שכחנו וסלחנו לבנדיקטוס
היחס כלפי האפיפיור הוא בדיוק אותו יחס הנוהג בימין הדתי כלפי כל יוצאי תוכנית ההתנתקות לדורותיה, במיוחד אלו הדתיים והדתיים לשעבר. השואה, הפעם, היא רק התירוץ. יונתן אוריך עושה חשבון
האפיפיור בנדיטקוס ה-16 בכותל. צילום: רויטרס
אני מנסה לשאול את עצמי - מה באמת רצוננו מאותו אפיפיור זקן ושבע ימים? הרי השואה איננה הנושא העומד על הפרק. אם מי ממנהיגנו רואה בו נאצי לשעבר, או לכל הפחות מכחיש שואה – מדוע נפרשו להם השטיחים האדומים בנתב"ג? כיצד עבר לו בשלום הביקור בבית הנשיא, הצילומים המשותפים עם הרבנים הראשיים בהיכל שלמה, הטמנת הפתק בכותל (שפונה מכל מתפלליו)?
השואה, בסיפור הזה כבקודמיו, היא לא יותר מתירוץ. הישראלי כל כך מלא מעצמו, עד שאיננו מסוגל להבחין בכל המתרחש מעבר לקו הכרס. מנהיג העולם הנוצרי נוחת במדינת ישראל, מכבד את כל נציגיה הרשמיים, מכיר בלאומיותה היהודית – ואנחנו סופרים כמה פעמים יגיד "שואה" ויצרף "סליחה". כל הכבוד שהיה בביקור רשמי בישראל, נוהג שטרם הפך מסורת, הצטמצם לכדי כותרות עיתונים מאוכזבות.
תארו לעצמכם ביקור מקביל של אחד מרבנינו הראשיים במדינה קתולית. עם הנחיתה הרשמית יתחילו לדווח בתקשורת המקומית על כבוד הרב שטרם הביע התנצלות היסטורית על חלקו של העם היהודי בהוצאתו להורג של מנהיגם, ישו. לאחר נאומו הראשון יביעו אכזבה רבתי – איך הוא ממשיך
לדבר למרות שטרם הביע התנצלות? שיחזור למשרד הרבנות שלו בישראל, ויעזוב אותנו בשקט.
שלא במפתיע, אותה התייחסות נוהגת בימין הדתי כלפי כל יוצאי תוכנית ההתנתקות לדורותיה, במיוחד אלו הדתיים והדתיים לשעבר. האלוף גרשון הכהן נאלץ לבטל את השתתפותו בכנס לימודי, מפני שהיה שותף בהתנתקות. יונתן בשיא ספג ביקורות על ספר מדעי שערך והביא לדפוס, רק מפני שעמד בראש מנהלת סל"ע (מיותר לציין: הקשר בין ספרו של בשיא לבין ההתנתקות רחוק מהקשר של האפיפיור לפיק-אפ בארים בתל-אביב).
האלוף לשעבר אלעזר שטרן "זכה" למילות פרידה חמות מטעם עלון השטנה "ארץ ישראל שלנו" – ועוד לא הזכרנו את הרבצ"ר וייס והאלוף נווה לצד רבים אחרים שבפרצופם מטיחים השכם והערב את הביטוי הקלוקל "לא נשכח ולא נסלח".
אבל שכחנו וסלחנו לאותו בנדיקטוס שהיה שותף במידה זו או אחרת לפשעים נוראיים נגד עמנו. פרשנו שטיח אדום לרגליו ופינינו עבורו את הכותל, רק כדי שיוכל למסור כמה מילים בלטינית. "הכתומים" שכחו וסלחו לצה"ל – והם מתגייסים אליו בהמוניו, חרף כל התחזיות הקודרות שניבאו ירידות תלולות. בינינו, הם גם ישכחו ויסלחו לכל היתר. עוד בימיהם יפרשו שטיח אדום ויזמינו אותם להרצאות וכנסים. הזיכרון קצר והשכחה מרובה.
ואנחנו? אנחנו ממשיכים להיות מלאים מעצמנו, משוכנעים בטוהר המוסרי שכביכול מאפיין אותנו, מלקקים בהנאה את בשרנו היהודי-ישראלי וטופחים לעצמנו על השכם. שילכו לעזאזל, כל היתר.
יונתן אוריך הינו חבר תנועת "ציונות דתית ריאלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
