בחינוך לא נגענו: בקיבוץ מתמודדים עם המשבר
בקיבוץ עין השופט החליטו לחתוך שלושה מיליון שקלים וחצי. מה עושים? "צמצום קולקטיבי". מכנסים את החברים ומחליטים: מקצצים בדמי חבר, מקפיאים פרויקטים, מפטרים שכירים ומפריטים
המשבר הכלכלי פגש את קיבוץ עין השופט באמצע שנת 2008 כשכיסיו מתפקעים מכסף שהרוויחו המפעלים התעשייתיים, המייצרים חלקי מכוניות לחו"ל. "כיסים מלאים והווה שחור", מכנה את המצב הזה יניב שגיא, מזכיר המשק, שעיניו רציניות ומשועשעות כאחד. המשבר הכלכלי העמיד אותם בצומת מוכר: מול שורה של תכנונים שלא היה ברור אם ביצועם לא ישאיר את המשק בחסרון כיס גדול. מה לעשות? מכריזים על אסיפת חברים ומחליטים יחד איפה מצמצמים.
"צמצום קולקטיבי", כך נקראת שורת הצמצומים הכלכליים שגזרו על עצמם החברים. ועכשיו מעניין לבדוק אילו סעיפים בתקציב הם בחרו למחוק, להוריד מסדר היום, לצמצם; איך בוצע הצמצום ואיך בא כל התהליך לידי ביטוי בחברה המסוימת הזאת - קיבוץ שעדיין לא בחר בהפרטה, שהערך המרכזי בו הוא "שוויון עבודה.
35 מיליון שקל בשנה, זהו התקציב של קיבוץ עין השופט. הוא מגיע כולו מעבודת החברים. ב-2004 תומחרה העבודה בכל הענפים. לכל יום וסוג עבודה הודבק תג מחיר. התפוקה הכלכלית הזאת, בתוספת משרות של 70 חברים שעובדים מחוץ למשק, הם מרכיבי התקציב השנתי. בהחלטה משותפת הושארו שני שלישים מהרווחים בעסקים עצמם, כדי להמשיך לפתח אותם. השליש הנוסף מהרווחים מועבר להשקעות בקיבוץ, בנוסף לדמי כיס לחברים.
ברווחים היפים שהיו בשנים 2006 עד 2008 החליטו החברים, שוב באסיפה ציבורית, לבנות בתים למשפחות חדשות ולשפץ בתים של משפחות ותיקות. ההחלטה הייתה לבנות רק מרווחים כדי לא לייצר חובות. במחצית 2008, כששורת השלדים של הבתים החדשים הייתה מוכנה, הבהבו נורות האזהרה של המשבר הכלכלי: המפעל המרוויח "מיברג", אחד משלושת מפעלי הקיבוץ, רשם אפס רווחים לעומת 13 מיליון שקל רווחים בשנה הקודמת. גם הרווחים של שאר המפעלים פחתו בהרבה. בקופה הציבורית נרשם מינוס של מיליון שקל.
בעין השופט מתנהלות האסיפות הציבוריות ב"מועדון". משם הן משודרות בשידור חי לבתי החברים. מי שרוצה, מגיע. מי שרוצה, עוקב מהבית. לאסיפות על ההחלטות הכלכליות של הורדת ההוצאות הגיעו מאה גברים ונשים, התבוננו יחד בתחזיות הרווחים העגומות, והמסקנה המשותפת היתה שצריך להוריד שלושה מיליון שקלים וחצי מהתקציב. איזה סעיף חותכים?
"ההחלטות שהתקבלו", אומר יניב שגיא, "היו קודם כל קיצוץ משמעותי בכספי החברים. זה סעיף ששנים נחשב פרה קדושה, שלא נוגעים בו". כדי שיהיה ברור על מה מדובר, שגיא ממשיך להסביר: "הנושא הזה של כספי החברים נוגע ברעיון יותר גדול, הפרדיגמה של קיבוץ שיתופי, שכל עוד יש בו כסף הוא יכול 'לעבוד'. ברגע שאין לו כסף, הוא יתפרק. כי חברים שיודעים שהם שווים יותר ויכולים להרוויח יותר, לא ימשיכו 'לשחק את המשחק'. וזאת הייתה פרדיגמה נפוצה מאוד גם בעין השופט, שבתקציב האישי לא נוגעים. והתקציב הזה כל כך גדל בשלוש השנים האחרונות, אז הכנסנו עוד שני מיליון שקל לתקציב האישי. והנה, בהחלטת הקיבוץ האחרונה הורדנו ארבעה אחוזים מהתקציב האישי לכל חבר".
להורדה של ארבעה אחוזים בפועל התווספו ההפרטות, שגם עבורן החברים צריכים לשלם לחוד. תקציב החשמל הופרט. מחירי המזון הופרטו. והורד הסבסוד של ארוחת הצהריים. זה מביא לקיצוץ בהכנסתם האישית של החברים בסך שבעה אחוזים, שזה לא פשוט. במקביל, הוחלט לפטר כמה שיותר עובדים חיצוניים.
"הנושא של עובדים שבאים מבחוץ צמח בשנים האחרונות שבהן, לאור הרווחים, היה חשוב לחבר אנשים רק למקומות עבודה שהם מזדהים איתם, מרגישים בהם נוח, ומממשים את עצמם. ולאט לאט, למקצועות שלא היו להם ביקושים התחילו להיכנס שכירים, בעיקר במפעלים. בתחילת המשבר היו במשק 270 שכירים, ההחלטה הייתה להתחיל בתהליך פיטורים ולהחזיר את המשרות האלה לחברי המשק. במפעלים, בחדרי כביסה, בחצרות הנוי, בחינוך לגיל הרך, בשער, בחדר האוכל חזרו לעבוד החברים.
"הפיטורים נעשו לפי המצב הכלכלי של העובד מבחוץ והוותק. בין השכירים יש אנשים שבאים מקיבוצים מופרטים מהסביבה ומצבם הכלכלי קשה מאוד, הם תלויים בעבודה הזאת ואותם השארנו אחרונים ברשימת הפיטורים. כמו כן, יצרנו תחנת עצירה בפרויקט המגורים והשיפוצים, החלטנו לבנות ולשפץ רק חלק מהמבנים, על אף שזה ישאיר אותנו עם שורה של שלדי בניינים עירומים - לא מחזה נעים. אפשר להגיד שחתכנו בכל הסעיפים, חוץ מסעיף אחד, החינוך. בחינוך לא נגענו".
בחדר האוכל בקיבוץ אנחנו עומדים בתור כדי למלא את המגשים. מכל מגש מזדקר מוט קטן עם תו מחיר. סלט טופו 5.20 שקלים, לזניה 5.80, סלט ירקות 3, צלי עוף 7.30. החברים לא משלמים בכסף, אלא רושמים את הסכום מול השם בקופה.
"אני לא מסתובב פה עם שקל אחד בכיס", אומר קובי נוימן, שהיה שנים ארוכות בעל סטודיו מצליח לגרפיקה ופרסום והיום עובד בקיבוץ. "מדהימה
מה קורה, אני שואלת, לאדם שניקוד העבודה שלו הוא 25 אלף שקל בחודש, ומולו אדם עם ניקוד של 5,000 שקל בחודש? שני גברים כאלה יושבים מולי בחדר האוכל ומייצגים אורח מחשבה מפתיע. לירון שפירא עובד בחוץ ומשתכר בין 5,000 ל-8,000 בחודש. לעומתו, רותם רואי, מנהל מפעל בקיבוץ, מנוקד כמי שמרוויח כ-25 אלף שקל בחודש. לירון בעד תהליך ההפרטה ורותם נגדו. איך זה, שדווקא מי שמרוויח פחות הוא בעד תהליך שבו כל אחד יחיה לפי יכולתו?
לירון מתנדב להשיב: "השיטה הזאת מעבירה לילדים מסר שלא חייבים להתפרנס, ואני נגד זה, למרות שאני אפסיד לעומת רותם, שמרוויח יותר. אני רואה חברים בני גילי בחוץ, שמשלמים 400 שקל למטפלת, ועוד 6,000 שקל למשכנתה, ובסוף נשאר להם 2,500 שקל פחות מאשר לי בתקציב האישי. מצבי טוב ממצבם".
"ואני חושב", אומר יניב שגיא, "שמה שחשוב זאת הערבות ההדדית שמעמידה את שוויון ערך האדם בראש סולם העדיפויות. אם אדם מוכשר יותר להרוויח כסף, זה לא אומר שהוא שווה יותר. אסור שההשתכרות תהיה המפתח ליחסים בין בני אדם. הנה למשל עובדי החינוך בקיבוץ, הניקוד הכלכלי שלהם הוא נמוך מאוד, אבל הערך שלהם גבוה מאוד, אולי הכי גבוה. עובדה, החינוך הוא הסעיף היחיד בתקציב שבו לא נגענו, מה שאומר שהמחנכים של עין השופט, למרות הניש קוד הכלכלי הנמוך שלהם, לא חיים רגע אחד עם אפשרויות כלכליות נמוכות יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
