פליטים מאפריקה: פעם הייתם כמונו - שכחתם
הפליטים מאפריקה חושבים שהם מבינים למה ישראל מתנהגת עמם בחמיצות. מזל שיש אנשים פרטיים שפותחים את הלב ועוזרים
בקומה השלישית של בית רב קומתי התכנסו 11 נערים חסרי בית, ויזה, הורים ומשפחה. רובם ככולם היו לבושים בקפידה, אף שאת החודשים האחרונים בילו במקלט בנווה שאנן שבדרום תל אביב, בשינה טרופה ועם עין אחת על הדלת שממנה, אולי, יפרצו כל רגע שליחיה של מדינת ישראל - זו שהוקמה על ידי פליטים נרדפים, חסרי בית, ויזה, הורים ומשפחה.
זו שהתחייבה, עת עמדה עדיין על הריסות חורבנה הטרי, להתנהל ברחמנות כלפי פליטים הנרדפים בגלל גזעם. זו שאיננה פועלת היום, כפי שלימד אותי מסעי, ברוח "חזונם של נביאי ישראל" כפי שנכתב במגילה, אלא אם החזון הזה מסתכם בשמירה קנאית על רוב יהודי. ואולי גם רוב לבן.
הסטטיסטיקה היא זו: מתוך 17 אלף הפליטים האפריקאים השוהים בישראל ומבקשים את מקלטה, שהגיעו לכאן בדרך לא דרך כי בארץ מוצאם מצפה להם מוות על רקע גזעי או דתי, תריסר פליטים בלבד זכו בשנה האחרונה לפריבילגיה נדירה, ברוח "נביאי ישראל". לאמור, בקשתם למקלט הומניטרי בישראל נדונה על ידי משרד הפנים.
כל הבקשות, כמובן, נדחו. ברקע הושמעו נימוקים עם צליל מוכר, לעתים באופן מצמרר: "אם נאשר לכמה אלפים, יבואו בעקבותם כמה מיליונים", "הפליטים ישנו את האופי התרבותי של המדינה", "יש להם אופי בעייתי" וכו'.
מי שכבר נכנס, תלוי בין שמים לארץ. כלומר חושש תמידית מהתרסקות. מי שלא מגורש אקטיבית, מגורש פסיבית, בהיעדר אפשרות לנהל חיים תקינים.
כשמדובר בקטין, שאסור לגרשו על פי החוקים הבינלאומיים לשלום הילד, הוא מבלה זמן רב בכלא, עד שקורה אחד מהשניים: מלאו לו 18 והוא מגורש. ולחילופין, מבליחה לפתע משפחה יהודית וקולטת אותו. חסידי האומה היהודית הללו הם בודדים.
תל אביב. סוטפא סלמן איברהים: בינתיים, במרכז החדר התל אביבי, מתארגנת אימפרוביזציה. הבמאיות הצעירות עמנואל מאייר והלן יאנובסקי מבקשות לפתח סיטואציה דרמטית פשוטה יחסית, של ריב. במסגרת האימפרוביזציה התבקשו נער אחר נער לגלם פליט אפריקאי המתעצבן על מלצרית ישראלית באיזו מסעדה ומשליך עליה צלחת, או כוס, או מלחייה.
אלא שכל העסק שקע שוב ושוב לתוך איזשהי סטטיות דרמטית מכוח סירובם של הנערים להיות אגרסיביים. רק בניסיון הרביעי, כאשר למשבצת הקריזיונר לוהק נער דרפורי בשם "סמי", נזרקה צלחת נייר והתעופף עט לעבר ה"מלצרית", שגולמה על ידי נער מדרום סודן. מאחור, ב"מסעדה", נותרו שני נערים אפריקאים, בתפקיד סועדים ישראלים.
"מה יש לו זה?", אמר אחד.
"יש לו בעיה בראש", אמר השני. "הוא מאפריקה".
לרווחת כולם הניידים לא צלצלו. אף אחד לא נתפס. רונן מליק, איש עמותת אס"ף (ארגון הסיוע לפליטים) המתוקצבת על ידי האו"ם והמסורה לטיפול אצילי בפליטים האפריקאים, הגיח והזמין את הנערים לארוחת ערב של שניצלים, אורז, ומשחק כדורגל אנגלי.
מאחור, אחרי שחטפו משהו לאכול, נותרו חמישה נערים מדרפור, דרום סודן ואריתראה. אחד מהם, סוטפא סלמן איברהים בן 17, שימש כמתורגמן, על אף שהוא שוהה בארץ ארבעה חודשים בלבד. הוא בא הנה לבד.
הוריו שיגרו אותו הרחק משדות הקטל של רצח העם במערב
כמו רוב חבריו, הוא איננו יכול להישאר ואיננו יכול לעזוב. העולם הזה איננו רוצה אותו, ובכלל זה ישראל - בגלל צבע עורו וזהותו הלאומית. "כשאתה במצרים", הוא אומר, "אומרים לך מה אתה עושה פה? אתה מסודן. אתה הולך לסודן, אתה מת. מה נעשה, אחי?"
"אני מרגיש", אמר מליק, "שהמדינה רוצה להסיר מעצמה אחריות. היא אומרת 'לא צריך לשכן את הפליטים'. למה? כי 'לעמותת אס"ף יש דירה בתל אביב עם חמש מיטות'".
ערד. הכומר רינג: מדינת ישראל איננה רוצה פליטים, אבל היא במיוחד לא רוצה אותם בתל אביב. למחרת שיעור הדרמה בתל אביב דהרתי דרומה, עד ערד.
במשרד זעיר ציטטתי את "חזון נביאי ישראל", הכלול במגילת העצמאות, באוזניו של ראש כנסיית "כוש החדשה" עמוס רינג ג'והן. הכנסייה חדשה ורוב תושביה הם פליטים שנקלטו כעובדים זמניים באחד ממלונות האזור.
עמוס התיישב חזרה בכיסאו, עם התנ"ך בין ידיו. הוא נוצרי שנולד בכפר דרום סודן שנשלט על ידי הצפון. הוא חזה במו עיניו במותו של אמו בסיומה של הפגזה, כשהיה בן תשע. אחר כך נשלח על ידי אביו לגור אצל איזה דוד מרוחק.
עמוס פתח כנסייה והחל להעביר שיעורים בנצרות, עד שחבורת מוסלמים מקומית תפסה אותו, ואיימה לשרוף את הכנסייה כשהוא בתוכה. "ניסיתי להסביר להם שהילדים המוסלמים אוהבים לרקוד, והם נכנסו לכנסייה כי הם שמעו אצלנו מוזיקה".
הוא ברח למצרים יחד עם אשתו וילדיו ונעצר בנמל אסואן. הוא היה בקהיר בדצמבר 2005, כשכמה אלפי פליטים סודנים הפגינו נגד היחס של המדינה המצרית. המשטרה המצרית זומנה למקום וקצרה ביריות - כך לפי נתוני "מוקד הסיוע לעוברים זרים", בניהולה של סיגל רוזן - 27 מהמפגינים.
"החלטנו לחצות את המדבר, לעבר ישראל. הנביא ישעיה בפרק 18 פסוק חמש דיבר מפורשות על היציאה ממצרים של עם כהי עור, לעבר הר ציון. התפללתי לאלוהי ישראל שיוציא אותו ממצרים, שייקח אותנו להר ציון, שיושיע אותנו מהמדבר".
במשך שלושה ימים ישנה משפחת ג'והן על סדין קטן. התינוקת שרה, היום בת שנה וחצי, לא הפסיקה לזעוק אל הכוכבים במשך כל הזמן הזה - מהיעדר מזון, מים ושמיכה.
ביום הרביעי יצאה המשפחה למסע לעבר הגבול יחד עם שני פליטים נוספים מדרפור. המצרים הבחינו בזה והתחילו לירות לעבר עמוס, אשתו, ילדיו והתינוקת. "הייתי במצב נוראי", הוא מספר. "אמרתי לילדים לשכב על האדמה וחיכינו עד שהמצרים יעברו".
אחרי זה שעטה המשפחה לתוך זרועותיהם של החיילים הישראלים. "אם החיילים האלה היו אנשים רעים - היינו מתים. תאמין לי".
הוא צודק. זה המתח שמתקיים היום במדינת ישראל, בכל הקשור ל"רוח הנביאים" ("וגר לא תאונה, ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" - ספר שמות, פרק כ"ב), שנעדרת מההחלטות הרשמיות שמקבלת מדינת היהודים.
היא מתקיימת, עם זאת, אצל אותם יהודים-ישראלים אשר מוצאים לנכון למרוד נגד המדיניות הרשמית, ברוב המקרים מנימוקים מוסריים והיסטוריים. זה אירוני, אבל נכון: רוחה של מגילת העצמאות, בכל הקשור לגרי הארץ, מתקיימת רק במקום אחד - אצל מי שמורד בחוקי המדינה.
"אני לא יודע", כתב למשל מילואימניק ששירת על גבול מצרים באוגוסט 2008 לשר הביטחון אהוד ברק, "מה אומר החוק הישראלי. אבל אני חושש שמה שעשינו היה מאוד לא בסדר".
המילואימניק, שראה כיצד המצרים יורים בסודנים, מילא את פקודת מפקדו - הוא תפס את מי ששרד, קשר את עיניו, והחזיר אותו לצד המצרי. "סיימתי את השירות בתחושה קשה", כתב מילואימניק נוסף מאותה היחידה. "אף אם המעשים שמבצעים חיילי צה"ל על הגבול הם חוקיים, הרי שלבטח אינם מוסריים".
בכנסייה המאולתרת של הרב עמוס החלו להתאסף גברים סודנים. במשך כשעתיים ישבו הגברים שלובי ידיים ובהו בחלל שלפניהם בעינים אדומות. שניים מהם סיפרו כי בזמן המלחמה בעזה נסעו לתל אביב וניגשו לקריית הביטחון וביקשו להתגייס כדי "לעזור ליהודים במלחמה נגד המוסלמים".
ציטטתי את מגילת העצמאות. ציינתי כי הכוונה המקורית הייתה לנהוג באופן כזה שיהווה קונטרה למדיניות האגואיסטית של מדינות כל העולם כאשר יהודים נרדפו והשערים ננעלו. מה קרה מאז?
"בוא אני אגיד לך", אמר ג'וזף, מנהל קייטנת הילדים של כנסיית "כוש החדשה". "ההצהרות האלה ניתנו כשהיהודים רצו להרשים את אומות העולם. הם רצו שיהיו להם בני ברית, בכל מיני מקומות בעולם כי היהודים היו מפוזרים בכל מקום. אבל עכשיו היהודים פה, והמלחמות שלכם גם קורות פה, ומה שהיה אז - כבר איננו".
ניתוח דומה שמעתי יום למחרת בדירה מוגפת תריסים בדרום תל אביב מעמנואל אוש, נער מדרום סודן, שהגיע לכאן עם אחותו הצעירה בת התשע, ישב שלושה חודשים בכלא, והיום מטפח קריירה בתור זמר ראפ.
שאלתי את אוש, שמקררו ריק לגמרי, למעט קופסה אחת של רסק עגבניות, איך קרה לדעתו שהיהודים, פליטים לשעבר בעצמם, מקשיחים את לבם. "כי אתם כבר לא פליטים", הוא השיב.
אבל אנחנו עדיין בערד. הדלת נפתחת. דרכה מתגלגל נער שמוט ראש בשם פוש נטלי. ידיו נעו באוויר כאילו צייר שם משהו ועיניו נתלו בנורות העירומות שנתלו מהתקרה. אמו, ססיליה, אמרה לכולם שלום והגברים קמו ולחצו את ידה.
בזמן שפוש בן השמונה בוהה בציפורני אצבעותיו, סיפרה ססיליה את סיפורה: פוש נולד לפני שמונה שנים עם הפרעה נוירולוגית. היא ובעלה נמלטו מדרום סודן לפני כשנתיים, יחד עם שאר ילדיהם. הם הגיעו למצרים בסירה ורכבת, הלכו לבית החולים באל עריש וקיבלו שם כדורי שינה.
הם הלעיטו את פוש, ובכל פעם שהתעורר נתנו לו כדור שינה נוסף - עד שחצו את הגבול, עם פוש בידיים. החיילים הישראלים עזרו להם, וססיליה ופוש מצאו עצמם בתל אביב. הם גורשו גם משם, במסגרת המדיניות הישראלית של "פיזור פליטים" מדרום לגדרה ומצפון לחדרה.
התרופות הנוירולוגיות שפוש קיבל בתל אביב, בין השאר בסיועה של עמותת אס"ף - נותרו בתל אביב. מצבו הידרדר. התקשורת שלו עם העולם נגדעה ביום שחצה את קו המשווה של גדרה.
ססיליה הניחה יד על בטנה. היא אמרה שכואב לה. להפצרת הנוכחים היא הרימה את תחתית חולצתה. מה שהתגלה מתחת היה נורא. זיהום שהתחיל בסודן החמיר במצרים ובהעדר טיפול בישראל הפך לעיוות שגרם לבטנה של ססיליה, אישה נאה וצעירה, להידמות לשרשרת של רכסי הרים.
היא איננה מורשית לעבוד ואיננה זכאית לביטוח ואיננה יכולה להרשות לעצמה את מחירו של הטיפול הרפואי הנאות. היא פליטה ממדינה של פליטים לשעבר שהפכו לבעלי בית - ושכחו מה זה להיות פליט. היא הניחה את ידה על ראשו של פוש, שהרגיש את ידה נוחתת ממעל והפסיק לצווח.
מסד. משפחת אושרי: מרפסת ביתם של בני משפחת אושרי ביישוב מסד שבגליל התחתון משקיפה לעבר הכינרת. בסיומו של מסע מפרך ומדכדך בעולמם המנותץ של הפליטים האפריקאים בדרום תל אביב וערד נדמית נסיעת שבת בבוקר למסד כמו צלילה מרעננת בבריכה. הכל נקי ושטוף שמש וגלוי לאור.
השיחה מתנהלת בעברית שוטפת. משפחה יהודית שפותחת את הבית ואת הלב, ואת הכיס, באצילות נפש פרטית לגמרי שאיננה מאפיינת את המדיניות הרשמית של מדינת ישראל.
חן שרירא, איש "הוועד למאבק ברצח עם" של הנוער העובד והלומד, אמר לבני משפחת אושרי כי "הילד ההוא" הסתדר, אבל יש ילד אחר שזקוק לעזרה. שמו: אברהם בארי.
אברהם הגיע לארץ לבדו בגיל 15, אחרי שמולט מגינאה על ידי חוליה מפוקפקת שלקחה את דרכונו ושיכנה אותו על גבול ישראל-מצרים בתוך אוהל שבו שוכנו כמה נשים צעירות שנחטפו כדי לשמש פרוצות. באחד הלילות חזה הנער הצעיר בקבוצת בדואים נכנסים לאוהל ואונסים את הנשים הצעירות.
אחר כך חצה את הגבול, הוסע לתחנה המרכזית הישנה על ידי אחד מאנשי חוליית סוחרי האדם ונזנח שם. הוא ישן בגינת לווינסקי, ובמקלט של "הנוער העובד", ובבית השאנטי ובמתקן הכליאה מיכ"ל שליד חדרה - אחרי שנעצר במסגרת פשיטה של משטרת ישראל.
פשעוֹ: שהייה בלתי חוקית. שם, בין עצי אקליפטוס פסטורליים, על שולחן עץ של פיקניקים, הכתיבו עציון וסוזנה את תנאי משפחתם החדשה לאבי בארי, שאותו לא פגשו קודם לכן: אין שתייה, ואין סיגריות, ויש ציפייה שיהיה תלמיד טוב וישתלב בחברה.
את החינוך תספק פנימיית "כדורי" שמנהלה, הלל הלמן, פתח את שערי המוסד לקבוצת נערים מאריתראה, סודאן וגינאה, בשיתוף פעולה עם "הנוער העובד".
שנתיים עברו מאז. אבי מבלה היום את בוקרי שבת בהקפצת כדורי גומי על רגלו יחד עם אחיו לבית אושרי והכלב. הוא עושה חמש יחידות בצרפתית, עובד באחד מחופי צמח, מתכונן לצו ראשון אפשרי. "יש אנשים", אמרה לי סוזנה, "שמסתכלים על הצד השני של הרחוב כשהם רואים משהו קשה". ויש אנשים, כלומר ישראלים, כלומר יהודים - שעושים משהו.
עצי האקליפטוס שרשרשו לפני שנתיים מעל לראשו של אבי בארי מגינאה ממשיכים לרשרש מעל לראשם של נערים אחרים. אחד מהם הוא קנת אופו, נער רך דיבור וגדול עיניים בן 16. אמו נתפסה בצד המצרי של הגבול כי האסתמה הקשתה את מנוסתה. היא נתפסה והוחזרה לאחור בכוח, וקנת היתום מאב לא ראה אותה מאז, ואיננו יודע איפה היא, ואיננו יודע איך להתחיל לחפש אותה.
הוא פה כבר חצי שנה ולא יודע מתי ייצא מהכלא, אם בכלל. הוא מתגורר במתקן הכליאה מיכ"ל שבכניסה לחדרה, מתקן נעים למראה המעורר מחשבות נוגות על הפסטורליות של הרוע. הוא יוצא לחצר למשך שעה אחת בכל יום. הוא מבלה את ילדותו מאחורי גדרות תיל חלודות.
שאלתי את קנת מה הוא צריך. "שיצילו אותנו", אמר. ביקשתי שיהיה יותר ספציפי. "כרטיסי חיוג לטלפון" הוא אמר, חייך, ונעץ עיניים בסלולרי המת.
נא להמתין לטעינת התגובות
