הבטחות שווא בחבל לכיש ובשדרות
מסע בעקבות מגילת העצמאות אל יישובי חבל לכיש ושדרות מגלה הזנחה, סכסוכים, הפגנות ומאבק בדימוי הרסני של אומללות
שלוש שנים וחצי הם לא ראו את הרב האהוב שלהם, ניר בן ארצי. הם גם לא ידעו מה קורה איתו. רק שמעו שהוא גולה בטבריה מרצונו כדי לעשות תיקון ולהתפלל על גאולת עם ישראל בארצו.
איש מהם לא העלה בדעתו כי הרב הנערץ מתגולל נגד רצונו בדירות ריקות מסורגות, כבול באזיקים, לבוש מינימלי לגופו והוא ישן על הרצפה ו"אוכל רק לחם ומרגרינה", כלשונו, והוא עוד נאלץ לחתום שם על וידויים שמציגים אותו כאיש שטוף זימה וסוטה מסוכן.
ההתרגשות סביב בית המדרש הייתה עצומה. "זהו טקס 'הקבלת פני רבו ברגל', שלא היה כאן מאז סוכות 2005", התלהב הרב יעקב חסן, עוזרו הצמוד של הרב בן ארצי. אנשים שקיבלו מספרים נאלצו לחכות שעות ברחבה שמול הפרדס, הצטופפו אכולי געגועים על המדרגות, מחכים בסבלנות לרגע שבו ייקראו להיכנס לבית הכנסת, שם ישב הרב.
"תסתכל עליי, אני רועד", העיד על עצמו טוביה רוזנפלד. לפני תשע שנים פגשתי את רוזנפלד בהתנחלות כוכב יעקב, שם הקביל את פני הרב בן ארצי בשירה ובנגינת פסנתר.
בינתיים הוא עבר למבשרת ציון, משפחתו התרחבה והוא הגיע הפעם לתלמים עם אשתו וחמשת ילדיו הפעוטים. "אחרי כל הניתוק וכל מה שעברנו זה יום גדול", הוא התמוגג. "ברוך השם, עכשיו הכל חזר לקדמותו. חדש ימינו כקדם".
בתוך כל ההמולה הסתובבה איריס בן ארצי, אשתו של הרב. רק לפני שלושה שבועות ביקשה לשלוח יד בנפשה ובלעה כמות גדולה של רעל נמלים, אחרי מכתב איום שקיבלה ושכמעט לא הותיר לה ברירה. היום היא נראית מאושרת, על סף דמעות, מוקפת בעדת נשים שלא השאירו אותה לבד חצי שנייה. "הקדוש ברוך הוא בוחר בעצמו את שליח השם, ולא שואל את שוקרון, ולא את קטורזה וויצמן", היא מלמלה.
הרב שמואל שוקרון הוא רב המועצה האזורית אשכול. שמעון קטורזה הוא חרדי חוזר בתשובה, בעבר סגן מנהל כלא נפחא. צבי ויצמן הוא עוזרו. אם בן ארצי הוא שליח השם, אז השלושה מבחינתם הם שליחי השטן, שרקמו מזימה שפלה לחסל את הרב ולרשת את כספי העמותה ואת מקומו בה.
ביום שהייתי בתלמים תלשו כמה מהם את האותיות ו' מהשלט של משפחת שוקרון בפתח הבית. מעתה כתוב: משפחת שקרן. יומיים קודם לכן נזרק בקבוק תבערה על הבית. אפיק בן ארצי, בנו של הרב נעצר, אך שוחרר למחרת. הרב יעקב חסן טוען שמדובר בפרובוקציה.
הרב בן ארצי, איש שנשמע עילג ומבולבל, נחשב בעל סגולות מיוחדות. באמצעותן
לפני שלוש שנים וחצי נשלח הרב בן ארצי על ידי חברי הנהלת העמותה לתיקון בטבריה. הוא התגלגל שם בדירות מעופשות, התלונן על מחסור ומצוקה, עד שלפני שמונה חודשים חולץ משם על ידי בני משפחתו. אחד מהם, האחיין חי בוקובזה, הגיע לאירוע קבלת הפנים של הרב בן ארצי בתלמים הישר מחקירת המשטרה, שנכנסה עמוק לתוך הפרשה.
שובו של הרב בן ארצי לתלמים לא הרגיע את הרוחות בקהילה. ראשי העמותה המשיכו להתנכל לו. הם תבעו ממאמיניו להתרחק ממנו, לא לנשק את ידיו, ולא לנהוג בו בכבוד בבית הכנסת "כדי לא להפריע לו בתיקון".
ערב פסח שיגר הרב שוקרון מכתב לחברי הקהילה ובו כתב: "אנו נמצאים בתקופה של גאולה. אחד המאפיינים הבולטים של תקופה זו הוא היותה תקופה של בירורים. בירור האמת אין טוב ממנו, אך פעמים אין קשה ממנו, וזהו הקושי הגדול שכולנו עוברים עתה.
"אין ספק שאחרי שישככו רוחות הסער תלך ותתבהר האמת. מדובר באמת קשה ומרה שהטלטלה שתבוא בעקבותיה תהיה כאין וכאפס לעומת הטלטלה הנוכחית".
הרב חסן, נאמן של הרב בן ארצי, משוכנע שראשי העמותה ביקשו לסלק מחייהם את הרב בן ארצי ולהמשיך את מפעלו בלעדיו. הוא ראה בפסוקים שצירף שוקרון למכתבו ("אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון וגו'") הסתה לרצח - והגיש תלונה במשטרה.
אני מסתובב במקום המסוכסך הזה ומחפש את "יסודות החירות, הצדק והשלום ברוחם של נביאי ישראל" שהובטחו במגילת העצמאות. אני מתקשה למצוא. אני מתקשה להאמין שנביאי ישראל ראו בחזונם אסופה של יהודים יראי שמים מנסים להרעיל זה את זה ברעל נמלים ודברים כגון אלה.
אני מבקש מהרב חסן שיסייע לי למצוא, והוא משיב לי בסיפור שלקוח מספר מלכים ב': הנביא אלישע ריפא את נעמן מלך ארם מצרעת, אבל סירב לקחת תמורה. העוזר של אלישע, גיחזי שמו, רדף אחרי המלך ולקח ממנו כסף, עבדים, כרמים וצאן רב. הנביא אלישע רתח מזעם, והעביר את הצרעת מנעמן לעוזרו הלא נאמן של אלישע.
אלישע בסיפור הזה, אם אני מבין אותו נכון, הוא כנראה הרב בן ארצי. נעמן מלך ארם שאלישע ריפאו מצרעת הוא ככל הנראה כל אותם אנשים שבן ארצי בכוחותיו הסמוים ריפא מצרותיהם. הרב שוקרון הוא גיחזי.
הרב בן ארצי יושב בינתיים בבית הכנסת ממנו נעדר שנים, קערת תמרים גדולה מונחת לפניו והמאמינים ניגשים לקבל את ברכתו בחרדת קודש. הוא לבוש בחליפת פסים, עניבה פרחונית, מחייך בשמחה, כאילו האירועים הסוערים כבר לא נוגעים לו.
"סביב העולם יהיו בעיות קשות בכלכלה. כדי שעם ישראל יצליח צריכה לקרות בארץ אחדות של עם ישראל כולם. אין הבדל בין יהודי, דתי או נוכרי. להיות מלוכדים ומאוחדים - וכל דבר שיש בו אמת בסופו של דבר יש בו הצלחה.
"יש מצב בעם ישראל שקשה להאמין זה לזה. הממשלה מסובכת, ואין מנהיג שיכול להוביל בדרך הנכונה. כולם בבלבול. אם יקום אדם בעם ישראל, דובר אמת ויושר, הוא יכול לסחוף המון מעם ישראל.
"אנשים מרגישים כשאדם מדבר אמת או משקר. לא צריך להיות נביא או חכם או נבון. צריך לדבר רק אמת שהוא באמונה והוא קיים לנצח, לעולם. כל יהודי העולם: כלכלה תיפול, פאניקה ונפילה, והיהודים יבואו לארץ דחוף". אלו הם דבריו של הרב ניר בן ארצי לרגל יום הולדתה ה-61 של מדינת ישראל.
מושב שחר. שרת גדות וחנוך כהן: בכניסה למושב שחר בחבל לכיש, לא רחוק משדרות, בחזיתם של בתי רעפים קטנים מרח מישהו שני ציורי ענק. על הבית האחד צייר האמן האלמוני את דגל ישראל על רקע הים הרוגע, השמים התכולים. על הבית השני הוא צייר טרקטור כחול-אדום שחורש בדרך תלמים ארוכה. על הכל משקיפה בנחת אישה חייכנית, שנעמדה בפתח ביתה הקטן.
"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", קובעת מגילת העצמאות, והמחזה האופטימי בפתח היישוב המוריק מלווה אותך עד לרגע שבו אתה פוגש את המציאות ההפוכה.
מושב שחר התחיל בקיבוץ גלויות, נמשך בכור היתוך, התבסס כתוצאה מעבודת כפיים מפרכת, עמד על ספה של הצלחה וההתרסק ברעש גדול. עכשיו יכולים חברי המושב רק לשלוח מכתבים לשר החקלאות שלום שמחון ולא לקבל תשובה.
בשחר 80 משפחות. היישוב עלה על הקרקע ב-1955 במסגרת ההתיישבות "מן האונייה אל הכפר". לובה אליאב היה הדמות המרכזית בסיפור העלייה. בניגוד למושבים בסביבה, שבהם התרכזו עולים ממדינה אחת, מרוקו, טוניס או כורדיסטן, בשחר הייתה אינטגרציה.
שולי פנחס, האיש הבולט ביישוב, סמנכ"ל מפלגת קדימה לשעבר, אומר שדווקא הערבוב הזה הזניק את שחר. "אנשים לא נצמדו בכוח למסורות הישנות. כל אחד למד מהשני והעשיר את השני וכולם התקדמו ביחד".
חברי המושב החדש התחילו עם עבודות יזומות. לימים עברו לגידול פרחים. ב-1966 קמה החממה הראשונה. הוורדים והסייפנים משחר הציפו את השווקים בהולנד, בצרפת, באיטליה ובסקנדינביה. רוב התושבים התפרנסו בכבוד.
אז גילו הארצות החמות האחרות שאפשר להתפרנס מייצוא פרחים, התחרות נהפכה קשה, החקלאים התחילו להפסיד ונדרשו להם עוד אדמות כדי לגדל יותר.
בתחילת 1996 המדינה התערבה והחליטה להקים את "פרויקט החממות של מושב שחר". ההצעה הייתה מפתה. המדינה תיתן לכל חקלאי עשרה דונמים, שעליו יקים את החממות שלו. בנוסף, התחייבה הממשלה להשתתף ב-40% מההשקעה בכל משק כזה.
עלותו של הפרויקט לכל מגדל עמדה על מיליון דולר. אנשים שמו את נשמתם בפרויקט החדש, מישכנו בתים, לקחו הלוואות בשוק האפור, מכרו רכוש והקימו חממות.
והמכות החלו לנחות. הראשונה - חילופי השלטון ב-1996. המדינה, שהבטיחה 40%, ירדה ל-10%. בהמשך עלתה ל-27%, אבל זה לא מה שהובטח לחקלאים. התחרות מול האפריקאים החריפה, שערי המטבע השתנו לרעה, הגילדן ההולנדי צנח והייצוא נעצר בהדרגה.
המשפחות לא עמדו בתשלום חובות שלקחו, קרסו בזו אחר זו ולא הצליחו להשתקם. לפני שלוש שנים המושבניקים משחר כבר מצאו את עצמם שובתים רעב מול משרד החקלאות בבית דגן.
שרֵת גדות, אב המשפחה, בן 55, נולד בקוצ'ין. הוא נקרא על שמו של ראש הממשלה השני. כשהיה בן שלוש עלתה המשפחה ארצה. ב-1960 הגיע לשחר. לימים היה יו"ר הנהלת המושב. היום הוא יושב בבית האריזה שלו ומבכה את ההרס שמסביב.
"המטרה שלנו הייתה ציונות לשמה. הפוטנציאל החקלאי היה אדיר. כולנו היינו בעלי ניסיון, אנשי עבודה, רצינו להשקיע. היינו גאים כל כך במה שעשינו. הכי כואב לי על דור ההמשך. רצינו לתת לבנים בסיס, אבל רק סיבכנו אותם. הם עזבו וכבר לא יחזרו לעבוד פה".
"תראה איזה מדינה משונה", מוסיף שולי פנחס, שמעבד היום את רוב האדמות בשחר. "משרד החקלאות בכל זאת שם כאן כסף, אבל נעצר באמצע. האנשים שיכלו להתפרנס מצוין פשטו רגל. עכשיו הם לא משלמים מסים ונופלים על צוואר המדינה. החברה במושב והמשפחות נהרסו והאדמות נהפכו לישימון".
כהן עשה חיל. "הייתי הוורדן הכי גדול בסביבה", הוא נזכר. "לא היה לי גרוש אחד חוב. גידלנו חמישה ילדים, שלחנו אותם לצבא. עבדנו באדמה כמו חמורים יום ולילה, אבל היינו שמחים".
הכל השתנה, כאמור, ב-1996. " אמרו לנו שרוצים להקים פרויקט ייחודי, ציוני. באו לכאן משרד החקלאות, אגרקסקו, קרן קיימת. הבטיחו שיעמדו בהתחייבויות, שיהיה לי בן ממשיך. שיכנעו אותי. הם טיפחו אותנו ועזבו אותנו. אחרי שנה התמוטטתי. מאז אין לי חיים. כל יום באים מעקלים. משכנו לי את הבית. יום אחד לקחו מקרר. יום אחד מיקרו. אני קונה, אחרי שבועיים לוקחים. יום אחד שברו את הדלת, הוציאו דברים".
כהן יושב היום בחצר הבית בחום כבד. מסביב הכל מוזנח. מאז ההתמוטטות מצב הבריאות שלו ושל אשתו הידרדר לאין שיעור. לפני שנה ניחתה על המשפחה מכה נוספת. הבן שי, היחידי שעבד כדי לפרנס את המשפחה הקורסת, נהרג בתאונת דרכים.
בני הזוג נשארו עם קצבת הזקנה, אבל גם אותה מקצצים להם. לא מזמן הגיעו המעקלים כדי להחרים את החפצים של הבן שנהרג.
"שיחשבו על החלשים שנופלים" מתחנן כהן, ומנופף במכתבים המיותמים ששיגר לשר שמחון בשנים האחרונות. "כתוב במגילת העצמאות 'למך ולזקן אנחנו חומת מגן'. לא?"
לא בדיוק, השורה היא מ"בין הגבולות", שיר שכתב חיים חפר ב-1945, אבל המסר ברור. רק שהוא לא הגיע לחבל לכיש.
שדרות. דוד בוסקילה: לעיר שדרות יש חשבון ארוך ובלתי נגמר עם מגילת העצמאות. המדינה שהבטיחה שוויון זכויות מדיני וחברתי מלא פסחה על העיר. שמונה שנים וחצי הופקרה העיר לאלפי קסאמים וגראדים ששוגרו אליה מרצועת עזה.
"70% מהתושבים נפגעו באופן קשה, בעיקר נערים שהילדות שלהם נהרסה כליל", אומר ראש העיר דוד בוסקילה, 52. " את המחיר תשלם העיר בשנים הבאות. כמו קריית שמונה". הוא מניח מרפק על השולחן ותומך את המצח.
בבחירות בנובמבר קיבל בוסקילה 46% מהקולות כבר בסיבוב הראשון. הציפיות ממנו עצומות. לטענתו קיבל שוקת שבורה. זה לא המצב הביטחוני, הוא מסביר, אלא הדימוי ההרסני שנוצר לעיר. דימוי של עיר מסכנה.
"אמרתי לעצמי, אני יותר לא מעורר חמלה. אצלי לא יחלקו מזון ולא צעצועים. עקרתי את תופעת האומללות הזו מן השורש. זה לא מכבד את המקבל ולא את הנותן".
חול המועד פסח בשדרות, על סף יום העצמאות. אנחנו מסתובבים בכיכר העירייה. מרכז התרבות החדש שמוקם שם נראה כמו בונקר באלבניה. כך גם תיראה העיר בשנים הקרובות. בוסקילה לוקח אותנו לשני פארקים חדשים פלוס שתי כיכרות שהקים בתוך שבועות, שנועדו לשפר את מצב הרוח ותחושת השייכות של התושבים.
אם הפוליטיקאים איבדו את הסנטימנט לעיר מהרגע שפסקו הקסאמים, פעילי השטח דווקא לא. את פנינו מקבלים עשרות אנשי ימין ומתנחלים שקיימו בשדרות הפגנה גדולה. הם רוצים לחזור לגוש קטיף.
את ההפגנה מובילים ח"כ יעקב כ"ץ, הוא כצל'ה מהאיחוד הלאומי, ודניאלה וייס. כמו בימים הטובים היא מחלקת הוראות לנערי הגבעות שסובבים אותה, מתעדכנת בגורלם של המפגינים שצעדו לעבר הגבול ונעצרו.
בעיתון חדש שמפיצים המפגינים, "ארץ גאולה" שמו, מסופר כבר על מטה ותוכנית פעולה. "על התהייה 'הרי זה לא ריאלי' עלינו לקחת כדוגמה את כפר עציון", נכתב. "רק העקשנות של ילדי כפר עציון הביאה לחזרה אליו, מכיוון שהם הבינו שחזון ארץ ישראל הוא לא דבר שנקטע. לאורך כל השנים הם התגעגעו, חלמו ופעלו לחזור למקום. כך יהיה בגוש קטיף".
"מגילת העצמאות", אני מצטט, "משבחת את היהודים שחתרו תמיד להיאחז במולדתם העתיקה". וייס מתמוגגת. "בשבילי הסדר העולמי הוא כזה: בריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא, יציאת מצרים ומתן תורה, בניין בית המקדש, הקמת המדינה והכרזת העצמאות, מלחמת ששת הימים. כל יום כזה מבחינתי הוא באותה דרגה של קדושה אלוהית".
במגילה כתוב גם שהמדינה תעניק שוויון גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת גזע ומין, אני אומר. "זו בדיוק הבעיה", עונה וייס. "זו מגילה סופר ליברלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
