לכל צפירה יש שם
חלפו 12 שנים וחצי מיום נפילתו. בכל ערב סוכות נפגשים כולם בבית הקברות בכפר עציון מסביב לקבר. החיים של כולנו ממשיכים, ועמיקם נשאר שם, מתחת לאבן, תמיד בן 21
עמיקם עמיאור ואני למדנו יחד באותה כיתה עד התיכון והיינו באותו שבט בסניף. עמיקם אף פעם לא היה סתם אחד מהכיתה או מהשבט, כי אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. "שבט המבשר, מה עושים היום?" הוא היה מרעים בקולו בסוף תפילת שחרית בימי החופש הגדול. תמיד במרכז המעגל, תמיד במרכז העניינים. רועש, גועש, וחיוך שובב מרוח על פניו. דווקא בגלל שלמד בתיכון אחר משאר החברים, היה חשוב לו תמיד לשמור על הדבק השבטי. במובן מסוים אפשר לומר שהוא היה הדבק.
באוגוסט 94, אחרי שנת מכינה, הוא התגייס לגדוד שקד של גבעתי. חצי שנה לאחר מכן התגייסתי גם אני לאותה חטיבה אבל לגדוד אחר. כשעליתי לגדוד יצא לנו לנסוע פעם או פעמיים יחד לנקודת האיסוף החטיבתית בדרך לאימון בגולן. אני הייתי ה'צעיר' שעוד לא מבין מהחיים שלו בהווי הגדודי, והוא כבר היה אז פז"מניק מהפלוגה המסייעת הוותיקה.
הפעם האחרונה בה נפגשנו הייתה במוצאי ראש השנה תשנ"ז, בהלווייתה של דסי רבינוביץ ז"ל. בתוך הקהל הרב בבית הקברות של כפר עציון, פתאום ראיתי אותו. זה היה שבועיים אחרי שהתארסתי, והוא פגש בי לראשונה אחרי שסגר חודש בצבא. בתוך כל החושך והעצב של ההלוויה, הוא הושיט לי יד ולחש: מזל טוב.
12 יום חלפו עד שחזרנו לשם שנינו, לאותה חלקה בדיוק. הוא בארון הקבורה הצבאי ואני יחד עם
כל החברים מלווה אותו בדרכו האחרונה. עמיקם, האיש הגדול עם שמחת החיים, נפל.
יום למחרת יום הכיפורים של אותה שנה, פרצו מהומות ביו"ש בעקבות פתיחת מנהרת הכותל. יומיים למחרת נלחם עמיקם מול פלשתינאים שתקפו את מוצב זיוונית במרכז גוש קטיף. בשעת צהריים הוא עלה לסוללה של המוצב עם מקלע, והחל לירות לעבר מקורות הירי. בשעה שתיים בצהריים הוא נפגע בחזהו מירי של צלף ערבי. לפני שפונה במסוק לבית החולים הוא עוד הספיק לומר לאנשים סביבו משפט כל כך אופייני: 'אם אני לא חוזר, תמסרו לחבר'ה שאני אוהב אותם".
מאז, בכל צפירה של יום הזיכרון, אני חושב עליו. על החיוך השובב שלו, על הקול הרועם, על שובבות הנעורים, וגם על רגעיו האחרונים. אני יכול לתאר כמעט במדויק את הקרב האחרון שלו, כי חצי שנה קודם לכן עמדתי אני על אותה סוללת עפר בדיוק, כשהפלוגה שלנו החזיקה את מוצב זיוונית.
חלפו 12 שנים וחצי מיום נפילתו. מוצב זיוונית כבר לא נשלט על ידי צה"ל כי ברוב איוולתנו עקרנו את גוש קטיף. בכל ערב סוכות נפגשים כולם בבית הקברות בכפר עציון מסביב לקבר. החיים של כולנו ממשיכים, ועמיקם נשאר שם, מתחת לאבן, תמיד בן 21.
הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו, החיים, יכולים לעשות למען אותם נופלים הוא לזכור. בכל פעם שאנחנו זוכרים אותם, אנחנו מחיים אותם לכמה רגעים.
גם השנה בזמן הצפירה, אני אזכור את עמיקם. וכשיסתיים יום הזיכרון ויחל יום העצמאות, אני אזכר במשפט שאמר חברי יוני ריסקין כשעמד אז מול קברו הפתוח של חברו הטוב, והספיד אותו: 'עם חזק לא נשבר. עם חזק קם. עמיקם'.
נא להמתין לטעינת התגובות
