במקום לקטר, לקחנו אחריות על מקום העבודה שלנו
כשהציעו לי להקים ועד ב"כללית רפואה משלימה", חששתי מפיטורים. מה שהתחיל כמהלך חשאי הגיע למשא ומתן מול ההנהלה. מורה לפלדנקרייז במונולוג על איך הפכה למנהיגת עובדים
דיברנו עוד קצת על חוזה ההעסקה שלנו. עד אותו רגע עקבתי במועקה גדולה אחרי מצבם של עובדים בענפים אחרים במשק הישראלי. הייתי מודעת לשחיקה בזכויות העובדים ולקשר שלה להפרטות ולירידה באחוז העובדים המאורגנים. זה מאוד הדאיג אותי, כי זה נראה תהליך חד כיווני, שבו מצב העובדים רק ילך ויחמיר. המעסיקים כל הזמן מוצאים טריקים ופטנטים איך לא לתת זכויות סוציאליות, איך לשלם שכר נמוך יותר, איך לא להיות מחויבים לעובדים שלהם, אבל מנגד כן לדרוש נאמנות ומחויבות מצד העובדים. הרבה מהעובדים סובלים מחוסר ביטחון תעסוקתי מאוד מטריד.
עד לאותה שיחה לא באמת נתתי לעצמי דין וחשבון לגבי מה שקורה במקום העבודה שלי. לא חשבתי להיות פעילה. יש לי שני ילדים ובעלי עובד בערבים - להגיע לאסיפות ופגישות נראה לי בלתי אפשרי.
ואז אמרו לי שמתארגנת אסיפה חשאית ו"מאוד חשוב שתבואי. תבואי עם הילדים". ובאמת באתי עם הילד הקטן, שהיה אז בן שנתיים. באסיפה הראשונה ההיא פגשתי לראשונה את אסף מנור מ"כוח לעובדים", שהסביר לנו שצריך להחתים עובדים על חברות בארגון ולהגיע לפחות לשליש חתומים ממקום העבודה כדי להיחשב לוועד יציג.
באסיפה הזו ובאלה שבאו אחריה גם התגבשו הקבוצות הראשוניות של עובדים מחויבים, שהתחילו להרים את ההחתמות במרפאות. באותו זמן חשבנו שנאגד כמה מרפאות במרכז, ועם זה נלך להנהלה.
די מהר הבנו שהכוח שלנו טמון באיגוד כלל ארצי, וכדי שבאמת יהיה לו כוח הוא צריך לכלול את כל הסקטורים: מטפלים, רופאים וצוות משרד.
בחודשים הראשונים עבודת ההחתמה הייתה חשאית: לא רצינו שההנהלה תדע, כי לא ידענו מה תהיה תגובתה. מניסיונות של התאגדויות במקומות אחרים, ידענו שהנהלות יכולות לאיים על עובדים שמקימים ועד, להתנכל להם ואף לפטר אותם - על אף שזה בניגוד לחוק. לא רצינו לקחת את הסיכון.
המתנדבים של "כוח לעובדים" היו שם כל הזמן, יד ביד איתנו. נסענו בכל הארץ כדי לפגוש עובדים, לספר להם על האיגוד ולהחתים אותם. בכל אזור בארץ פגשנו עובדים שהיו מוכנים לקחת על עצמם את עבודת הנציגות, כלומר לדבר עם עובדים נוספים מהמרפאה שלהם ולצרף אותם לאיגוד.
למעשה נוצרו הנהגות מקומיות, שהן עמוד התווך של האיגוד. בנובמבר 2008 החלטנו שאנחנו מספיק גדולים כדי לחשוף את ההתארגנות ולהתחיל לפעול בגלוי. כתבנו מכתב להנהלה, שמודיע על הקמת "איגוד עובדי/ות כללית רפואה משלימה". התחלנו להפיץ פליירים באופן גלוי בכל המרפאות בארץ ולספר על ההתארגנות, לכל מי שלא היה בסוד העניין עד לאותו רגע.
ארגנו כנס גדול בתל אביב, אליו הגיעו קרוב ל-200 עובדים, ועוד כנס בצפון ואסיפות בדרום, בשפלה ובירושלים. התגובות היו מדהימות. היתה המון שמחה. סוף סוף עושים משהו. ככל שגדלנו
עברנו ממצב שבו אנחנו מקטרים כמו כולם בסלון מול הטלוויזיה, למצב שבו אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו ועל מקום העבודה שלנו, עם מחויבות להגן על הרבה מאוד עובדים, שהצטרפו לאיגוד למרות החשש. זה מעבר מאוד עוצמתי.
לראות אנשים שעד לא מזמן התעסקו בעיקר בשיאצו, דיקור או עיסוי, פתאום מארגנים ישיבות, מדברים, משכנעים, מניעים תהליכים, עובדים כצוות כדי לקדם דבר שהוא גדול מאיתנו וזה מגדיל אותנו. אני חושבת שכל אחד מאיתנו גילה בעצמו יכולות שלא ידע עליהם לפני כן. הקמנו ארגון דמוקרטי מהיסוד. זאת חגיגה של אנושיות.
את רוב רובם של האנשים שמקימים ביחד איתי את הדבר הזה לא הכרתי קודם. היום הם אנשים מאוד קרובים לי. אני סומכת עליהם, לומדת מהם ורואה אותם מביאים לידי ביטוי את החלקים הכי יפים שלהם: יושר, נאמנות, מחויבות, תבונה, יצירתיות, אומץ ועוד ועוד. לפני כשבועיים התקיימה פגישה ראשונה בין נציגי האיגוד להנהלה. בפגישה הזו סוכם על כניסה לתהליך של משא ומתן. אנחנו ממשיכים בדרך להסכם.
הכותבת היא מורה לפלדנקרייז ויו"ר איגוד עובדי כללית רפואה משלימה
נא להמתין לטעינת התגובות
