אביו של הנאשם: בני לא מעורב בטרור
במשפחת חרובה מכפר מרר משרתים בזרועות הביטחון ומדגישים כי אין פטריוטים מהם. כעת הבן עבדאללה מואשם בסיוע לאויב במלחמה
יצאו השוטרים מהבית. דפיקה על הדלת של יונס חרובה. הוא בן 62, נכה צה"ל, הולך על קביים, נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון הראשונה.
אנחנו רוצים את עבדאללה. עבדאללה הוא בן הזקונים במשפחה של שלושה בנים ושש בנות. הודא, האמא, הייתה במיטה.
יש לכם צו? יש לנו צו. זה החדר של עבדאללה. שני שוטרים נכנסו לשם. עבדאללה ישב על המיטה. מאחוריו, דגל ישראל. לצדו, ספר. "50 שנות מאבק, 50 שנות צה"ל", מאת בני קשת. מול המיטה ציור של המסגד בכפר. על ארונית השינה ספר נוסף. "לא על מגש של כסף", מאת יהודה ואלך. ארון בגדים וטלוויזיה ומחשב.
על מה שהחזיק בידיו ישנן גרסאות סותרות. לפי המשטרה, מטען חבלה מאולתר, ובתוכו שלושה אקדחים מאולתרים, כדורי אקדח רבים וכמות גפרורים גדולה. לפי המשפחה, מתקן לזיקוקי דינור ונפצים. יש כאלה אלף בכפר. קום, אמרו לו. שמו אזיקים על היד, הכניסו אותו לניידת.
קח את ההורים שלך ושים אותם בחדר, ביקשו אנשי הביטחון מראהד. היו שם ימ"ר עמקים, יס"מ ושב"כ. ארבע שעות נמשכו החיפושים. על מה אתם עוצרים אותו? שאלו בני המשפחה. סודי. השיבו להם. ביטחון. יונס נפל על הרצפה שלוש פעמים. מהלחץ. בסוף שתו השוטרים קפה, כי "לאנשי ביטחון יהודים עושים כבוד".
אחרי ארבעה שבועות באו לבית משפט המחוזי בחיפה. אין להם מושג מה קורה עם הבן. התובעת הקריאה את ההאשמות: סיוע לאויב בזמן מלחמה, התאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ, אחזקת אמצעי לחימה וייצור נשק. חרובה, בן לאב נכה צה"ל ושושלת מפוארת של אנשי ביטחון, מואשם שעמד בראש חוליית חבלה. שמע יונס, פרץ בבכי, ונפל על הרצפה. בפעם הרביעית.
חודשיים ישבו במערכת הביטחון על עבדאללה. מעטים ידעו טרם המעצר כי מדובר במשפחה שמשרתת את מערכת הביטחון. והקשר מאד קרוב. מפקד ימ"ר עמקים, סנ"צ אבי אלגריסי, ניהל את החקירה. עד לפני שנתיים, אלגריסי היה מפקדו של בן דודו של עבדאללה, מוחמד, המתגורר בסמוך אליו. מעל כל בית של חרובה מתנופף דגל ישראל. והם גרים גבוה, החרובות, שכל הכפר יראה.
עבדאללה בן 19. בגרות עיונית. עשה פסיכומטרי בעפולה. התלבט אם להתגייס
גורמים בחקירה מספרים כי חרובה עצמו שיתף פעולה עם חוקריו ולמעשה היה חלק נכבד מ"בוני התיק" עבור החוקרים. "בחקירתו חשף את הכוונה לפעול נגד ישראל בצורה של טרור ופגיעה בחיילים", אמר השבוע אחד המעורבים בחקירה.
בעקבות מעצרו של עבדאללה, נעצר ונחקר סוהייב כבהא מהכפר ברטעה שבוואדי ערה ומי שמוגדר כיד ימינו של חרובה. לאחר מכן נעצרו יתר החשודים, שבעה במספר, כולם בני חמולת כבהא. בקרב שני קטינים נתפסו שמונה מטעני צינור מאולתרים. באותו זמן נתפסה חוליה נוספת משפרעם, בדואים באותו גיל. במשטרה מדגישים כי החוליה נחשפה זמן קצר לפני שהוציאו לפוכ על את הפיגועים ואת חטיפת החיילים.
"הנה חייל והנה חייל והנה חייל. כל הבני דודים שלו חיילים. אותם הוא רצה לחטוף?". בני המשפחה מבקשים להפריך את ההאשמות. עבדאללה לא הגיע לברטעה
אין לו בכלל רישיון. כל היום הוא בבית. החברים שלו הם כאן בכפר. יכול להיות שגררו אותו באינטרנט. מי זה בכלל אבו-קאסם, מעולם לא שמענו את שמו.
על עופרת יצוקה אומר הדוד חסן, שזה מבצע מוצדק מאין כמותו. הבן דוד של עבדאללה, איברהים, היה בעופרת יצוקה. קיבל צו 8, הנה הצו. והצעירים בחדר מהנהנים בראש. אבל יותר מכל צורבת תחושת העלבון. בן של משפחת חרובה נעצר בחצות כמו אחרון המבוקשים.
"אולי טעה עם המחשב", אומר יונס האב. "יכול להיות. תקראו לאבא, תגידו הבן שלך עשה ככה וככה. אני אבין. אני מחנך את הילדים שלי פי שניים מהם. מחנך אותם לאהוב את המדינה. למה לסבך אותו, לגרור אותו לתוך האש? מה הוא, מחבל? לא מחבל".
קודם כל אני חייל. ככה מגדיר את עצמו יונס. ספר לנו על עצמך, אנחנו מבקשים. והוא מתחיל. התגייסתי ב-1 בנובמבר 1967. לסיירת אגוז, כשהקימו אותה. מאגוז עברתי ל-202 של צנחנים. נשארתי שם עד 1982. רגע , אנחנו עוצרים, ספר על עצמך, לא על הצבא. "אבל הצבא זה אני", הוא עונה.
וממשיך לספר. "בוקר אחד קמתי לסיור בלכ בנון. אר-פי-גי' נחת לידי. גשש תמיד הולך ראשון. בגלל הטיל ערימת אבנים נכנסה לי לגוף. נפצעתי קשה מאד. לקחו אותי לתל השומר. חודש הייתי בלי הכרה". מאז יונס אוכל תרופות וזריקות פעמיים בשבוע במרפאת כאב ברמב"ם. יש לו מכשיר אלקטרוני בתוך הגוף, צד שמאל, מתחת לריאות, שמזרים לו חומרי הרגעה. הוא מרים את החולצה, מבקש שניגע.
על השירות הצבאי הוא לא מפסיק לדבר. "אין כמו להיות גשש. זה המקצוע הכי טוב בעולם. אתה נהנה כשאתה עושה טוב למדינה. אחרי סיור בוקר אתה חותם על המדינה שאף אחד לא נכנס אליה. זו אחריות גדולה! אם ציפור נוגעת בגדר, אנחנו מיד קופצים".
על שתי פציעות הוא מבקש לספר. הראשונה, מארב בזרעית, דרום לבנון. מחבלים פתחו את הגדר. יונס נפצע קל, אבל המחבלים נלכדו. השנייה, תל פארס. צעדו על "גשר אריק" ב"ציר הנפט", בדרך לרמת הגולן ב-1973. יונס הוביל מחלקה. 14 חיילים מאחוריו. קיבל כדור ברגל שמאל. נכנס מצד אחד, יצא מצד שני. יונס לא התבלבל, הוריד את החולצה, קשר סביב הברך והמשיך לצעוד. ארבעה קילומטרים, תחת אש.
"מערכת הביטחון מכירים את יונס", מסכם חסן. "הם יודעים טוב מאד מה הוא עשה בשבילם".
שבט חרובה חי במרר יותר מאלף שנה. משפחת חרובה היא מהגדולות שבשבט. ליונס חמישה אחים. שלושה מהם שירתו בצבא. משפחה של גששים. חסן, האח הקרוב, גויס בשנת 1979. פעם מחבלים נכנסו מירדן. ארבו לאוטובוס מאילת, ניסו לפוצץ גשר. חסן עלה על עקבותיהם בכניסה. בן דוד שלו עלה על עקבותיהם ביציאה.
הקוראן והמדינה, אומר חסן, זה כל מה שיש לנו. המדינה שלנו זה קדוש.
עוד בן דוד נכנס לחדר, עיד. משפחה שכולה. אחיו נהרגב?2003 בטול כרם. ויש גם את יוסף. 21 שנה עשה בצבא. קיבל מצטיין אלוף פיקוד צפון, מצטיין רמטכ"ל ומצטיין שר הביטחון. משרת היום בתפקיד בכיר. סך הכל 21 פנסיונרים מצה"ל בשבט. למעלה מ-40 עדיין משרתים בתוך מערכת הביטחון.
חסן חבר מרכז מפלגת העבודה. ב-10 בס?פטמבר 2007 כתב מכתב לאהוד ברק. "אני וכל חברי המרכז נתקלים בקשיים מול משרדי הממשלה השונים", אלה המילים. ואז פירוט: "משרד הביטחון, יש ירידה בהתנדבות לשירות בצבא בקרב העדה הבדואית. הסיבה בגלל אי התייחסות ראויה לגבי העדה הבדואית".
והוא ממשיך: "משרד השיכון: יש חוסרים לחיילים הבדואים המשוחררים והחיילים שבשירות. לאחר שבדואי עושה שלוש שנים שירות, פונה לצבא כדי שיחתום קבע נתקל בבעיה של חוסר תקנים. משרד החינוך מפלה אותנו. משרד הרווחה לא מתייחס למצב שלנו". מסר את המכתב לאנשי ברק. אין תגובה. הגיע לכנס של המפלגה. איך שעלה נושא הבדואים, ברק סגר את הכנס. הם נשארו עם השלטים והמחאה. ככה זה נגמר.
אין פטריוטים יותר מאיתנו, הם מדגישים. "אנחנו אנשי הביטחון של המדינה הזאת כאן בארץ", אומר יונס. פעם אחת בא למסגד שייח' מסכנין. ניסה להסית את הצעירים. יונס תפס איתו שיחה. קח את הרגליים שלך מפה, אתה לא תיכנס למסגד. המשיך להגיע. הגישו תלונה במשטרה. לא התייחסו. "אז טיפלנו בו בעצמנו". מה זה אומר? "הוא חטף מכות וחזר לסכנין. מאז לא ראינו אותו".
יונס מספר שמאחורי הגב קוראים לו איש שב"כ. מאז מעצר בנו, הטוקבקים באתרי אינטרנט ערביים גומרים אותו. "נתת 18 שנה למערכת הביטחון, זה העונש שלכם", כותבים. יונס משיב בעצבים.
"הערבים מכרו את המדינה ליהודים, והם אומרים יהודים לקחו אותה. שקרנים. אם יהודי נתפס בשבי, הוא יחזור. אני לא. יחתכו אותי. אנחנו יודעים מה זה ערבים. הכפרים השכנים יתלו אותנו מהרגליים לפני היהודים. לא טוב להם, שיסתלקו". חסן ממשיך: "אנחנו בצד של ליברמן".
בסוף שנת 2001, אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, חלה ירידה במספר המתגייסים הבדואים. נפתח קמפיין לעידוד הגיוס. אחד מיוזמיו היה סגן אלוף במילואים חסן אל-הייב, ראש המועצה המקומית הבדואית בית זרזיר. מאז חלה עלייה משמעותית. "אם ב-2002 דובר על 60 מתגייסים בשנה, עכשיו יש קרוב ל-300", מספר אל-הייב.
בחדר נוכחים עוד כמה בני דודים של עבדאללה. זה עובד בגולדן טוליפ. זה ברויאל גרדן. זה במפעל לייצור חומרי ניקוי. זה באבטחה בירושלים. פועלים. עשו צבא, ביקשו להישאר בקבע, אבל אין תקנים. הייאוש ניכר. המדינה, הם אומרים, הפנתה להם גב. "קחו אותנו חזרה, תחזקו אותנו, תחבקו אותנו", מבקש חסן. "צריך לדאוג לילדים. שלא ייקחו אותם חמאס או תנועה איסלאמית".
תיכנסו לארכיון של מדינת ישראל, מבקש חסן. אם יש חרובה אחד שנתפס. אין דבר כזה, ברוך השם. זו המדינה שלנו. מעל לכנפיים בכניסה לבית תלוי סמל חגיגות ה-60 של ישראל. מדי שנה מקבלים בני המשפחה כרטיסים ממערכת הביטחון לאירוע עצמאות בחוף צמח בכנרת. הופעות, שמחה. חגיגה לנכי צה"ל. גם השנה הגיעו הכרטיסים. החרובות נשארו בבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
