דיני חברים
אל לך ולרעייתך לחנך את החבר מחדש. ביקש חכמה? שדכו לו חכמה. ביקש יפה? שדכו לו יפה. אילון גולדשטיין במחווה לאדם ברוך, שנה למותו
לפי דעתי, הרי יש בהתנהגות זו משום "לא תסיג גבול חברך". אינך "משיג" אלא "מסיג", משום
שאין בהוראה אזהרה על פלישה לתחום חברך, אלא על דחיקת גבולו: גבולו נסוג מפניך. הגבולות נשמרים; היקפם ויחסם משתנה. שוחחת עם חברך על מצוקתו ושמת מצוקתך עיקר, הרי תיחמת מחדש את הגבולות של השיחה, ומחשבותיו והרהוריו נדחקו חזרה לראשו של חברך. באת לשמחתו והפכת אותה לשמחתך - הקטנת שמחתו. כי האיסור אינו בהגדלתך, אלא בהקטנתו. והמסיג גרוע מן הגאוותן.
צדקה. שידוכין. אתה כותב כי חברך בררן בהצעות השידוכין: מבקש תכונות כאלו ולא אחרות, ואתה ורעייתך מנסים לשכנעו שיפסיק להציב סטנדרטים גבוהים. ובכן, נלך בעקיפין: כבר הגמרא בכתובות כתבה "אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", ובזה פסקה - יש להחזיר את העני למצבו הראשוני כפי שהוא רואה אותו.
הצדקה אינה אובייקטיבית, אינה נמדדת לפי קריטריונים חיצוניים וכלליים. הצדקה היא סובייקטיבית. אל תחנך אותו; תן לו מה שהוא חושב שמגיע לו. והדבר דומה בשידוכין: אל לך ולרעייתך לחנך את החבר מחדש. ביקש חכמה? שדכו לו חכמה. ביקש יפה? שדכו לו יפה. בררן מדי? "לפום צערא אגרא".
חימוד הרצון. "אחי". ונשאלתי עוד בעניין שיחות בין חברים, שלפעמים צד אחד להוט לדעת פרטים ודוחק בחברו לספר לו על הפגישה או על מצב הרוח, והחבר נעתר באי-חשק ומספר. או שצד אחד מבקש טובה ובאמצעות מניפולציות ("אחי", "גבר") מצליח לקבל את הסכמת חברו. וה"ישראליות" שהומצאה יש מאין משבחת את אותו אדם שמשיג את רצונו ("כריש", "ישראלי").
ולעניות דעתי איסור "לא תחמוד" רלוונטי מאוד לעניין זה, שכן המכילתא ובעקבותיה הרמב"ם כבר כתבו שהאיסור נוגע רק לדברים שבאים ברצון בעלים, אלא שזה רצון מעוּשה, אפילו כפוי. והדוחק בחברו לבצע משהו שאינו לרוחו, אינו אלא חומד. ומה הוא חומד? את רצונו של חברו: שרצונו של חברו נתבטל לפניו ועכשיו הוא שולט בו. ורצונו של אדם כבודו וכו'.
נא להמתין לטעינת התגובות
