המדיניות של אובמה - בסיס חיובי לעתיד
המחוות שבהן נקט הנשיא האמריקאי במדיניות החוץ אולי נתפסו כחולשה, אבל הן יסייעו לקדם השגה של יעדים בהמשך הדרך. פרשנות
אבל למען הפרוטוקול, אסור לשכוח שהנשיא ג'ורג' בוש נישק והחזיק ידיים עם אותו עבדאללה אחרי ה-11.9, ואף הביט מקרוב לתוך נשמתו של ולדימיר פוטין. ודור קודם לכן - כשהוא נלחץ על ידי ראש הממשלה הבריטית "גברת הברזל" מרגרט תאצ'ר – החליט הנשיא "הפילו את החומה הזו" רונלד רייגן שהנשיא הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב הוא האדם שאתו אפשר לסגור עניין: העניין של סיום המלחמה הקרה.
בעוד שאובמה לא הצליח בתוך 100 יום להביס את הקיצונים האיסלאמים, להשיג הסכם שלום במזרח התיכון או לפרק את קוריאה הצפונית מהנשק הגרעיני, הוא כן הניח יסודות חשובים בסוגיות אלה ואחרות.
חשוב מכך, הסקרים העולמיים בעקבות מסעותיו הראשונים מעבר לים הראו כי הוא החל לשקם את שמה של אמריקה ואת המוניטין שלה, מרכיבים מרכזיים עבור הצלחת המדיניות.
אפילו לפני שהגיע לאדמה זרה, כבר הורה אובמה לסגור את מתקן המעצר הידוע לשמצה במפרץ גואטנמו, ובכך אפשר לארצות הברית לשאת את דגל שלטון החוק, אותו היא מנסה להטיף לאומות אחרות. הוא גם הכריז שוב ושוב כי "אמריקה לא מענה", וכך החזיר את אמריקה למדינה המובילה בתחום זכויות האדם.
בעוד שישנם כאלה כמו סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני שטוענים כי זה יגרום לאמריקה להיות פגיעה יותר, ישנם בכירים בממשל בוש שמודים כי חקירה קשוחה אבל סבלנית ומעל השולחן יעילה יותר, ומשיגה מודיעין אמין יותר מאשר למהר ולהטביע את הנחקר.
אובמה שמר על הבטחת הבחירות ונתן תאריך מדויק לסיום המלחמה הלא פופולרית בעיראק. "תנו לי להיות ברור כמה שאוכל: עד 31 באוגוסט 2010, המשימה הקרבית שלנו בעיראק תגיע לסיום", הכריז.
אולם הסכנות ברורות. מאות אזרחים עיראקים נהרגו בבגדד ובערים נוספות עם הסלמת האלימות העדתית מאז ינואר. ממשל אובמה וראשי הצבא מאשימים כמה תאים קיצוניים באחריות לפיגועי ההתאבדות. זה מזכיר את צ'ייני ואת שר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד שהאשימו "כמה מפסידנים" בעת שהלחימה המקורית נכנסה למהירות גבוהה. יש עוד עבודה רבה עד שעיראק תהיה יציבה מבחינה צבאית ופוליטית.
המשמעות של יציאה מעיראק היא חיזוק הכוחות באפגניסטן, אשר יחד עם פקיסטן עדיין נחשבת לחזית המרכזית של הטרור. "אם ממשלת אפגניסטן תיפול ליד הטאליבן ותאפשר לאל-קאעידה לפעול ללא הפרעה", אמר אובמה
לכן הוא הורה לשלוח לשם 21 אלף חיילים חדשים עד הקיץ. אבל על אף הדיבורים על עוד חיילים על הקרקע, שיחות עם פעילי טאליבן מתונים ותגבור הכוחות האפגניים, הסכנה עדיין קיימת אלא אם התושבים האפגנים יראו דיבידנדים לשלום. כפי שאובמה עצמו הודה: "לא יהיה שלום קבע אלא אם נרחיב את זירות ההזדמנות עבור התושבים של אפגניסטן ושל פקיסטן".
העוני הכבד עדיין מטריד את התושבים, ואנשים שמנסים נואשות להאכיל את משפחותיהם יסכימו להניח מטען צד תמורת כסף אם לא יוכלו למצוא עבודה ראויה. על אף שלטאליבן היו פחות מ-8% תמיכה באפגניסטן בסוף 2007, לפי סקר של רשת ABC, דעת הקהל האפגנית פונה נגד הקואליציה המערבית בעיקר בשל המספר הגדל של קורבנות אזרחיים בעת שהצבא האמריקאי מבצע תקיפות אוויריות נגד טרוריסטים.
דבר דומה מתרחש בפקיסטן. כאשר מטוסים ללא טייס תוקפים קיצונים אבל גורמים לאובדן חיי אזרחים, זה מביא את התושבים לפנות נגד ארה"ב. לפני חודש, הנשיא אובמה הציג אסטרטגיה אפגנית-פקיסטנית חדשה לייצוב האזור, אולם המצב רק החריף מאז, כאשר הוא, בכירים בריטים ומנהיגי עולם אחרים חוששים בגלוי מטאליבניזציה של פקיסטן הגרעינית.
ממשלת פקיסטן מאשימה את ארה"ב בגרימת פאניקה בקרב התושבים ומתעקשת כי היא נמצאת בשליטה מלאה על המדינה ועל המאגר הגרעיני. אולם קשה לגרום לדרמטיזציה רבה מדי של הסכנה בעת שבת הברית הזו של ארה"ב מוותרת על קרקעות ומתכופפת בפני הטאליבן, ואז רואה אותו מנצל את "הסכם השלום" ומתקרב לבירה איסלאמבאד. ב-7-6 במאי ייפגש אובמה בוושינגטון עם נשיאי פקיסטן ואפגניסטן. בצבא אמרו לי כי 2009 תהיה שנה קריטית במאבק למניעת מומנטום מהקיצונים.
באשר לאיראן, אפילו שלפני שנתיים אמר המועמד אובמה כי הממשל שלו יקיים עמה מגעים ישירים, עדיין אין משהו פורמלי בין שני הצדדים. אחרי 30 שנה של עוינות, הנשיא אובמה הציע לאיראן "הבטחה להתחלה חדשה" במסר מצולם לכבוד השנה הפרסית החדשה, ומאז סימל בבירור שארה"ב לא פועלת לשנות את המשטר. הממשלה האיראנית ומנהיגיה הגיבו בנימוס, ואמרו כי הם מוכנים לדון עם אמריקה אם הממשל באמת מחויב לשנות את המדיניות כלפי איראן.
עם זאת, הרצון הטוב היה בעיקר מעל גלי האתר ועדיין לא החלו שיחות ישירות או שיחות בערוצים אחוריים. לתוך הוואקום הזה נכנסים כל קבוצות האינטרס שתומכות באיראן או מתנגדות לה, מומחים, פרשנים ואומות שלעתים מעניקות עצות מנוגדות ולעתים לא מבינות ממש. אולם ברור כי מדיניות אסטרטגית חדשה עם איראן תסייע לארה"ב ולהגשת יציבות וביטחון אזורי.
הממשלה הישראלית החדשה לא רוצה לראות דבר כזה, ורוצה שכולם יאמינו כי היא תפציץ את מתקני הגרעין של איראן, אמונה שמטופחת בשיחות רקע עם עיתונאים בארה"ב וכנראה גם במקומות אחרים. במפנה אירוני, גם שכנותיה הערביות של ישראל מביאות לבית הלבן את אזהרותיהן לגבי איראן.
בינתיים מינה אובמה שליח חדש למזרח התיכון, הסנאטור לשעבר ג'ורג' מיטשל, וסימן כי הוא רוצה להוציא את השיחות מהקירור וכי הוא מחויב לפתרון שתי המדינות עבור ישראלים ופלסטינים. הבעיה היא שראש הממשלה הישראלי החדש, בנימין נתניהו, לא חתם על פתרון שתי המדינות והוא מנסה לעצור את הלחץ, ואפילו העריך כי ישראל לא תדבר עם הפלסטינים עד שארה"ב תטפל באיראן.
בשבוע שעבר אמר אובמה למלך ירדן עבדאללה השני בבית הלבן כי "התקווה שלי שבתוך חודשים אחדים תוכל לראות מחוות של רצון טוב מכל הצדדים". הוא הוסיף כי "אנחנו לא יכולים לדבר לעד. בשלב מסוים יש צורך לנקוט צעדים כך שכולם יראו התקדמות בשטח". הנשיא הזמין את מנהיגי ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית לבית הלבן בשבועות הקרובים.
100 הימים הבאים במדיניות החוץ יהיו מלאים במיני פסגות בבית הלבן ובפסגות גדולות בחו"ל - רוסיה ביולי וסין לאחר מכן. עם כל הפעילות הזו, אובמה בבירור משנה את מדיניות "גרום לבידוד והענש" של קודמו.
הוא מסמן כי הפגישות האלה – אשר נועדו לדון בסוגיות שגורמות לדאגה משותפת - טובות יותר מאשר להסתיר את הראש באדמה ולקוות כי הן יסתלקו. לכן אל מול הזעם והקצף על פידל, הוגו ומחמוד, זכרו כי ניקסון נסע לסין.
כריסטיאן אמנפור היא הכתבת הבינלאומית הראשית של רשת CNN
נא להמתין לטעינת התגובות
