החזירות חוזרת אלינו: "מגדלים חזירים במתקני ענק עתירי צואה מהגיהנום"

יש קשר חזק בין תנאי הגידול המחפירים של בעלי חיים המיועדים לשחיטה לבין מגיפות כמו שפעת החזירים. לא עוצר בירוק, חלק א'

אביב לביא | 8/5/2009 17:23

אמי אטינגר, דוקטורנט באוניברסיטה העברית שמתמחה במדיניות ופוליטיקה של המזון, לא ישכח את היום שבו דילג מעל גדר של חווה לגידול חזירים במטרה לבחון את תנאי הגידול של הדיירים: "זה היה הדבר המזעזע ביותר שראיתי בימי חיי. בהתחלה ראיתי חזירונים בתאים קטנים שמופרדים באמצעות קירות מלט, אחר כך הגעתי לתא גדול שבו היתה מונחת, פשוטו כמשמעו, ערימה של חזירים זה על גבי זה, לחוצים, בקושי נושמים. הם היו חיים לגמרי, והם היו בתנוחה הזו כי זה מה שאיפשר השטח שהוקצב להם". מדובר , למען הסר ספק, בחזירייה ישראלית למהדרין.

- לא עוצר בירוק, חלק ב': הכסף זורם לכיור
- לא עוצר בירוק, חלק ג': יש תועלת

תנאי גידול החזירים צילום: פלאש 90

אטינגר, וחוקרים רבים אחרים בתחום, משוכנעים ששפעת החזירים - שחומרתה והיקף התפשטותה עדיין לא ברורים - כמו גם מגיפות קודמות שמקורן בבעלי חיים, הם דרכו של עולם החי לנקום בנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.

בעשורים האחרונים הומרו משקי המזון מהחי בבתי חרושת מפלצתיים - הן בממדים והן בתנאי החיים המחפירים - לגידול, האבסה ושחיטה של בעלי חיים בסרט נע. הצפיפות שבה גדלים בעלי החיים מסומנת כאחד הגורמים המרכזיים להתפשטות המהירה של מגיפות כמו קדחת העופות או שפעת החזירים.

אטינגר: "יש שתי גישות הפוכות לעניין הזה. הגישה השלטת אומרת שככל שתגדל את בעלי החיים באופן יותר מרוכז וצפוף, כך תהיה לך יותר שליטה כשהמגיפה תתפרץ. הגישה הזו לוקחת כמובן מאליו שהמגיפה חייבת להתפרץ. הגישה הנגדית אומרת שבתנאי גידול הגיוניים יותר, מלכתחילה הסיכוי להתפרצות של מגיפות, ובוודאי להדבקה בקצב כזה, היה פוחת באופן דרמתי. הכישלון מובנה לתוך השיטה הנוכחית: זה רק עניין של זמן עד שתתפרץ המגיפה הבאה, ואין לנו מושג מה תהיה עוצמתה".

התקשורת האמריקאית שותקת

המקרה הראשון של שפעת חזירים התגלה כבר לפני עשור, ב-1998 בחוות חזירים בצפון קרוליינה. המיקום לא מקרי: בצפון קרוליינה נמצאות חוות החזירים הצפופות והגדולות ביותר באמריקה. בשש השנים שקדמו להתפרצות הראשונה של המגיפה גדל מספר החזירים במדינה פי חמישה (משני מיליון לעשרה מיליון), בעוד שמספר החוות לגידול חזירים צנח בכ-75 אחוז.

המשמעות - מספר החזירים בכל משק הוכפל בכ-20. ב-1980, ביותר מ-85 אחוז מחוות החזירים בצפון קרוליינה היו פחות ממאה חזירים. כיום כמעט כל החוות מכילות מעל 5,000 חזירים. מבחינת המודל הכלכלי, מדובר ב"התייעלות". אבל ההתייעלות הזו מהווה כר מושלם להתפרצות מגיפות.

הקשר בין שפעת החזירים בפרט, והמגיפות ההיברידיות (שמכילות נגיפים מעורבים של בני אדם ובעלי חיים) בכלל, לאופיה המחריד של תעשיית המזון מהחי נעדר כמעט לחלוטין מהשיח התקשורתי והציבורי בישראל, אבל במדינות אחרות הוא נמצא בשנים האחרונות על השולחן. ליתר דיוק-בעיקר באירופה.

העיתונות האמריקאית לא הרבתה לעסוק בכך בשבועות האחרונים, אולי בגלל כוחן האדיר של חברות כמו סמית-פילד, התאגיד הגדול

בעולם לגידול ושיווק בשר חזיר. לסמית-פילד יש מתקני ענק במקסיקו, בקירבת האזור בו התגלתה השפעת הנוכחית, בהם נשחטים מדי שנה קרוב למיליון חזירים. ראשי התאגיד טוענים שעל פי בדיקותיהם מקורה של השפעת לא בחזירים שלהם, והצליחו לשכנע את המימשל האמריקאי לשנות את שמה של המגיפה ולהסיר ממנו את המילה "חזירים".

ב"גרדיאן" הבריטי, לעומת זאת, התפרסמה שורה של מאמרים המצביעים על אחריותם של מגדלי המזון הגדולים להתפשטות המגיפות. "בעשורים האחרונים עברנו מגידול חזירים מסורתי למתקני ענק עתירי צואה מהגיהנום", כתב השבוע העיתונאי מייק דיוויס, "בהם מוחזקים עשרות אלפי בעלי חיים עם מערכת חיסונית מוחלשת, נחנקים בחום ובצחנה תוך כדי החלפת פתוגנים במהירות מסחררת עם חבריהם לתא".

הטיעון שכל זה חיוני בשם ההתייעלות והצורך לספק מזון לאוכלוסיית העולם, הופרך כבר מזמן אפילו על ידי גורמים רשמיים כמו האו"ם: הרבה יותר זול ויעיל לספק לבני האדם חלבונים וקלוריות מן הצומח. זה צורך הרבה פחות משאבים כמו מים ודלק, פחות מזהם, פחות אכזרי, ועם כל מגיפה חדשה שמתפרצת, מתברר שזה הרבה יותר בריא.