ישראל מציגה: ד"ר ביבי ומיסטר נתניהו
במשך שנים תכנן נתניהו את חזרתו. והוא חזר מנוסה, שקול, מחויב לשלום וביטחון. אבל יש עוד משהו שחזר – ביבי הישן, המעורפל, הנלחץ
עכשיו הוא חזר. ניתן היה לצפות שיביא איתו צוות מגובש, שיציג נבחרת מאומנת היטב שאנשיה יודעים בדיוק מה הם אמורים לעשות ולאן הולכים, שיניח בפנינו מתווה מדיני מרענן, רעיונות חדשים, תפיסות מעודכנות.
במקום זה, מגמגם נתניהו את דרכו המעורפלת לאנשהו, מבצע "הערכה מחדש" שהעלתה בינתיים את נושא "ישראל כמדינת העם היהודי" מהנפטלין, מנסה לכבות מדי בוקר את השריפה היומית שמבעיר עליו איווט ליברמן, ומקווה שיהיה טוב. גם אנחנו מקווים.
יש שני נתניהו. הראשון הוא ביבי של החלומות. זה של השיחות הסגורות עם אנשים כמו שמעון פרס, אהוד ברק, בכירים אמריקאים וצרור אינטימי של מקורבים. זה נתניהו שמדבר לאט, משתמש במונחים שהימין מחק לפני עידנים, מדבר על ההזדמנות החד פעמית לעשות שלום, משוכנע ומשכנע שהוא, רק הוא, יכול להיות האיש שיפרוץ את החומה, שיכבוש את ההר, שיביא שלום וביטחון לישראל.
נתניהו, בשיחות האלה, נשמע כמי שמבין שהעולם השתנה, שאמריקה של אובמה היא לא האמריקה שעל ברכיה גדל לפני 20 או 30 שנה. הוא חושש, בפורומים האלה, מהתנגשות חזיתית קשה עם הממשל החדש והוא יודע, ברגעים המזוקקים האלה, שישראל לא תוכל להתמודד לבדה עם האיום האיראני ושההתמודדות הזו חשובה יותר לקיום היהודי בארץ מהגבעות ביהודה ושומרון.
הנתניהו הזה מקסים את שומעיו ומפיח תקווה בלב בעלי בריתו החדשים. פרס, למשל, מאוהב. בשיחות סגורות אומר פרס על נתניהו שיש לו את זה. שהוא התגבר, נרגע, ומסוגל לעשות דברים.
נתניהו, אומר פרס, ניחן בשלוש תכונות מרכזיות טובות: ראשית, הוא לא רשע. אין בו היצר הזה שמקנן במרבית הפוליטיקאים. שנית, הוא מקשיב. לא רק לעצמו, כמו כמה מעמיתיו בצמרת, אלא גם לאחרים. שלישית, הוא איש ספר. יודע לקרוא, מתעניין, משכיל. ולא רק את ספרי אביו, פרופ' בן ציון נתניהו.
הוא משוכנע שעתיד האומה תלוי בו, ויכול להיות שהוא גם צודק. הוא בטוח שהוא מסוגל להטביע חותם. השאלה היא, עכשיו, איך עושים את זה.
אז זהו, שבשלב הביצוע, הוא נתקע. בנימין נתניהו אינו יודע לאן ילך. הוא נקרע, כרגיל, בין נטייתו האישית, האידיאולוגית, סביבת הגידול שבה צמח והרעיונות שבהם האמין כל חייו, ובין הרוחות המנשבות בחוץ, השינוי שעובר העולם והצורך להבקיע דרך חדשה. בסוף, וזה ודאי לחלוטין, יכיר בפה מלא בעקרון שתי המדינות. אין מוצא אחר, והוא גם אומר ומודה בזה.
בפורומים סגורים מאוד הצהיר נתניהו כמה פעמים ש"לא רצה לבזבז את שתי המדינות על ציפי לבני", ומתכוון לתת
לכן הוא מייצר את הדרמה הטלנובלית סביב ההתעקשות על הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. כאילו הנושא לא עלה בכל הפורומים הקודמים, בכל המו"מים ההיסטוריים, בכל המסמכים, התוכניות והוועידות שהיו.
כל מי שעסק בתחום הזה יודע שעכשיו, במצב הדברים הנוכחי, הפלסטינים לא יכולים לנפק הכרה פומבית כזו. זה אמור לקרות בשלב הסופי, לקראת התכנסות להסדר. אנחנו לא בשלב הזה. אז בשביל מה להעלות את זה עכשיו? ישראל הוקמה על בסיס החלטת האו"ם שחילקה את הארץ לשתי מדינות לאום, אחת מהן היא מדינת העם היהודי. ו"שתי מדינות לשני עמים", לא מספיק כרגע? באיזה שני עמים מדובר כאן? הפלסטיני והאוזבקי?
העניין הוא, שאפשר להעמיד את הפלסטינים עם הגב לקיר ולייצר אינספור תירוצים שיאפשרו למסמס את המשא ומתן, לעכב אותו, להקשות עליו. בזה נתניהו מבין הכי טוב. הוא עשה את זה בפעם הקודמת. השאלה היא האם זה יחזיק מים בפעם הזו. האם ברק אובמה, למשל, יקנה את הסחבת הזו.
האם העולם של 2009, עם איראן בדרך לגרעין, עם פקיסטן גרעינית בדרך לאל-קאעידה, עם משבר כלכלי המאיים על הסדר העולמי ועם סבלנות קצרה בהרבה ממה שידענו, הוא עולם שיקבל את נתניהו וענייניו?
הממשל האמריקאי החדש - ויעידו על כך אלף ואחד סימנים - מתכוון להסתער על הגבעה בהמוניו כדי לכבוש אותה. לא כדי לנסות להעביר אותה, בכף טייחים, למקום אחר.
נתניהו נשאל השבוע מה יעשה אם אובמה יציע לו עסקה: אנחנו נטפל באיראן, אתם תעשו שלום עם הערבים. במקרה הזה, אמר נתניהו, הוא יבדוק את פרטי העסקה. קודם שיציע את זה, הציע. ואם יציע? אם יציע, אמר ביבי, אני אבקש לקבל פרטים בעניין האיראני.
רוצה לומר: שהאובמה הזה לא יחשוב שהוא יכול למרוח אותי. ואולי רוצה לומר: אם אתה מתכוון להפציץ אותם, יש על מה לדבר. במילים אחרות: אם אובמה ימרח את נתניהו, אז ביבי ימרח אותו בחזרה. העניין הוא, שאובמה יכול להרשות לעצמו למרוח מה שהוא רוצה. ביבי לא. הוא עלול למצוא את עצמו בתפקיד הממרח.
ככה זה מתנהל. את מחצית זמנו מבלה נתניהו בעיסוק בנושא הכלכלי. המחצית השנייה הולכת ל"הערכה מחדש" המדינית-ביטחונית. בין לבין, הוא צריך לקושש לעצמו מנכ"ל. אפילו זה אין. דוגמה להליך האיתור: נתניהו פוגש את צחי פישביין, לשעבר הבעלים של אופיס דיפו, במימונה, שואל אותו "צחי, מה איתך, פנוי להובלה?", פישביין (שמכר לאחרונה את חלקו בחברה) עונה שכן.
אחר כך מתקשר אחד, זאב רובינשטיין, איש עסקים ישראלי החי בניו יורק ומקורב מאוד לנתניהו, ושואל את פישביין אם יש על מה לדבר בעניין מנכ"ל משרד ראש הממשלה. ואחר כך זהו. הוא לא שמע מאף אחד יותר. בינתיים הספיקו רבים לסרב לתפקיד. אבי גפן, למשל. ואחרים. ועוד שמות עולים מן האוב: דני גילרמן, מי שהיה שגריר באו"ם (רעיון של רונלד לאודר), שיכול , אגב, גם להיות השגריר בוושינגטון.
כאן, דווקא, הרעיון של נתניהו לשגר את מייקל אורן הוא לא רע. מסבירן מצוין, רהוט, מעניין, ניאו-קונסרבטיב "לייט", שיכול להתאים את עצמו לאווירה הנוכחית בוושינגטון ולהוות משב רוח מרענן.
שלושה מינויים יצטרך נתניהו לסגור בקרוב: השגריר בוושינגטון (אורן כמעט מובטח), המנכ"ל, ומתאם שבויים ונעדרים (המחליף של עופר דקל). על דקל צריך וחשוב להרחיב. בתקשורת נוצר הרושם שהאיש פרש. רושם מוטעה. עוד רגע נאמין שנתניהו ניסה לחסום את דקל בגופו. האמת שונה. דקל נכשל בתפקידו. כישלון צורב וחרוץ.
יותר מזה: במהלך התפקיד, איבד דקל את אמונם של רבים מבכירי מערכת הביטחון, כולל בכירים מאוד בסביבת ראש הממשלה. הבעיה הייתה התנהלותית וכללה גם בעיות אמינות, וגם תופין מיוחד לסיום: העובדה שדקל, בעודו מכהן בתפקיד הרגיש ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בעוד המו"מים המסובכים מאין כמותם מתנהלים, חתם על הסכם עם הוצאת ספרים לפרסם ספר על אותם מו"מים רגישים ממש. ולא רק חתם, גם פרסם פרק מיוחד מהספר העתידי בעיתון.
פרצה מהומה, כמובן. דבר כזה עוד לא היה. דקל התמודד לפני כמה שנים על תפקיד ראש השב"כ מול יובל דיסקין. מזל שלא מונה. אחרת, לך תדע, עוד היינו מוצאים ספר מיוחד על מעלליו כראש שב"כ בדוכנים בראש השנה. איש הצללים שהפך לסופר צללים.
השערורייה הפנימית שפרצה הייתה עכורה במיוחד. דקל קיבל מכתב ובו איסור על כתיבת הספר. הפרק בעיתון הפך ל"דפים מיומנו האישי" של המתווך.
הגרמנים, שעמם עבד דקל בדיסקרטיות, זעמו. גם גורמים נוספים שהפעיל הרימו גבה. פרשות כאלה, שעליהן הופקד דקל, צריכות וחייבות להישאר גנוזות. הסודיות חיונית מאין כמוה. אפילו אנשים מוכרים כעו"ד אורי סלונים ועו"ד אמנון זכרוני לא העזו להעלות על הכתב את מעלליהם בתפקידים דומים.
דקל העז. הוא איש עסקים פרטי, משייט ברחבי אפריקה בניסיון לקושש עסקאות נשק, על הדרך מנסה לקדם את שחרורו של גלעד שליט וכותב על זה ספר. אם זה לא היה כל כך עצוב, אפשר היה לצחוק. לו אני בנימין נתניהו, המחליף של דקל חייב להיות איש המערכת, בשכר מלא, עם כל המחויבויות המתאימות והמידות האתיות והמוסריות הנחוצות. כולל התחייבות חתומה, בכתב, לא לכתוב על זה ספר אחר כך.
וחוץ מזה, הייתי מודיע פומבית לחמאס שהמשא ומתן נגמר. הצעתו של ראש הממשלה אולמרט - הייתי אומר במקום ביבי - היא ההצעה האחרונה. היא נדיבה מדי, אולי אפילו מופקרת, בחיים לא הייתי מציע אותה במקומו, אבל מכיוון שהציע, ולאור הרציפות השלטונית, אני מוכן לכבד אותה. תחזרו אליי כשתסכימו. עד אז, ישראל שומרת את זכותה לפעול נגד חמאס כפי שתראה לנכון.
בהתלקחות הבאה, "עופרת יצוקה 2" לא ייגמר מהר כל כך, ולא ייגמר בכלל עד שכל ראשי הארגון הזה יעברו לעולם הבא, או לתא כלא ישראלי. זו הדרך היחידה לפרוץ את המבוי הסתום בפרשה העצובה הזו. אין אחרת.
א-פרופו עופרת יצוקה: השבוע פרסם צה"ל את התחקירים בעניין המבצע. קראתי בעיון. קראתי בעיון גם את מה שנכתב ב"הארץ" בהקשר הזה. כזכור, העיתון "חשף" את פרשת "הרג האזרחים בכוונה" של צה"ל (שנחשפה במקביל גם בערוץ 10 וב"מעריב" ), בכותרת ראשית שנמתחה לרוחב העמוד הראשון כולו. אם תפרוץ מלחמת העולם השלישית (שכבר פרצה, בעצם), היא לא תקבל כותרת גדולה יותר מזו שקיבלו פושעי צה"ל.
למחרת, במקרה, ישבתי עם ישראלי המתגורר בשווייץ בשם אמנון ראובני. הוא מסתובב עם רעיון להקים רשת טלוויזיה בינלאומית ישראלית, בשפה האנגלית, משהו כמו סי-אן-אן, שתשדר מישראל ותאזן את בליל הרפש, השנאה והמידע המעוות שמשדרות מכאן רשתות זרות אחרות. רעיון טוב, ראובני מתקדם איתו יפה ונמצא בשלב החיפוש אחרי מממנים.
בשיחה בינינו סיפר ראובני על טלפון שקיבל יום קודם מאשתו בשווייץ, בעקבות הפרסום. היא סיפרה לו על גל ענק של פרסומי המשך, גילויי אנטישמיות וסיפורי זוועות ששוטף את המסכים באירופה. הם, כמובן, לא יפספסו הזדמנות כזאת, שכלי תקשורת (ישראליים! ) קובעים בנחרצות כזו, בבולטות כזו, שחיילי המדינה הציונית מכוונים נשק על נשים, על ילדים, על סבתות תמימות, וקוצרים אותן. ראובני היה מדוכא. גם אני.
ובכן, מתברר שזה לא קרה. לא היה ירי מכוון על אזרחים. הזוועות הללו נחסכו מאיתנו, בינתיים. אני מאמין לחמישה אלופי משנה שקיבלו הרשאה ונגישות לכל המידע שצריך כדי לחקור. יש כאלה שמעדיפים להאמין לפרסומי חמאס או לתעמולה בטלוויזיה הפלסטינית. אני לא מאמין לראש המכינה הקדם צבאית, סרבן שירות לשעבר, שכבר חזר בו בזריזות ממחצית הדברים שאמר.
הרג פרוע של אזרחים, בכוונה תחילה, שמור, בשלב הזה, רק לצד השני. להם מותר, כמובן. לשגר רקטות במשך שנים לתוך ערים, להתפוצץ בתור למועדון, להתפוצץ בליל הסדר.
אנחנו, אפשר להירגע, עוד לא שם. התחקיר שצה"ל ביצע היה אמיץ, נוקב, מחודד, ולא חסרו בו הודאות והודעות בטעויות מבצעיות, חלקן קשות, חלקן אסור שיקרו. אבל מדובר בטעויות.
"הארץ" לא הצליח להתאושש. יכול להיות שאנחנו, בעצם, לא כאלה רוצחים מתועבים? קשה, באמת שזה קשה. במקום לטפל בנושא בקונטקסט הנכון שלו (התופעה המדאיגה באמת היא חדירתם של הרבנים, ובמיוחד הקיצוניים שבהם, לשורות הלחימה והשפעתם על הלוחמים), העדיף מי שהעדיף להשתלח ברמטכ"ל (שהעז לשלוח להצגת התחקיר את סגנו, שומו שמים), להשתלח בצה"ל, להשתלח בדובר צה"ל, להשתלח בכל מי שאפשר, חוץ מלהשתלח במי שצריך: בעצמו.
הסיפור פשוט: מה שהשתנה בעופרת יצוקה זה לא המוסר היהודי, אלא מדיניות האש הצה"לית. אם בג'נין הורה שר הביטחון בנימין בן-אליעזר לחיילי חי"ר לטהר את השטח (ו-13 מהם נהרגו), הפעם העדיף צה"ל פצצות כבדות. זה קורה בכל העולם. גם בתחום הזה, צה"ל הוא העדין שבין הצבאות.
כשטרור רובץ בתוך אוכלוסייה אזרחית תומכת, משתמש בה, מנצל אותה, יורה מתוכה, מאחסן בקרבה נשק ומסתתר מאחוריה, אז אין ברירה: צריך להוריד את הכפפות ולהסביר, לכל מי שמוכן לשמוע, שהכללים השתנו.
האמריקאים מחקו כפרים וחתונות בעיראק ובאפגניסטן, הרוסים מחקו ערים בצ'צ'ניה, האירופים הנאורים מחקו מאות ואלפי אנשים בקוסובו ובמקומות נוספים, ואלה רק דוגמאות מעטות.
גבי אשכנזי אישר לחיל האוויר ולצבא לטהר צירים ממוקשים, עמוסי בורות ייקוש, מטעני ענק ושאר מלכודות אש, באמצעות נשק מונחה מדויק. הוא העדיף שיהיו כמה הרוגים מבין המקומיים, מאשר מבין החיילים.
אם זה היה הפוך, הייתה מוקמת כאן ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את כישלון עופרת יצוקה. כי החברה הישראלית בודקת הצלחה וכישלון, כבר זמן רב, על פי מספר ההרוגים. אישית, אני תומך בהחלטה הזו בכל לב.
מוסרית, צריך להתמודד עם הידיעה שהיא גורמת להרג חפים מפשע. זהו מחירה של המלחמה, זהו מחירו של הטרור, מדינה צריכה לדעת לשלם את המחירים האלה, להקפיד שיהיו מינימליים ולבצע תחקירים אחריהם. כמו שצה"ל ביצע באומץ וביסודיות, ואף פרסם (אף שהנושא כבר ירד מסדר היום).
אז האם צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם? עד כמה שצבא יכול להיות מוסרי, כנראה שכן. עד שיוכח אחרת (ב"הארץ").
נא להמתין לטעינת התגובות
