיה שר האוצר בימי הבועה הפיננסית העליזים, נתפס כשותף לדבר עבירה. הלייבור, מסבירים פרשנים פוליטיים בבריטניה, לא יכול למצב את עצמו כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית לכלכלת שוק פרועה שנכשלה.
הסיבה פשוטה: הלייבור היה זה שהוליד את כלכלת השוק הפרועה. הלייבור היה זה שהפך את לונדון לבירה פיננסית עולמית, והלייבור הוא שניסה להסביר את הבועה בביטוי "כלכלה חדשה", כזו שלכאורה לא מצייתת לכללי הכלכלה "הישנים".
דשדוש השמאל הוא תופעה מדהימה, בהתחשב בקונצנזוס האקדמי והפוליטי נגד המודל הקפיטליסטי הניאו-ליברלי. כאשר פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה ובהחלט לא סוציאליסט, כותב מאמר ל"ניו יורק טיימס" הוא אומר שהתעשייה הפיננסית הגלובלית כולה הייתה מבוססת על "הונאת פונזי" בסגנונו של הנוכל ברני מאדוף.
אי אפשר לא להיזכר בנבואת החורבן של קארל מארקס שחזה שהצורך הפתולוגי של הקפיטליזם לנצל שווקים חדשים יביא לקריסתו. הבנקאים, שנואי נפשם המסורתיים של הסוציאליסטים, מוחזקים כאשמים המרכזיים, והם גם אלה שנהנים כעת מהזרמות הון אדירות מצד משלמי המסים. אלה תנאים אידיאליים, לפי הספר, לעליית כוחות שמאל.
יש מי שאומרים שזה דווקא קורה ומצביעים אל המגדל הנישא - ברק אובמה, עם תוכנית השיקום השאפתנית שלו, ששקולה רק ל"ניו דיל" של רוזוולט בהיקפה. אבל אובמה הוא לא סוציאליסט, גם לא ממש סוציאל?דמוקרט. הגישה שלו פרגמטית, ניאו?ליברלית ובהחלט קפיטליסטית; את הזרמות ההון המאסיביות למגזר הפיננסי ביצע בכלל הנרי פולסון, שר האוצר של ג' ורג' בוש.
הילרי קלינטון, שרצה בבחירות על מצע סוציאל-דמוקרטי מובהק, נוצחה על ידי אובמה שדחה, לדוגמה, את היוזמה שלה לביטוח בריאות חינם. קלינטון ייצגה את האגף השמאלי והאידיאולוגי, האגף שאמר שאפשר וצריך לנצל את חולשת הימין כדי לחולל מהפך עמוק בדרך החיים האמריקאית. לעומתה, אובמה הציג את עצמו כאיש מרכז, ששואף לשחזר את הדרך האמריקאית באמצעות שינוי בהתנהלות הפוליטיקה. זו הסיבה שמצביעים עצמאיים ורפובליקנים נסחפו אליו.
השאלה נותרת: מדוע השמאל לא צובר תאוצה. תשובה אפשרית אחת היא שהוא נכשל בניסיון לייצר מודל חלופי לקפיטליזם. אולאף קרמה, מנהל הפוליסי נטוורק, פורום מחקר גלובלי שעוסק בשמאל, אמר לאחרונה ל"פייננשל טיימס" כי "למרות ממדי המשבר של הניאו?ליברליזם, הצעות השמאל כיצד לעצב מחדש את הכלכלה לא מתקבלות היטב. המרכז?שמאל מתקשה להציע אלטרנטיבה אמינה שתוכל להבטיח רווחה וביטחון כלכלי. למעשה, במדינות רבות מפלגות שמרניות תמכו פחות בקפיטליזם הפיננסי והציעו רגולציה קשוחה יותר מאשר השמאל".
