אירוע ליל הסדר, גרסת נתניהו
דין וחשבון: משפחת נתניהו מוסרת גרסה מפורטת ומסודרת על אירוע ליל הסדר בבית רה"מ. מכבי יפו, סיפור תקומה. קיבלתם זבל בערוצים המסחריים? חכו, תראו כמה זבל תקבלו עכשיו עם המעבר לרישיונות. פרס ישראל, אף מזרחי. מ"ק החכם אברהם שלוש
"יש לנו מחויבות להחזיר את גלעד שליט בריא ושלם להוריו", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום העצמאות ה-61 ויו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין, הדגיש זאת במוצאי יום
יפו ניצחה. המעשה ניצח. הדור החדש ניצח. המחשבה החופשית, היוזמה, האומץ לבצע פעולה, אלוהים, איזה ניצחון מסחרר זה היה, ומול אלפי צופים, טריבונה כחולה, טריבונה לבנה, עין לא ראתה כמותם באצטדיונים שלנו, בני שבעים ושמונים ובני שמונה ותשע. ונשים בגדודים. ובנים משוגעים על כל הראש, שמחים ותופסים את הראש בשתי ידיהם, אחר כך מושיטים אותן לשמים, אחר כך מכסים את פניהם ובוכים. רובם בחולצות לבנות או כחולות, כך נדרשו מראש.
גם הבנים המייסדים הולכים בלבן, בחולצות צווארון על ג'ינס כחול, ה"ה בר כהן, רון עמיקם, ועל הכיסאות מחכים דגלים לבנים או כחולים להנפה, כאילו אנחנו בליגת האלופות. אנחנו במשחק עלייה מליגה ג' לליגה ב', בסך הכל, ומשוגעים רסמי כולם כאן, זה בכלל לא משחק כדורגל, אף אחד סביבי ברדיוס של 20 מטר לא נורמלי.
איך שהגעתי, באו אליי עם חולצה שחורה. מכיר אותה? שאלו. לא, אמרתי, מאיפה? של קביליו, ענו לי, לא הכרת אותה? הרצל קביליו, השוער האגדי של יפו, חלה בסרטן ונפטר ב-1986. הם שומרים כל הזמן הזה את החולצה שלו, ועכשיו, אחרי יותר מ-20 שנה, הם גם הולכים להלביש אותה על השוער הנוכחי. זהו שאנחנו קוראים משחק היסטורי. שהוא בנוי שכבות שכבות, חלומות וזיכרונות ומעגלים בני עשרות שנים, שהכדור העגול רק מייצג.
האם יפו תכריז היום על עצמאות מחודשת? האם היא קמה? אבוקסיס לוקח זריקה כדי לשחק, אמר לי אביבי זוהר, בגל"צ. זוהר שחקן מוביל, בן 36. אבוקסיס זה אבוקסיס, הוא בן 39, והשבוע צרב את שמו בזיכרונם של יפואים לעולמים. אבוקסיס לוקח זריקה זה סימן למידת ההקרבה. ואם אבוקסיס לוקח מטשטשי כאב, כל מי שגדל או עבר אי פעם ביפו, יתייצב.
הנה, אורנה כבר מקשטת את הילדים. צובעת אותם בכחול ובלבן, פסים או נקודות או מרובעים, עם שני שפתוני צבע. אורנה, דוד צועק מקצה הטריבונה. אורנה מביטה. דוד מסמן לה באצבע על שני ילדים קטנים ששלח אליה, הנה הם רצים אליה בין המושבים. אורנה מהנהנת, מסמנת עם כף ידה על חזה, שפירושו עליי, אל תדאג, ושולחת נשיקה באוויר, שפירושו אנחנו אחים, כפרה. הילדים מגיעים, והיא צובעת אותם בקפדנות. היא בכלל גרה בבת ים. ומושיניקו ברמת השרון.
והנה אבא של טל משיח, עו"ד, מן המייסדים, והוא גר ברמת אביב. טל לובש חולצה של נבחרת בולגריה אשכרה. לצדו בתו הקטנה עם חולצה של נבחרת בולגריה אשכרה. אני קניתי לו אותה, אומר אביו, הייתי בבולגריה, צילמתי לו בסלולרי ושלחתי תמונה שיאשר לי. יפואי לא קונה על עיוור שום דבר, הוא הרי יודע מה מוכרים.
לצדו אברם, עם קעקוע של סמל מכבי יפו על זרועו. הקעקוע חדש, אסור לגעת. אסור אסור, ממלמל עו"ד מכנס, הוא בן 78 ומצדיע לסמל שעל זרועו של אברם. אברם ממתין עד שיסיים להצדיע, סופר בלב עוד קצת וממשיך הלאה. ממוצע הגיל כפול מכל מה שראיתי עד היום במשחקי כדורגל, ברקע מחרוזת של אריס סאן מ-65', בקהל דגלים של בולגריה, בפורום מלמדים את הצעירים מי היה אהרל'ה בכר, ומביאים גם מבחר מכתבותיו. הוי אהרל'ה, נסיך בולגרי שלנו. ועוד איך.
יפו ניצחה ועלתה לליגה ב' בשירה, במחול ובדמעה אחת גדולה. לאן שלא הבטתי, 8,000 צופים , ים של דמעות. זה מסובב את גבו וזה אומר רק רגע, ובסוף, כולם בכו.
בשדרות חגגו עם בימות בידור, ברחוב, בלא חשש. בנחל עוז הרימו זיקוקי די נור כאילו כלום. בכפר עזה יצאו מן החדרים להפנינג. בקיבוץ סעד שרו כמו תמיד, כמו בעלומים, שם לא יפסיקו לשיר. שמרלינג, בר בקר, האיש שלנו בעוטף עזה, צלצל להגיד חג עצמאות שמח פלוס אמרתי לך, עם ישראל חי. אין איסור התקהלות, השוטרים מכוונים תנועה, האזרחים חוגגים בלי פחד, אלו דברים שלא ראינו כאן שנים. ועל פי מבחן התוצאה שהנהגנו בינינו, אמר שמרלינג, הצבא ניצח. עם ישראל חי.
רוצים בידול? תקבלו. רוצים הפרדה ואבחנה בין מוזיקה למוזיקה, דעה לדעה, ספרות לספרות, ביולוגיה לביולוגיה, מקרא למקרא, בבקשה. קטגוריה אחרי קטגוריה, להבה אחר להבה. עד שנהיה כמו כנס "גלובס" מול כנס "דה מרקר", או "קיסריה" מול "הרצליה". אפשר. ואם תרצו בכך, זה בדיוק מה שיהיה.
על פי אנשי נתניהו, הדיווח ב"ידיעות אחרונות" על סדר הפסח בביתו היה לקוי מאוד, ושיחת בכירי הליכוד שהבאתי במדור הקודם, לקתה באינפורמציה שגויה. שרה נתניהו היא שהגישה את המאכלים לבני הבית. לא הייתה מלצרית. ובני הבית הם שפינו את הכלים מן השולחן. ביקשתי פירוט וקיבלתי.
נתניהו זכאי לקבל את כל השירותים שמקבל ראש ממשלה ובני ביתו, מתחילת אפריל. הוא לא נכנס למעון ראש הממשלה מיד רק בגלל בקשתו של אולמרט לשהות שם עוד ימים מספר. את השירותים שמקבל ראש ממשלה הוא זכאי לקבל. מדויק. שרה עובדת כפסיכולוגית לילדים בעיריית ירושלים. היא ממשיכה בעבודתה כרגיל, ואינה משנה מסדר יומה בגלל ראש הממשלה החדש.
היא עבדה עד יום לפני ליל הסדר. לפיכך, אנשי מעון ראש הממשלה הציעו לבני משפחת נתניהו שלוש הצעות לחוג את ליל הסדר. להסב לסדר במעון ראש הממשלה, לחגוג בבית מלון, או לשלוח את צוות המעון לדירתו של הראש, עם כל הציוד המתבקש. שרה נתניהו השיבה בשלילה לשלוש ההצעות. היא ביקשה אירוע מצומצם, גם כדי לא להטריד את הרבים. היא הסכימה לקבל רק את האוכל וסידרה את כל הנדרש לליל הסדר לבד. כשסוכם על כך לא ידעה מאין האוכל יגיע, ממטבח מעון ראש הממשלה או ממקום אחר.
לקראת הערב, עובדת ממשרד ראש הממשלה הביאה את האוכל. לא מלצרית, עובדת במשרד ראש הממשלה. העובדת לא הוזמנה על ידי שרה או ביבי, היא נשלחה אליהם ממעון ראש הממשלה. היא הביאה את האוכל, העלתה אותו עד לדירתם של בני נתניהו, הניחה אותו והלכה. זהו כל סיפור המלצרית, הניחה את האוכל והלכה. בחדר האוכל היא בוודאי לא נשארה, וגם בדירה לא, זה בטוח. וזהו.
שרה הגישה את האוכל, בסך הכל היו שם שני הסבים, שני הילדים, ראש הממשלה ורעייתו, ואחרי שסיימו את האוכל, ביבי והילדים פינו וניקו את כל הכלים והחזירו נקיים, כפי שקיבלו. סך הכל עלות רשומה, 4,000 שקל . סך הכל אצל אהוד אולמרט בפסח שעבר 29 אלף שקל. פלוס שתי מלצריות ועוד שני עובדים. זה מה שהיה בערב החג.
זו השתלטות עוינת. משרד האוצר סגר עניין לטובת זכייני תחנות הטלוויזיה, לצדם של בעלי ההון, הטלוויזיה המסחרית תעבור לרישיונות. 15 שנה פלוס אופציה לעוד 15 שנה, ותחנת ביקורת כל חמש שנים. זה אפילו לא צחוק מהעבודה. יהיו פרסומות בכבלים ובלוויין, החינוכית תהפוך לתת-פרק ברשות השידור, ורשות השידור תעבוד עם שני חשבונות בנק: האחד בעל כסף צבוע, מסומן, להפקות חוץ, בניהול ובאחריות חשב של משרד האוצר. ובחשבון השני כל היתר. מופרע? עוד לא התחלנו.
על כל התחנות האלו יפקחו 11 איש, "ברית המועצות" הם מכנים זאת, כולם נציגים של שרי ממשלה, משפטים, אוצר, תקשורת, תרבות, וכו'. זו , כאמור, השתלטות עוינת של הפוליטיקה וההון על התקשורת הפופולרית מכולם. איבוד שליטה מוחלט על תכנים ונסיגה לאחור עשרות בשנים. אני מתקשה להבין כיצד שר אוצר שאינו מכניס טלוויזיה לביתו משום שהיא מרעילה את התודעה, ירשה לחברים הנכבדים לפרק את האמ-אמא של התודעה הציבורית, אבל עובדה, זו הצעת האוצר בחוק ההסדרים המחודש.
ההצעה מפרה בחוצפה שלא נראתה כאן כבר שנים רבות הסכמים חתומים עם כל העולם, היא עוצרת באיבחה אחת את הרפורמה ברשות השידור ובחינוכית, בום טראח, בלי לדבר עם איש, היא תביא לפשיטת רגל של הרדיו האזורי - בארצנו הקטנטונת אין כל כך הרבה פרסום לכל התחנות - ותאלץ את התחנות המובילות היום להוזיל עלויות הפקה עד למינימום.
גם אם יש בינינו יחידים שאינם צופים בטלוויזיה, שאינה חשובה להם, הרוב הגדול צופה בה ומושפע מאוד. נרצה או לא, המסך הקטן הוא מתאר המציאות שלנו, הוא מסמן השאיפות, הוא התרבות, הוא מעצב התודעה. חבורת האוצר ויתרה על התודעה הציבורית לטובת הדולר ונציגיו. עכשיו עובר הכדור לשר התקשורת משה כחלון. האם יקבל את התכתיב?
מה בין רישיון לזיכיון, למשל? הזיכיון מגביל. בזמן, בתנאי שידור, במחויבות. הרישיון מקנה חופש גדול יחסית. ההגבלה נועדה לחסום שור בדישו, לוודא מעשים, היא נולדה בגלל חוסר הביטחון במעשיו של הזכיין. על פי מציאות חיינו, רישיון משמעותו "תעשו מה שאתם רוצים".
אם על פי החוק ותחת זיכיון מצאנו יכולת אכיפה של חבורת בכיינים, מה יעשו שם מול רישיון ל-15 שנה ועוד אופציה ל-15 נוספות? רישיון פירושו מדד אחד, רייטינג לדולר. בעוד שלוש שנים, תרשמו, ובניגוד לכללי הרישיון, יחתכו הבעלים 40 אחוז מעלות מערכת חדשות 10 או 2 כי משהו במספרים לא יותאם לעלויות, והרייטינג לדולר יניב הרבה יותר במשחקי שעשועים. אם שר התקשורת כחלון יקבל את תכתיב האוצר, הוא ימצא שסלל את הדרך לפרסום של פורנו רך וקליט. תרשמו.
תנו לנו רק רפורמה אחת, מכל עשרות הרפורמות בים, ביבשה ובאוויר, רק אחת. מדויקת, מלאה, מתחילתה ועד סופה, מצד לצד, ועושה נפלאות. נגיד רפורמה בשלטון החוק. אבל איפה?
בסוף יום הזיכרון נכנסתי לבית הקברות הראשון של יהודי יפו, בעג'מי, מול צלעה של אנדרומדה. ראשונים נקברו שם בתקצ"ד, 1834. ואלה משפחות הנחשונים שהיו שם, באותם הימים: ר' משה נסים הכהן, ר' יהודה מרגוזה, מטלון, שלוש, טולדנו, בכר, הלוי, די סלאמה, צרור, מימון, אוחיון, האישה, הגבר, הילד, רבי אהרון עזריאל, רבי משה אלקיים, אבולעפיה, עוזיאל, מויאל, גולדברג, בלטנר, הרב יוסף ארוואץ, הרב יוסף שמחון, הרב נסים-יעקב סוריזון, הרב יוסף בן-נון, הרב יצחק אלבז, הרב משה בינשטוק, הרבנית שושנה עוזיאל, החכם אברהם שלוש, ועוד אבות ואמהות לשבטי ישראל, כולם מניחי אבן הפינה.
השנים כתובות באותיות עבריות והתקשיתי לפענח למניינם את השנים הרחוקות ההם, תרמ"א, תרד"ו, תקר"ב, מעשה התרגום כבר אינו קולח. הקברים בני 120 שנה, 150, 170, אולי יותר. שערי המקום נעולים כל השנה על מנעול ובריח, ואם תרצה לקפוץ אל אבותיך, צלצל קודם לחברא קדישא, שיבואו לפתוח על פי הזמנה מוקדמת, אם תפסת מישהו בטלפון. אבותינו ציינו מ"ק, מקום קבורתו. אנחנו מציינים פ"נ, פה נקבר. הם צירפו סימן מגן דוד בקצה המצבה, רובנו הורדנו אותו. הם חרטו את כתובותיהם בשיש, סיתות מעשה אמן, אנחנו מדביקים על השיש אותיות נחושת.
אבל ההבדל שבלט לעיניי הוא בציון שם הנפטר. הם ציינו את שמו ללא הבלטה, באותו גודל אות ובאותו עיצוב, כהמשך ישיר לדברים שנכתבו, ורק לקראת סוף הדברים על לוח הזיכרון. אנחנו מבליטים את שם הנפטר באותיות ענק, וגם בשורה נפרדת. המקום אינו מטופל כראוי לו. על מקצת הקברים טיפסו שיחים עבותים, אין שלטי הסבר או שלטי הנחיה, או איש מודיעין או קבור צת מטיילים, או קצת פרחים טריים לכבודם של ימים אלה, קצת, שיידעו שחשבנו עליהם. והרי מכאן מתחילה חגיגת המאה, מכאן מתחילות חגיגות ה-61. מבתי הקברות של הראשונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
