רק לא להיכנע לרחוב
יעל עוסקת בזנות מגיל 8, ומכורה לסמים מגיל 11. סמדר נזרקה מהבית בגיל 16, נאנסה פעמיים וניסתה להתאבד. אלכסנדרה נאלצה לקיים יחסי מין עם 20 גברים במשמרת. תוכנית חדשה מסייעת להן להיחלץ מהרחוב ולמצוא מקלט בהוסטל בתל אביב. אליען לזובסקי העבירה שבועיים עם דיירות ההוסטל ושמעה מהן על החיים בלב המאפליה: הסמים, הקליינטים, האלימות - והניסיון הנואש להשאיר את כל זה מאחור
כשהיא חוזרת להוסטל, אחרי קצת פחות משעתיים, היא כבר שיכורה לגמרי. הפה שלה מדיף ריח של עראק זול, והיא עליזה ומנותקת, שמחה ותלושה. היא מרפרפת בחזרה לתוך הסלון, עכשיו כבר עם הנעליים על הרגליים, בגלוי. עקבי הסיכה שלה, עשרה ומשהו סנטימטרים, מנקבים את הפרקט, נקישותיהם נשמעות כמו צעדיו הכבדים של קרנף. זה רגע דרמטי: פעם ראשונה שאחת הנשים מפרה את חוקי המקום באופן בוטה.
כל מי שגרה כאן - כולן זונות לשעבר ונרקומניות בגמילה - מכירה את החוק הבסיסי: אי אפשר להיות פה אם את משתמשת בסמים או שותה אלכוהול. לא שיהיו כאן עונשים דרמטיים או נאומים חינוכיים - בכל זאת, מההוסטל הזה כל אחת יכולה לקום וללכת בכל רגע. הנשים שמגיעות לכאן לא מאושפזות בכפייה. הן פה מרצונן. ודווקא בגלל זה כל העיניים נשואות עכשיו בציפייה אל אסנת חסון, 33, מנהלת ההוסטל, סקרניות לבחון את תגובתה. גם יעל, על אף שכרותה, מביטה בה בחשש מסוים. "אז מה", היא תוהה, "עכשיו תעיפו אותי?".
הן לא העיפו אותה. במקום זה, היא נשלחת לאשפוזית, מוסד ממשלתי לגמילה מסמים ואלכוהול, למשך שלושה ימים, כדי להתאזן ולערוך חשבון נפש שלאחריו תוכל לחזור. זה לא נעשה בכעס פדגוגי אלא בענייניות מהולה ברוך ודאגה. מישהי מהצוות תלווה אותה לשם ובחזרה, וגם תהיה בקשר טלפוני מדי יום. רק אחרי שיעל עוזבת ומישהי פותחת חלון כדי שניחוח האלכוהול הקליל, הבלתי נסבל, יתפוגג -מתברר לפתע עד כמה התקרית הזו הרעידה את קירות ההוסטל.
הדיירות נפוצות לחדריהן, שותקות, חיוורות, מבוהלות. מישהי מסתגרת בשירותים כדי להקיא. אחרות מעשנות בשרשרת. "שתלך קיבינימט", מסננת מישהי, "איך אני מקנאה בה". ולצד הקנאה יש גם זעם, גדול ומרוכז. "אנשים באים לפה להחלים והיא מכניסה סמים", רותחת אחרת, "אין על זה סליחה". גם מדריכות ההוסטל מתכנסות בתוך עצמן, תוהות איך היא נשמטה להן ככה בין הידיים. דיווחים מועברים לרשויות. טלפונים מצלצלים. "אנחנו לא אלוהים", אומרת חסון בעצב, "אני יכולה לתמוך ולטפל ולהיות שם בשבילה, אבל אם היא רוצה לטפל בעצמה או לא - זה תלוי רק בה".
זה המבחן של יעל, אחד מתוך מאות. לא בטוח שהיא תעמוד בו. לא בטוח שהיא תחזור לכאן.
לכבוד יום הולדתה קיבלה יעל עוגה עם נרות. כולן שרו יומולדת שמח, קראו ברכות ואחר כך היא נשפה על הנרות, הבעת שמחה של ילדה קטנה על פניה. "אף פעם לא חגגו לי יומולדת", מלמלה, "זאת פעם ראשונה".
שמונה נשים מתגוררות בבית הזה, וכולן היו שם, בלב המאפליה: מוכרות את גופן בשביל כסף, וצורכות כמה שיותר סמים כדי לשכוח את זה. כשהן נפרדות מהזנות, הן נפרדות גם מהסמים והאלכוהול, ואז מתחיל הגיהנום האמיתי: הגמילה הפיזית היא החלק הקל. זו ההתמודדות עם המציאות, ההכרה המפוכחת במצב שבו הן נמצאות, שמכאיבה באופן כמעט בלתי נסבל.
"אולי אני רגילה לסבל", אומרת יעל, "לא יודעת. כל יום אני באה ומודיעה שאני רוצה ללכת, שאני לא רוצה להישאר פה. כל החיים שלי אני רגילה להתעסק בפשע ובחארטה ופתאום אומרים לי תלמדי ותעבדי וכאלה, ולא קל לי אחרי 30 שנה פתאום לחזור אחורנית. אני רק רוצה להיות מסטולה".
היא מכירה היטב את חיי הרחוב. היא חיה
זזתי כל הזמן, כי הייתי גם מכייסת ארנקים מקליינטים, וכשהם גילו את זה הם היו מרביצים לי ורוצים את הכסף, והייתי מבטיחה להחזיר להם אבל לא היה לי, אז הייתי חייבת לזוז למקום אחר".
ככה מצאה אותה בחורה צעירה בתחנה המרכזית של באר שבע. היא ניגשה אליה והציעה לעזור - אבל נדחתה. שבועיים לאחר מכן, ניגשה שוב. "היא אמרה שהיא עוקבת אחריי הרבה זמן, והיא רוצה לעזור לי, להכניס אותי לאשפוזית. וגם עכשיו היא שילמה עליי פה כסף, 600 שקל - סיגריות ושמפו, והביאה לי בחג בושם. אולי זאת הסיבה שאני לא הולכת. אומרות לי הבנות: מה, תאכזבי את הבחורה שהביאה אותך? היא לא רוצה שאני אחזור למצב שהייתי".
ואת?
"אני נורא מבולבלת כיום. אני לא יודעת מה טוב לי ומה לא. אני גם לא יודעת איך להתנהג. אני לא יודעת לדבר יפה. אני נורא מפוחדת. ונורא רגישה. ונורא עצבנית. ונורא קשה לי להיות החלטית לגבי החיים שלי. אני זקוקה למישהו שיראה לי את הצד היפה בחיים. אני מכירה את הצד האכזרי. ובזה, עם כל הצער, נורא טוב לי, ואני גם יודעת להיות אכזרית בעצמי. באיזושהי דרך, אולי אני גם נהנית מזה וקשה לי לוותר על זה. היום אני לא עושה כלום חוץ מלהתעסק ברחמים עצמיים. אני פשוט מתה על המקום הזה. שירחמו עליי, כמה אני מסכנה, כמה אני זקוקה לאהבה, לחום".
למה את לא הולכת?
"אין לי ביטחון ללכת ברחוב כיום בלי סמים. אני רגילה להיות מסטולית, לא לראות בעיניים. פתאום את רואה את העולם ברור וזה נורא מפחיד. אני לא רוצה שיסתכלו עליי בכלל".
ברגעים שהיא לא בוכה או מנותקת, אפשר לגלות עליה עוד כמה דברים קטנים: כמו למשל, שהיא חולמת לראות את הילדים שמסרה לאימוץ, ולהבדיל - לרכוב על סוס, החיה האהובה עליה מילדות. שהיא אוהבת את הים. שהיא מקווה שיום אחד אמא שלה תבוא לחפש אותה. "אני בת 39 ואני מרגישה כמו תינוק שנולד לעולם מחדש. מרגישה כמו ילדה ומתנהגת ככה. גם לא נותנים לי את הגיל שלי. לא נותנים לי 39. בת כמה חשבת שאני?".
שום דבר פה לא נראה כמו מה שעובר לכם בראש אפרופו צמד המילים "הוסטל ממשלתי". אין פה מרצפות שומשום, מיטות מתקלפות או מנורות ניאון מסמאות עיניים. רחוק מזה. דרך החלונות הגדולים נכנסת שמש אביב רעננה, שופכת את אורה על רצפת הפרקט, חושפת מסך פלזמה גדול, מטבח מעוצב מנירוסטה, רהיטים בצבע קרם, כריות רקומות.
לפני תשעה חודשים הקימה נעמה ריבלין, 44, קרימינולוגית קלינית ועובדת סוציאלית, את פרויקט "סלעית" - סיוע לנשים במעגל הזנות - שההוסטל חלק ממנו. מדובר במכלול של שירותים המוענקים לנשים שעובדות בזנות: קו חירום, סיוע בקבלת שירותים רפואיים, נפשיים וכספיים ואת "הדירה", שכשמה כן היא - דירה ענקית, הממוקמת באזור התחנה המרכזית בתל אביב ומאפשרת לנשים שעובדות בזנות להגיע אליה 24 שעות ביממה כדי להתקלח, לישון ולאכול, ללא תשלום. בהרבה מקרים, שם נוצר הקשר הראשוני עם הנשים.
בפרויקט "סלעית" שותפים לא מעט גופים ממשלתיים- משרדי ראש הממשלה, הבריאות, הרווחה והחינוך - וגם עיריית תל אביב ועמותת קשת. "עד היום, האישה קודם כל היתה צריכה להיות נקייה, ורק אז מוסדות המדינה היו מטפלים בה", מסבירה ריבלין, "אבל אז נבטה בי הבנה עמוקה שהן זקוקות למשהו אחר - יותר גמישות, יותר קבלה. במיוחד נשים שעובדות בזנות, שיש להן אפס אמון באנשים, ובצדק. זה מתחיל עוד מזה שאנחנו יוצאות פעמיים-שלוש לזירות הזנות - הבורסה, תל ברוך, התחנה המרכזית - מספרות להן על הדירה, על ההוסטל, מזמינות אותן. יש נשים שאנחנו כבר שמונה חודשים בקשר איתן, והן אפילו לא מוכנות לתת לנו מספר סלולרי. אבל אנחנו ממשיכות, עד שהדלת תיפתח. והיא נפתחת בסוף".
פרויקט מסוג כזה נדיר למדי. נדמה שהעולם מתייחס לזנות כאל מקרה חסר סיכוי, שאין טעם לטרוח בגינו. "יש כמות מטורפת של אנשים משכילים שאמרו לי: אבל יש נשים שרוצות להיות זונות, למה שהן ירצו להשתקם", אומרת ריבלין, "אנשים אשכרה חושבים שיש סטודנטיות שאוהבות להתפרנס מזה, כאילו אין עבודות מלצרות או ניקיון או טלמרקטינג, ומשכנעים את עצמם שהן נהנות מזה. או שאומרים לי: אם תשקמו את כל הנשים מה יהיה עם הבנות שלנו? הרי יש גברים סוטים, טוב שיש נשים סוג ב? שיספגו את הצד האפל שלהם. יש איזה רצון לראות בזונה אישה חמימה, מין מאדאם כזו, כמו במערבונים, שפשוט מתה על מין ונהנית מכל רגע. אין דבר יותר הפוך מהמציאות".
הדיירות מתחייבות לגור בהוסטל במשך שנה שלמה. בפרק הזמן הזה הן עוברות טיפולים פרטניים וקבוצתיים, משלימות יחידות לימוד, לומדות מחשבים, אמנות, הבנת הנקרא ועוד שלל נושאים, עוברות סדנת תעסוקה המכשירה אותן להשתלב בשוק העבודה ובעיקר לומדות לפענח את החיים מחדש. "זה מתחיל בדברים הבסיסיים ביותר", אומרת חסון, "כמו לקום בבוקר ולא אחר הצהריים כי עבדת כל הלילה, או לנקות את החדר, לעשות מקלחת, להכין לעצמן משהו לאכול, לדעת שיש לך כסף שאיתו את צריכות להתנהל עד סוף החודש ולא ללכת לעשות לילה בזנות וככה להרוויח כסף. זה עולם שלם שהן צריכות ללמוד ובגילים מבוגרים זה לא פשוט. זה כמו להיות נערה מתבגרת מההתחלה".
הן לא בהכרח נולדו למשפחות קשות יום, נטולות השכלה או בעלות הכנסה נמוכה. והן גם לא בהכרח רוסיות. יעל היא בתם של רופאה בכירה בבית חולים ידוע ושל מהנדס. סמדר נולדה לאמא שהיא אמנית ומוזיקאית ולאב שהיה שחקן וחזר בתשובה. לאושרית יש שני אחים מחוננים, בוגרי פנימיית בויאר היוקרתית. רבות מהן גם לא הופכות לזונות בגלל שהן נרקומניות - אלא להפך. הסרסורים שלהן הם אלו שממכרים אותם לסמים, כדי להפוך אותן לפועלות טובות. הן לא מתנגדות. אי אפשר לתת ל-20 גברים בלילה להיכנס לך לגוף כשאת פיכחת.
להפוך לזונה זה בעיקר עניין של מזל רע במיוחד. ב-99 אחוז מהמקרים זה מתחיל בהתעללות מינית של קרוב משפחה - אבא, אח, דוד, שכן - שמשבשת את כל התפיסה המינית שלהן. חלקן חוות גם אונס אחד או שניים בדרך. "ילדה שמגיל שש הגוף שלה שימש כחפץ לאחרים לומדת שכל ערכה הוא דרך המיניות שלה", אומרת ריבלין. "כשהן מפסיקות לעבוד בזנות הן לא יודעות מה הן שוות. זה כמו לשים אותן בסין בלי שהן יידעו לדבר סינית. היתה לי מטופלת שאמרה: "כשעבדתי ברחוב והייתי שווה 50 שקל וזאת לידי היתה שווה 30, ידעתי שאני שווה יותר. פה, אני לא יודעת מה אני שווה". בגלל זה הזנות, בצורה מעוותת, ממכרת. יש פיתוי לחזור לתחושה שאם גבר רוצה לקנות אותי ב-200 שקל, אז אני כנראה שווה את זה".
אנחנו לא מביטים בהן מקרוב, כי אף אחד לא רוצה לראות אותן. כולנו מניחים להן לעמוד שם בפינת הכביש, מתות-חיות, צל דקיק שמרחף בשוליים ונוח להתעלם ממנו. אבל כשמתבוננים בהן מקרוב, מגלים שחלקן יפהפיות באופן ששובר את הלב. סמדר היא יפהפייה צחת עור, ירוקת עיניים, שחורת שיער, דקת גזרה, חכמה ובעלת ברק, רגישה עד קצה הנימים. לאושרית היה פעם שיער שהגיע עד הישבן - עשיר ובוהק ומלא נוכחות. ליעל יש רגליים ארוכות והבעה של ילדה קטנה. אלכסנדרה היא אריסטוקרטית עדינה ומצחיקה עם פנים של אלילה.
לכולן יש שם בדוי, שמלווה אותן גם בכתבה הזו. זה חלק מהזהות שהן מאמצות כדי לשרוד, חלק מההגנה שלהן על עצמן. בשפה הטיפולית קוראים לזה מנגנון דיסוציאטיבי - יצירת פיצול תודעתי, שמרחיק אותן מהמקום בו הן נמצאות, בדומה לאונס. הגוף שלי שם, אבל אני לא.
חיי הרחוב, מכוני הליווי, הסמים, בתי הכלא, האלימות - ניכרים עליהן. קעקועים ענקיים של שושנים מתנוססים על החלק הפנימי של פרק כף היד, מנסים לכסות את הצלקות של ניסיונות ההתאבדות. לפעמים חסרות קצת שיניים, שיער שעבר אינסוף צביעות, גיזומים והחלקות. חזה שעבר הגדלה. שפתיים שסולקנו. חלקן, כמו יעל, עדיין מאמצות את לבוש הרחוב - עקבים גבוהים, בגדים צמודים וחשופים, איפור כבד. אחרות - כמו סמדר ואושרית - בחרו בהפך הגמור: בגדים רחבים וסגורים, בלי איפור, נטולות כל סממן נשי.
שמונה נשים שלא הכירו אחת את השנייה לפני כן ומתגוררות עכשיו בבית אחד זה מתכון בטוח למרק יצרים מבעבע. בפגישה השבועית שעוסקת ביחסים האישיים בבית, הכל עולה על השולחן: מתורנויות ניקיון שלא התמלאו כראוי ועד זעם מהותי על המין הנשי בכלל - אחיות שאכזבו, חברות טובות שנפטרו ממנת יתר.
את ההבדלים אפשר לראות באופן ברור, ודי משעשע, בסיגריות. כל הבנות בבית מעשנות בשרשרת, חלקן שתיים ושלוש קופסאות ביום. הבעיה היא, שלכל אחת יש תקציב חודשי של 600 שקל מהביטוח הלאומי, והצוות מסייע להן להשתמש בו בתבונה לכל צרכיהן - כלי רחצה, תמרוקים, מזון. הן יכולות לקבל רק קופסת סיגריות אחת ביום. וכאן מתחילות הבעיות.
אחרי שהתפתחה מסחרה ערנית של סיגריות בין הבנות - שהובילה לסכסוכים - נקבע שאסור להשאיל סיגריות זו לזו. מאז הן משתגעות בשקט, סופרות את השניות עד לקופסה הבאה, ומתמודדות כל אחת עם המצב בדרכה. אושרית, למשל, משתמשת בתחמנות הכלא שלה כדי לנסות לשכנע אותי לקנות לה קופסת סיגריות כשאני באה לבקר, ואם כבר - אז גם שוקולדים וגרעינים שחורים. סמדר, לעומתה, חושבת יעיל ועברה לנובלס - הסיגריות הכי זולות שיש. ואילו אלכסנדרה האצילית מסרבת לקחת ממני סיגריה כי היא לא צריכה טובות.
הנה עוד סטיגמה שהגיע הזמן להיפטר ממנה: זונות בכלל לא עושות הרבה כסף כמו שנהוג לחשוב. "כשהייתי יורדת לעומק העניין, הייתי מגלה שהן לא באמת חיו מזה", אומרת ריבלין, "כל הכסף שהן מרוויחות, כשהוא לא הולך לסמים, הולך לשטויות - בשמים, תכשיטים, הגדלות חזה שהבוס דרש כי את כבר לא נראית מספיק טוב. איך אמרה לי מישהי? זה כסף שאין לו מחיר, אין לו מזל. כסף מלוכלך".
קצת משעשע לגלות שכל אחת מהן מרגישה לא שייכת למקום. גם הדיירות עצמן מדביקות תדמיות אחת לשנייה. "אני שונה פה מכולן", מודיעה סמדר בפגישתנו הראשונה, "לא הייתי ברחוב, לא פעלתי בזנות באופן יומיומי, ואני לא מכירה כלא. אני לא ממש בהגדרה של מכורה לסמים, זונה מהרחוב, ואני לא ממש שפויה עד הסוף, אני מין עוף מוזר, את מבינה?".
גם אושרית מרגישה ככה. כאחת הדיירות היותר טריות בהוסטל, אפשר להבחין שהחיים שלה כאן לא קלים. בוגרת בתי כלא, היא מביאה לכאן דפוסי התנהגות שונים, והדיירות לא מתות על זה, בלשון המעטה. היא מרגישה מבודדת, מסוגרת, מנותקת, בודדה. "קשה לי פה, חבל לך על הזמן", היא נאנחת.
למה?
"יש לי קושי מול הבחורות, וגם להן יש קושי מולי. אני בחורה שאומרת דברים בפנים, ואחר כך שוכחת. וכאן אני זורקת משפט, ומישהי זוכרת לך אותו שלושה-ארבעה ימים אחר כך. זה מערער אותי. אני מנסה לגמד את הכל ולזרום, אבל זה קשה".
נדיר לראות את אושרית, אישה שמחזיקה פאסון כמעט בכל מחיר, מתרגשת. הסיבה היא ביקורו של אביה, מלווה בהליכון, לרגל חג הפסח. הדיירות עורכות ברביקיו על גג ההוסטל, ובבניין אין מעלית. לאט לאט הם מטפסים יחד, אב מקשיש ובתו קצוצת השיער, הנערית, חזותה הקשוחה מטעה ומתעתעת.
"הוא רגיל לבוא לקחת אותי מגמילה ישר הביתה", היא מגחכת בעצב, "ושעוד בדרך הביתה אני מבקשת ממנו כסף למנה. פתאום אני אומרת לו שאני לא באה איתו. היה לו קשה לקבל את זה".
היא ברחה מהבית בגיל צעיר, ביקשה שישלחו אותה לפנימייה ואחר כך לקיבוץ. רציתי לברוח ממה שראיתי שם. הבגידות של אמא באבא, ההימורים שלה. היא היתה מהמרת במקום לשלם חשבונות ואז היו מנתקים חשמל, מנתקים מים. ואז הוא היה מרביץ לה, והכל נהיה גיהנום. תמיד הייתי הבלש שעוקב אחריה ורואה ואף אחד לא האמין לי. במקום להתעסק בבית ספר הייתי מתעסקת במה שקורה בבית. גם כשהייתי בפנימייה זה היה מנהל אותי. אולי ניתקו חשמל, אולי הוא הרביץ לה? היום תגידי לי הבית שלך נשרף ואני אגיד לך לא מעניין אותי. אבל אז לקחתי את זה מאוד קשה. למה היא עושה לו ככה?".
כשאיבדה את אהובה ב-2007 בדיוק יצאה מגמילה נוספת, אבל כששמעה שנפטר - התרסקה לתהום העמוקה בתולדותיה. סמים, דיכאון, חוסר תפקוד. אביה, מודאג שהשימוש בסמים יגרור אותה לפשע מחדש, העביר לה כסף, שמר עליה בבית, נתן לה להתאבל. "היום אני מבינה שהוא עשה את הדבר הכי קשה מבחינתו", היא אומרת ברוך, "איפשר לי להמשיך להשתמש, ממקום של "רק אל תעשי פשעים". אבל באיזשהו מקום, זה היה לי נוח. ואחרי שנה הבנתי שזה לא מוביל לשום מקום, והלכתי לגמילה בעצמי. כשיצאתי משם, הגעתי לכאן".
פסח היה תקופה קשה בהוסטל. חגים, באופן כללי, הם תקופה קשה. אלה הזמנים שבהם שבטים משפחתיים מתכנסים סביב שולחנות ערוכים, והדיירות נזכרות בשורשים הקרועים שלהן. הרגשות כלפי המשפחה תמיד חצויים: מצד אחד זעם תהומי - על כך שלא ראו את ההתעללות המינית, או ראו והתעלמו, על התפרקות התא המשפחתי. ומצד שני - כמיהה אינסופית לחיק אמהי ולחיבוק אבהי.
הצוות המטפל מנסה בכל כוחו לספק חוויה מתקנת. יש אהבה, וחום, וחיבוקים, ומישהו שיתקשר לשאול איפה את, כשמישהי מאחרת. וגבולות שמוצבים, ודאגה כנה. אבל זה תמיד תחליף. "מישהי אמרה לי: דווקא בגלל זה שאתן דואגות לי, זה עוד יותר מדגיש את מה שלא היה בבית, כי אתן זרות", מספרת ריבלין.
כמו שאין טייפקאסט של זונה, גם אין טייפקאסט של לקוח. הם יכולים להיות עורכי דין, רופאים, נהגי מוניות, ערבים, יהודים, פועלים זרים, רוסים, דרוזים. צעירים בני טובים, מבוגרים קשי יום. נשואים בעלי סטיות, רווקים בודדים, אנשי עסקים שרגילים לצ'פר את עצמם בזמן נסיעת עבודה, ובני נוער שמאבדים את בתוליהם.
"הכי שנאתי את אלה ששאלו: 'איך זה לעבוד במשהו שאת גם מרוויחה הרבה כסף וגם נהנית מזה'", ממלמלת אלכסנדרה בזעם. "רבה שאלו את זה. איזה מוח מעוות יכול לחשוב מחשבה כזאת? אתה באמת חושב שאני נהנית? שהייתי נכנסת לפה אם לא היית משלם? וגם את הנודניקים שנאתי. אלה שאת לא רוצה להיכנס איתם לחדר אבל הם מנג'ים, או הכי נורא - שפתאום הוא רוצה להתיידד איתך. בסדר, תיגע לי בגוף, אבל עזוב אותי נפשית, כי זה מה שאת מנסה לשכוח שם בעבודה. הרי עצם השימוש בסמים זה בשביל למחוק את מה שקורה לך בנפש".
אין שום דבר מיני בנשים שעומדות בחולות תל ברוך או בבורסה. בגלל שרובן ככולן נרקומניות, הן רזות באופן מעורר חלחלה, ממש מוזלמניות. יש להן עיגולים כהים מתחת לעיניים, חלקן לא התקלחו במשך ימים, והן מאופרות בצבעי מלחמה. בדירה של "סלעית" באזור התחנה המרכזית ישנה כבר זמן מה אישה קטועת רגל שפעילה בזנות, "והיא עובדת בטירוף", מספרת חסון, "מה מחרמן בזה?".
מה , באמת?
"זה בכלל לא מין, תביני. זה עניין של שליטה. זה סאדיזם, מאבקי כוחות. המסחרה הזאת, של כמה את שווה, כמה אני אתן לך, ולהתמקח איתך על הכסף, להוריד אותך ב-20 שקל, ואז אני קונה אותך, ואני יכול לעשות בך מה שאני עושה. זה לא הפורקן המיני. הבוס שלי השפיל אותי בעבודה, אשתי זרקה לי מילה, בוא נמצא מישהי להרגיש יותר גדול ממנה, להרגיש גבר עליה. כמה פרימיטיבי - ככה פשוט".
"הם מנסים להוריד מחירים כמו בשוק", יורה אלכסנדרה בבוז, "כאילו הוא בא לקנות תפוח אדמה, ולא אישה. ואז תמיד היתה עוברת בי המחשבה: מעניין איך גבר כזה מתנהג בחוץ. הם הרי באים מכל מיני שכבות, והם מתענגים על גבן של אחרות, מתענגים על ההתמקחות הזו".
המיקוח הוא רק ההתחלה. כשגבר מתמחר אותך ב-30 שקל במקום ב-50, הוא גם יכול להחליט, באמצע האקט, לכפות עלייך תנוחה אנאלית במקום המיסיונרית ששילם עליה. או לדרוש מין אוראלי פעמיים במקום פעם אחת, ללא תשלום. או להכות אותך עד אובדן הכרה, כי הסתכלת עליו בצורה עקומה לטעמו. ואם זה הגבר הלא נכון, הוא גם יכול לרצוח אותך.
"היו רגעים שפשוט פחדתי פחד מוות מהקליינט", אומרת אלכסנדרה בקול חרישי, "ואת קולטת שאם תזוזי או תגידי משהו לא נכון, זה לא ייגמר טוב. לא חסרים סיפורים על רצח ומכות. וזה לא לעניין ללכת לבוס או לעשות בלגן, כי לא רוצים לאבד קליינט, אז את אומרת: איך אני יוצאת מזה עכשיו? אלה רגעים מפחידים, שכל החיים שלך עוברים מול העיניים, כמו בתאונה. אין לך מה לעשות חוץ ממה שהקליינט אומר ולנסות להציל את עצמך. והרגע הכי קשה מגיע אחרי זה, כשאת מבינה לאן הגעת ושאת זו שהבאת את עצמך לשם. וברגע שאת מעכלת, את לא מצליחה לחיות עם זה - וגם על זה את הולכת להשתמש בסמים".
העובדה הפשוטה היא שנשים בזנות נמצאות בסכנת מוות יומיומית. הן עולה על רכב עם מישהו, ואין להן מושג אם ואיך יירדו ממנו. יש כאלה שמנסות להפעיל שיטות סינון משלהן, אבל אף אחת לא יודעת איך זה ייגמר - מה גם שהן מסוממות רוב הזמן.
"עם ערבים לא הלכתי בכלל", מפרטת אושרית, "פועלים זרים גם לא. ישראלים לא היה חסר אף פעם, וכל אחד עם הסטיות שלו. הייתי חייבת לצאת מהבית ולשים מסיכה ולשנות את כל ההתנהגות, ככה שגם אם את הבן אדם הכי רגיש עלי אדמות, את צריכה להיות עכשיו הכי חזקה, כי אם תהיי חלשה -הקליינט יזהה וינצל את זה, והלך עלייך. וזהו, את הולכת לשם לכמה שעות של סבל, ומתפללת שזה ייגמר, ומקללת את עצמך ואת הקליינטים".
מה שהכי עצוב זה שיש נשים שעדיין רואות במין עם גבר דרך לקבל אהבה. "גבר נותן חום ואהבה דרך המיניות שלו", מסבירה יעל, "פה הבנות נותנות לי אהבה, אבל זה לא האהבה שאני מחפשת. אני רגילה ששוכבים איתי וככה נותנים לי אהבה. אני יודעת שיש עוד סוגים של אהבה אבל לא מכירה אותם. וחסר לי עכשיו מישהו, אבל אסור פה בהוסטל, לא מרשים".
כמו הסלולרי, כמו יומן פגישות שמשליכים לתוך מגירה משרדית, ככה הגוף הוא כלי העבודה שלהן. במשך שנים הן הניחו עליו חצאיות קצרות מדי, נעלי עקב, חולצות שקופות. הדרך היחידה להתקיים היתה ליצור נתק טוטאלי בינו ובין הראש והלב, להתייחס אליו כאל תותבת שנגררת אחריהן לכל מקום.
"הוא היה כמו תיק, הגוף שלי", אומרת אלכסנדרה, "כמו משהו שאת לוקחת כשאת יוצאת מהבית. לא היה אכפת לי אם רואים לי, אם לא רואים לי, אם אני פצועה או חולה".
ופתאום , בהוסטל, הגוף חוזר להיות רק שלהן, והן שוב מרגישות אותו, מגלות עד כמה הוא חבוט, פצוע, מחולל. ונכנסת דרך חדשה לשנוא את הגוף - הפרעות אכילה. הרבה הפרעות אכילה פושות בהוסטל. אנורקסיה, בולימיה, לפעמים גם וגם. רוב הבנות סובלות מהן, חלקן באופן חמור. בושה עמוקה, דחייה, גועל, שנאה עצמית תהומית - כולם מתנקזים אל האוכל.
באופן לא מפתיע, חלקן גם הפכו ללסביות, לדו מיניות, או מנהלות זוגיות עם נשים. "בסופו של דבר הן הולכות לשני הכיוונים", אומרת חסון, "הן מרגישות מאוד בנוח עם נשים, מתוך האמונה שנשים לא תפגענה בהן, שיש יותר מקום להזדהות. אבל הן לא מוותרות על הפנטזיה של התא המשפחתי עם הבעל-בית-ילדים-גדר לבנה-כלב".
הן יוכלו להיות בקשר זוגי אי פעם?
"זה אפשרי, וזה גם קורה, אבל אנחנו מסבירות להם שקשרים זוגיים זה משהו שתמיד יהיה בעייתי ויכאב, וגם אינטימיות וקרבה. הכל אפשרי אבל שום דבר כבר לא יהיה טבעי, בריא, או כמו אצל כל אחת אחרת".
אף אחת מהדיירות בהוסטל לא מסתירה את העובדה שעסקה בזנות, ובכל זאת כולן נמצאות בסוג כזה או אחר של הכחשה. לסבל, לעובדה שבחרו בכך מחוסר ברירה, לתחושת הניצול. ההכרה בכל אלה היא כמעט בלתי אפשרית, כי היא מעוררת כל כך הרבה כאב וכעס - על עצמן ועל העולם. להודות בכך שהן נאלצו לעשות את מה שעשו בלית ברירה זה בעצם להודות שהן לא היו בשליטה כמו שחשבו שהיו. שהן היו קורבן לאורך כל הדרך.
אם יש משהו שסמדר מסרבת בכל תוקף - זה להיות קורבן. מבחינתה, הכניסה לעולם הזנות היתה בחירה מלאה. "כשאת נכנסת לזנות, בתכל'ס את בחרת להיות אובייקט. ושאף אחד לא יספר לי סיפורים על אונס מתמשך וניצול, עלק. מותק, את שמת את הבגדים והלכת לעשות את זה. אל תאשימי אף אחד. זה כמו להאשים את הקיר שהוא קיר. את באת ודפקת את הראש, אז בחייאת רבאק, תיקחו אחריות".
כעסת על עצמך?
"כן, כן. אבל לא האשמתי אף אחד בזה. ופה יוצא מצב שבחורות מאשימות את הגברים שהם אונסים אותן, מה זה השטויות האלה".
היא חדת מחשבה ומהירת דיבור, וגם בגיל 31 יש בה משהו ילדי. במשך שנים היטלטלה בין שני הוריה, ילדה יחידה שבמהלך גירושיהם המכוערים פיתו אותה, כל אחד לצד שלו - הוא בדברי תורה והיא בסטייקים לבנים. בתיכון היתה המנודה, הילדה של האמא האמנית והאבא הדוס. תמיד הרגישה לא שייכת, לא מובנת, בודדה. גם היום, כשהיא עטופה ומוגנת בתוך ההוסטל, עצב הבדידות קורן ממנה.
הסיפורים שהיא מספרת חוזרים על עצמם: דירות שנזרקה מהן, עבודות שפוטרה מהן, אשפוזים בכפייה במחלקות פסיכיאטריות, שותפים לדירה ו/או חברות שהתאכזבה מהם, חזרה לבית של אמא, שזורקת אותה משם אחרי זמן מה, ושוב ברחוב, ושוב סמים, ושוב אנורקסיה, ושוב לבד. "אני תמיד אהיה שונה ומוזרה ולבד. וזה אף פעם לא מסתדר. תראי בתמונות של פורים - רואים את כולם ואני כאילו לא קשורה. אני תמיד אהיה ככה, עד סוף ימי חיי. מי שקולט את זה קולט, ומי שלא לא. אני לעולם לא נתקלתי בסוג שלי. רק אבא שלי, אבל הוא נמצא בירושלים עם המשפחה שלו. אנחנו כל כך אותו דבר, שזה מזעזע. רק חסר לי את הלבוש הדתי. אולי בכל זאת זה המקום שלי שם, בירושלים, עם אלוהים. אני לא יודעת".
בשלב מסוים החליטה לבדוק את העולם הדתי יותר לעומק והצטרפה למדרשה דתית בירושלים. "חודשיים ישבתי שם עם פירסינג בלשון ובפופיק, לא מבינה מה אני עושה שם. כולם נראו לי דפוקים, עדיין עישנתי סמים, וגם ידעו שעישנתי. וגם עדיין הקאתי. ברחתי משם לתל אביב ואז חזרתי שוב, בלי גרוש, רק עם כרטיסייה וחמישה שקלים בארנק. כתבתי מכתב לאלוהים שאם הוא באמת קיים שם, אני צריכה עזרה. אני צריכה כסף, דחוף. קראתי קריאת שמע, סתם בשביל הקטע, הלכתי לישון, קמתי בבוקר ואמא שלי התקשרה ואמרה שהיא תיתן לי 650 שקל כל חודש. זה היה אחרי תקופה ארוכה שהיא היתה ברוגז איתי. באותו שבוע גם קיבלתי שתי עבודות בניקיון. אז זה היה נורא מרגש, היום זה סתם עצוב".
למה?
אני חושבת שאלוהים נתן לי שם הזדמנות ופספסתי אותה. אני בת 31 ואין לי כלום. זה נראה לי המון, הגיל הזה. ויש לי פחות ופחות כוחות לשינוי. זאת הסיבה שאני פה, כי כבר אין לי כוח כל פעם להתחיל מההתחלה. ואין לי כוח לכל הבולשיט הזה כל הזמן".
בשיחתנו הראשונה היא הכחישה שעסקה בזנות. בשיחה השנייה, בקול שקט, אמרה שלא סיפרה את כל האמת. היא דיברה בלקוניות, בטון חותך, פורשת את העובדות במהירות. "היו כל מיני פאזות. עבדתי קצת במכון אבל זה היה נורא. . . היה לי נהג שמביא אותי לבתים של הקליינטים, והוא כל הזמן שלח אותי, ושלח ושלח. לא עניין אותו כמה ולמה, ואני בחורה עדינה. קבענו שעה, עלינו למעלה, שתינו שתי כוסיות, עישנו משהו, היינו עושים את זה וזהו. אין מה לומר על זה יותר".
כי?
"כי כל עוד אני לא יושבת וחושבת ומתעסקת בזה, זה בסדר. אני גם לא רוצה, מה שהיה היה, ועכשיו יש דף חדש. זאת לא אני בכלל. מי שאני היום זאת מישהי אחרת לגמרי. מי שהיתה שם נשארה שם".
מי זאת היתה?
"פסיכית חולת נפש, אנורקטית, זנותית וזונה. לא יודעת, קשה לי עם המילה הזאת, זונה. נרקומנית. מכורה לכל דבר ובעיקר לאהבה ולתשומת לב בכל דרך אפשרית".
12 בלילה, ואזור הבורסה ריק מאדם. מתוך החושך מגיחות מדי פעם, כמו צלליות חולפות, דמויות נשיות כחושות, שנבלעות במהירות ברכבים שעוצרים לידן. עשרות רכבים משוטטים כאן- ג'יפים, מכוניות משפחתיות, פרייבטים חבוטים, מוניות. קשה להאמין שמרכז היהלומים וההיי-טק הופך לכזאת מדמנה מטונפת בלילה. אורות הרחוב כתומים, חולניים, מעוותים.
פעמיים-שלוש בשבוע עולה נעמה ריבלין על הרכב שלה ונודדת בין כל זירות הזנות - הבורסה, תל ברוך, התחנה המרכזית בתל אביב. היא עוצרת ליד כל אישה שעומדת על הכביש, מכירה אותן בשמותיהן, מנהלת רישום קפדני ומסודר של שמות ומספרי טלפון. כל אישה שמוסרת את מספר הטלפון הסלולרי, מקבלת צלצול ממתנדבת, ששומרת איתה על קשר במשך חודשים. לפעמים הקשר הזה מבשיל לאט לאט, עד שהוא מניב פירות ומביא אותן אל הדירה ואל ההוסטל. "אחרי שאת יוצאת לסיבובים האלה, כל בחורה שעומדת בפינת רחוב, אפילו אם זה סתם באמצע העיר, מושכת לך את העין", היא אומרת.
בהתחלה הן לא מוכנות לשמוע. לפעמים הן מסוממות מכדי להקשיב. לפעמים לא מתחשק להן לדבר בכלל. ולפעמים, כמו שקורה לנו באחד הרחובות, קופץ לפתע גבר גבה קומה ומאיים ושואל "מה אתן רוצות". הן מציגות אותו בתור "הנהג שלי", "החבר שלי", וממהרות להסביר לו עם מי הן מדברות, ולנו - כמה טוב הן מרגישות שהוא דואג להן.
הסרסורים הם החלק המפחיד. "באחד הסיורים דיברתי עם מישהי ופתאום הגיע הערס שלה ופשוט הוריד לי כאפה לפנים", נזכרת חסון, "פתאום קלטתי שהוא היה יכול לקרוע לי את הצורה, מה גם שהעפתי לו סטירה, ובעיקר היתה ההשפלה. הלחי שלי בערה. לא מהכאב, מהתפיסה הזאת שאת פשוט כלום. בן אדם יכול לבוא ולעשות בך אשכרה מה שבא לו".
כשאת עומדת לידן על הכביש, את הופכת תוך שניות לזונה. הרכבים שעוצרים לידן, עוצרים גם לידך. ופתאום מחלחלת לתוכך התחושה האיומה, של מי שסוקרים אותה במבט שבו מעולם לא הביטו בה לפני כן. פתאום הידיים שלי מחבקות את הגוף, וכעס נוראי מתחיל לבעור בי. את יכולה להיות אקדמאית, עצמאית, כתבת ב"מעריב", אבל בשנייה שאת עומדת שם על הכביש דינך אחד: את זונה. "סע, סע, סע מפה", אני צורחת על רכב שמאט לידי.
בניגוד לכל התחזיות הקודרות, יעל דווקא חזרה לדירה. הייתי שמחה לספר לכם שזה סוף טוב, אבל באותו סוף שבוע אלכסנדרה נעלמה, וגם בדיקת השתן של אושרית יצאה לא נקייה, ולאחריה נעלמה אף היא. לבחור בחיים, מתברר, זה לפעמים הרבה יותר קשה מאשר לבחור במוות. מה שכן, אחרי 24 שעות, שתיהן טלפנו וביקשו לחזור.
מספר הטלפון של קו הסיוע של פרויקט סלעית: 1-800-200-690.
בקשות להתנדבות או בנושאים אחרים אפשר לפנות לכתובת האימייל kav.siyua@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
