הבן רצח את אמו בדם קר, האב מוכן לסלוח
נדודים בכל העולם, שינה על ספסלים, וקונספירציות. בני משפחת קירילוב חיים עם השדים האלה בתוכם. עד שלילה אחד רצח הבן את אמו
הם נשקו לו וכיסו אותו בשמיכה עד מעל ראשו, כדי שהאור ממנורת הרחוב לא יסנוור אותו. לאחר מכן נשכבה מרגריטה על הספסל הצמוד, ראשה סמוך לרגליו של בנה. גם הערב, כמו בכל ערב, אמרה לו: "מצטערת אם פגעתי בך היום". "אני סולח לך, מלאך שלי", השיב דמיטרי.
לרגע הבחינה כי נעליו של אלכסנדר על רגליו. היא ביקשה ממנו לחלוץ אותן. "לכי תזדייני", פלט בכעס וחזר לישון. דימיטרי הבחין במתרחש, אבל כבר היה ספון בשק השינה המרופט. אדבר איתו בבוקר, חשב לעצמו - ונרדם.
באמצע הלילה הרגיש דימיטרי לחץ כבד בחזה. אלכסנדר ניסה לחנוק אותו. רק המשקפיים שלצווארו חצצו בין ידי בנו לגרונו. "ריטה, ריטה", ניסה לזעוק בקול צרוד. "היא כבר לא תעזור לך", סינן הבן, "היא בפח הזבל".
דימיטרי , איש צנום ונמוך קומה, ניער מעליו את הבן ופתח בריצה אל הכביש ברחוב שאול המלך, הסמוך לגינת דה-וינצ'י בה ישנו. הוא זעק בצרפתית לעזרה ודפק על חלונו של רכב חולף. ניידת משטרה הגיעה למקום. "אמא קפוט", אמר דימיטרי המבוהל, "אמא קפוט".
דקות ספורות לאחר מכן הבחינו חוקרי מחלק התשאול של מרחב ירקון בגופתה של מרגריטה העטופה בשמיכה אדומה ומונחת ליד מכולת האשפה הירוקה של בניין הקיבוץ הארצי. האב ובנו נעצרו בחשד לרצח.
דימיטרי קירילוב, בן 57, קיווה שמשפחתו תוכל להמשיך לחיות ברחבה הקטנה ברחוב דה-וינצ'י, מול המרכז לאמנות של מוזיאון תל אביב, עם הארגזים, עם השמיכות, עם שקיות הניילון ועם הדלי הכחול ששימש כמכונת כביסה.
אבל ברגע אחד, אחרי שלוש שנים של מגורים על ספסלי עץ, גילה עד כמה חייהם יכולים להיות שבריריים. קירילוב האמין שהמנגנון
המאבק הבלתי מתפשר שלו לאחדות הבית הקטן ולקיום בכבוד הותיר אותו עם טרגדיה נוראית ומשפחה מפורקת לחלוטין. מרגריטה נרצחה, בנו, ככל הנראה, יישב בכלא שנים רבות. דימיטרי רוצה לחזור לבדו למינסק, בירת בלרוס, עם רכוש המסתכם בשקית ניילון ועשרות גזרי מסמכים.
"אני רוצה לקבור את אשתי ליד הוריה", בכה עם שחרורו מהמעצר. "אני רוצה לחזור לשם וכך אוכל לבקר את קברה כל יום. יותר מזה אני לא צריך. אני מבקש מהשגרירות הבלרוסית לעזור לי בקבורה. הבן שלי? יכול להיות שעדיף לו לשכוח ממני ומאמא שלו. אולי ככה הוא יבריא. אני לא פסיכיאטר, אבל הוא צריך טיפול כדי לחזור לכדור הארץ".
הייאוש השקט ניכר בעיניו הכחולות של דימיטרי. העיניים כבויות, אך פניו חפות מקמטים, זקנו הצרפתי מסודר למשעי ושערו מסורק בקפידה. קשה להבחין שמדובר באדם שקבע מרצון את חייו ברחוב. הוא לובש מכנסיים כחולים וחולצה משובצת. גם ביום חם עוטף אותו ז'קט טרנינג כחול.
דימיטרי ממולל בידיו את משקפיו הכהים, אלה שהצילו אותו ממוות, משתדל לא לשבור אותם שוב. לפני כחודש שבר את מסגרת משקפיו ומאז הוא מסתובב עם "קונסטרוקציית ראייה" משונה, הבנויה ממשקפי שמש עם עדשות ראייה מספר 5, שאליהן הדביק מבפנים, עדשות ראייה עבות מספר 13.
מדי פעם הוא אוחז בחוזקה בחיבור העליון של האף, מסביר שהוא סובל מכאבי ראש קשים. קוצר הראייה לא מונע מדימיטרי לגמוע בשקיקה בכל יום ספרות רוסית שנזרקה לרחוב. בהתאם לכך, שפתו רוויה דימויים ומנוסחת בדייקנות.
אלא שבין המילים היפות משתלבות תיאוריות קונספירציה שעולות, כך נראה, מתוך יגונו ומדמיונו הקודח. לא תמיד אפשר לדעת מתי מסתיימת המציאות ומתחיל הדמיון.
ההאשמה הראשונה שלו מתיישבת היטב עם המציאות. "כל כתבה שהתפרסמה על המשפחה רק גרמה נזקים והחמירה את המצב שלנו", הוא פוצח במונולוג זועם. "יש לי משבר חמור עם העיתונאים, כי בגללם הפקחים של העירייה הגיעו לגרש אותנו וחייבו אותנו לנוע ממקום למקום.
"פקח של העירייה לקח לי את תעודת הזהות ואת הדרכון הבלרוסי. אני לא סומך על עיתונאים. אחרי כל ריאיון רדפו אותנו נציגים של העירייה. היה אצלי עיתונאי גרמני שהבטיח למצוא פתרון למשפחה, אבל לא קרה כלום. אני לא מאשים אף אחד, אבל רודפים אותנו. אנחנו האריות ולא הכרישים".
לאחר כמה דקות מסדר דימיטרי את מחשבותיו ומביע את געגועיו לאשתו, המבוגרת ממנו בשנה. הוא מספר כי בדיוק לפני כחודש ביקשה ממנו מרגריטה לכתוב על חייהם ביומן, אולם הוא סירב בתוקף. "לא היה לי כוח", הוא מסביר בשיחה עם עורכי דינו ניר אלפסה וירוסלב מץ.
"אני לא רואה כמעט כלום. איך אכתוב ככה? אבל עכשיו אני חייב לכתוב את היומנים האלה ואני אקרא להם 'יומני מלאך'". הבכי מרעיד את גופו. "אני וריטה היינו מאושרים רק מהעובדה שאנחנו מתעוררים ביחד כל יום. היינו מאושרים אפילו כשרק ישבנו אחד ליד השנייה. כעת, כשהיא לא חיה, האושר לא קיים מבחינתי יותר".
קשה לעקוב אחר מסעה הארוך של משפחת קירילוב, ממינסק של שנות השמונים ועד תל אביב 2009. דימיטרי, אז מהנדס אדריכלות, התאהב בריטה, כימאית יהודייה ואם ליקטרינה בת השמונה. לאחר כשלוש שנים נולד הבן אלכסנדר, ילד בהיר שיער, יפהפה.
היו להם חיים טובים, יחסית, בברית המועצות לשעבר. לשני ההורים הייתה עבודה ודימיטרי היה אחראי על פרויקט בנייה מרכזי במינסק. כשיקטרינה הגיעה לגיל 19 היא רצתה להכיר את שורשיה היהודיים ובמאי 1995 עלתה לישראל במסגרת תוכנית נעל"ה.
היא התמקמה בחיפה והחלה בלימודי ספרות צרפתית. הגעגועים הביאו את ההורים לקחת את בנם, לעזוב את עבודתם ולעלות לארץ בעקבותיה. ביולי 1996 הגיעו בני המשפחה לחיפה ושכרו דירה בשיפולי הכרמל. את אלכסנדר רשמו לבית הספר "חוגים", הסמוך לביתם.
בסמסטר האחרון ללימודיה השתנו חייה של יקטרינה, היום בת 34. היא הכירה סטודנט צרפתי, סרז' בן-עיון, צעיר דתי שעלה לארץ ב-1992, מבוגר ממנה ב-11 שנה. כעבור זמן קצר הם התחתנו וב-1997 עזבו את הארץ. השניים התמקמו בליון, בה הם מתגוררים עד היום.
דימיטרי ומרגריטה נשארו מאחור וניסו להשתלב בישראל. דימיטרי מצא עבודה אצל קבלן פרטי ושימש כחשמלאי. בשנת 2000, הוא מספר, עלה על סולם כדי לעבוד, אולם מחשבותיו נדדו למחוזות אחרים. לפתע מעד וצנח לקרקע. הוא שבר את שתי ידיו ונחבל בראשו.
בספטמבר 2001, שבועיים לאחר תחילת לימודיו של אלכסנדר בכיתה י', שוב עקרו בני המשפחה ממדינתם ועברו לצרפת, שם התגוררו לא רחוק מיקטרינה. אלכסנדר, אז בן 15, שוב נאלץ ללמוד שפה חדשה ולהכיר חברים אחרים.
שלוש שנים לאחר מכן כבר נרשם ללימודי משפטים וכלכלה באוניברסיטת ליון, הנחשבת לאחת הטובות באירופה. אלא שלאחר כשנה פרש מהלימודים בשל קשיים כלכליים של הוריו. בנוסף, חל קרע עמוק בין דימיטרי לבעלה של יקטרינה. "הוא אמר שאינו יכול לשבת איתי ליד אותו שולחן בגלל שאני גוי", טוען דימיטרי.
ב-2006 שוב התמקמה המשפחה בישראל, ללא יקטרינה. נסיבות העזיבה את צרפת מעורפלות. על פי רישומי עיריית תל אביב ומשרד הקליטה גורשה המשפחה על ידי שלטונות ההגירה. על פי המשפחה גם הפעם מדובר בקונספירציה חובקת עולם.
אלכסנדר, בשיחתו עם השירות הפסיכיאטרי ועם סנגורו, עו"ד אבי כהן מהסנגוריה הציבורית, טען כי מטוס מנהלים פרטי חטף את המשפחה והוריד אותה בארץ. לדימיטרי יש גרסה דומה. "אני לא מוכן לדבר על מה שהיה בצרפת", הוא אומר בנחרצות.
"אני לא יודע איך הגעתי לפה, זה היה במטוס תובלה פרטי וקטן, והאנשים החליפו מדים בתוך המטוס. בעתיד אני אספר על זה. גם בשבילי זו תעלומה, צרפת היא מסתורין עבורי".
כשהגיעו לישראל, בחרו בני משפחת קירילוב להתיישב בתל אביב. בתחילה בחרו במדשאה הצמודה למלון הילטון והציבו שלטים ברוסית בנוסח "המדינה מתעללת בנו" ו"מספיק להתעלל בנו". אולם בתוך זמן קצר הגיעו למקום אנשי הרשות העירונית להתמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר.
"למרות שהבן שלהם היה כבן 20, הוא נראה כמו ילד והיינו בטוחים שהוא קטין", אומר השבוע ממלא מקום מנהל הרשות, יואב בן ארצי. "כבר בהתחלה המשפחה סירבה לקבל עזרה וקיללה את הפקחים. הם היו מאוד עוינים ונראה כי התייחסו לעובדי העירייה כאל חלק מהממסד שהם שנאו.
זמן קצר לאחר הביקור של פקחי העירייה עקרה המשפחה מהמדשאה ליד הילטון והתמקמה בגינת דובנוב, מרכז הבורגנות התל אביבי. הם ישנו מאחורי בית אריאלה והסתובבו עם עגלת סופרמרקט המכילה את רכושם הדל. כאשר ירד גשם הצטופפו מתחת לגגון של המרכז המסחרי "לונדון מיניסטור". מדי פעם אספו מהסופרמרקט שאריות מזון.
לפני כשנתיים וחצי נאלצה משפחת קירילוב לעזוב גם את גינת דובנוב, משום שלא כל השכנים אהבו לצפות בשלישייה ההומלסית מסתובבת בין מתקני השעשועים כשהיא מפריעה לנוף הפסטורלי של הסביבה האמידה. התלונות הציפו את המוקד העירוני וביקור נוסף של הפקחים גרם למשפחה לחפש "בית" חדש.
המתחם הבא היה גן דה-וינצ'י, מול הקריה. בין תלמידי האמנות ובאי בית הקפה הסמוך החלו להיערם קופסאות, כיסאות ישנים ושמיכות. אולי היו אלה האמנים הסבלניים או יושבי הקפה הזמניים שהניחו למשפחת קירילוב לנפשה, ובתוך זמן קצר "הוחרמו" שניים מספסלי העץ, ששימשו כעת כמיטתם של מרגריטה ואלכסנדר.
בעזרת כישוריו הטכניים של דימיטרי נבנה מעליהם מבנה מתכת וניילונים שהפך למחסה בימי הגשם. את צרכיהם עשו הדיירים החדשים ליד הברושים הסמוכים לכביש, הכביסה נשטפה בשני דליי פלסטיק שהוצבו על מדרגות המתכת הצדדיות של המרכז לאמנות.
כשרצו להתקלח, נהג אלכסנדר ללוות את אמו או את אביו לשירותים של בית אריאלה או של לונדון מיניסטור. שקעי החשמל שמצאו בשירותים שימשו גם להרתחת מים בקומקום הישן. לפעמים הצליחו להכין דייסה.
בעוד ההורים מתעמקים בספרים ברוסית, עסק הבן בבנייה של מיניאטורות. אסף ענפים, פיסות עץ וניירות ובנה מהם בתים קטנים ולידם אנשים. מדי פעם הוציא שלושה כדורים והתאמן בג'אגלינג מול תלמידי המרכז. בחג המולד האחרון הפגין אלכסנדר את כישוריו כשעל ראשו מצנפת אדומה.
הפתיחות, הקבלה וההבנה של תלמידי המרכז לא גרמו למשפחת קירילוב לנהוג עמם אחרת. גם הם זכו לתגובות צוננות. ברכות ה"שלום" וה"בוקר טוב" התקבלו בשתיקה רועמת. כשאחת המורות יצאה אליהם בחורף עם כוסות תה, הדפו את ידיה בתוקפנות. כשמורה אחרת ניסתה לתת להם שטר של 200 שקל, סובבו את הגב בהפגנתיות.
הוא ריחם עליהם והציע להם בד עבה וחם שמצא באחד החדרים. גם מחווה זו נדחתה. אלכסנדר צעק לעברו בזעם: "אתם מהסיסטם", וסירב לקחת את השמיכה שנשארה מוטלת בצד.
"בימים הטובים, לפני שפינו את כל חפציהם, הם התנהגו כאילו הרחבה היא ביתם לכל דבר", מספר אחד המורים במרכז. "האב נהג לקטוף פרחים ולשים אותם בתוך כוסות פלסטיק, בזמן שהאישה כיסתה במפה את אחד השולחנות בחוץ והכינה ארוחת בוקר משאריות שמצאו בלונדון מיניסטור.
"הם נראו מאוחדים ואוהבים, מעולם לא עישנו ולא שתו אלכוהול. קשה להאמין שכזה פרץ של זעם יצא מהם. מבחינה חיצונית האמא נראתה חולה, הבן דווקא נראה שקט, אף שהיה ברור שמשהו אצלו לא בסדר. איך בחור צעיר חי עם הוריו ברחוב וצופה כל יום בנערים ונערות המגיעים ללימודים? ההורים אולי השלימו עם מצבם, אבל טבעי שהוא ינסה למרוד".
אילו דימיטרי היה שומע את הדברים האלו, הוא היה מזדהה עמם. "בני הוא קורבן של החיים שלנו ברחוב", הוא מודה. "אפשר לסלוח לו מבחינה נפשית. גם אני וגם ריטה שמנו לב בזמן האחרון שמצבו הנפשי לא יציב".
אלא שדימיטרי מפנה מיד את טענותיו אל גורמים חיצוניים. "לחצו עלינו. העירייה רצתה להפריד בינינו, לשים כל אחד מאיתנו בהוסטל אחר. לא מתייחסים אליי כמו אל אזרח. לריטה היה סרטן השד, אבל הרופאים סירבו לטפל בה", הוא מפתיע באבחנה הרפואית בלי להסביר אל מי פנה.
"כשנכנסתי יום אחד למרכז המסחרי עם קומקום חשמלי גירשו אותי ולא נתנו לריטה ללכת לשירותים. איך אפשר לגרש אישה שחולה בסרטן?".
בן ארצי, מהרשות העירונית לדרי רחוב, מסכים עם חלק מהטענות. "אכן הצענו להם הוסטלים שונים, כי הם נפרדים לגברים ולנשים. אולם לפני כמה שבועות הצענו להעביר אותם למקום אחד וגם אז הם סירבו.
"הם אמרו לפקחים שהם לא מאמינים בעירייה, שגנבה להם, לכאורה, את הוויזות. פינינו את רוב הדברים שלהם בעקבות תלונות של שכנים, אבל תוך יומיים שוב נערמו השקיות".
העירייה מסרה בתגובה כי החפצים פונו בעקבות פניות חוזרות ונשנות של תושבים, כנדרש על פי החוק: "החפצים מאוחסנים במחסן עירוני ויושבו למשפחה לכשיידרשו. באשר לתעודות הזהות והדרכונים, אנו מעריכים כי המסמכים נמצאים בין יתר חפצי המשפחה".
בטרם הספיקו הבנות לענות, משכו אותו הוריו לאחור בצעקות. אלכסנדר נעלב, הרגיש שנמאס לו. ייתכן שהוויכוח על השינה עם הנעליים היה רק הטריגר.
את המניע ניסו לפצח קצין החקירות והמודיעין במרחב ירקון, סגן-ניצב נמרוד דניאל, וראש מחלק התשאול, פקד קובי גטניו. הם ישבו לצדו בחקירה וניסו לדבר על לבו. בשלב הזה דימיטרי כבר סיפר הכל.
הוא אף ציין בפני החוקרים כי גם כשבוע לפני הרצח ניסה אלכסנדר לחנוק את אמו, אבל הוא התערב והפריד ביניהם. לאחר חקירתו יצא דימיטרי עם השוטרים כדי לשחזר את הרצח. הוא לא הפסיק למרר בבכי בזמן שבנו שתק בחדר החקירות.
אלכסנדר ישב כשכפות ידיו בין ברכיו וראשו מורכן. לפעמים לחץ את ידיו לחזהו כמי שהמעמד גורם לו ללחץ. פקד גטניו ביקש ממנו להביט אל עיניו. "האם עשית מעשה נורא?", שאל. אלכסנדר הנהן לחיוב.
"האם אביך צריך להיכנס לכלא בגלל מה שקרה?", שאל שוב החוקר, ואלכסנדר הנהן הפעם לשלילה. סגן-ניצב דניאל ניסה לדבר על לבו. "זה בגלל המצב הכלכלי? הרי אתה יודע שהוא יכול להשתנות". אלכסנדר הנהן לשלילה, מבהיר לחוקרים כי מבחינתו הגיע לקצה גבול היכולת.
כשנשאל בצורה ישירה אם הרג את אמו, ישב אלכסנדר ללא תנועה וסירב להרים את עיניו. בניסיון אחרון הכניסו החוקרים את אביו לחדר, אולם אלכסנדר המשיך לשבת כשראשו מורכן. "תגיד להם את האמת", התחנן דימיטרי. הבן שתק. האב פרץ בבכי.
דימיטרי שוחרר לאחר כשבוע במעצר. מעצרו של אלכסנדר הוארך בשבועיים נוספים, שבמהלכם נשלח להסתכלות. מחוות דעת ראשונית שהגישו השירותים הפסיכיאטריים עולה החשש כי אלכסנדר סובל מסכיזופרניה.
מאז שחרורו ממעצר ביום שני השבוע מסתובב דימיטרי אבל וחסר מעש. הוא הועבר להוסטל על גבול תל אביב-יפו, שם הוא ישן במיטת קומתיים בחדר עם עוד חמישה דיירים. למחרת בבוקר הוצעו לו בגדים חדשים, אולם דימיטרי סירב וביקש לכבס את בגדיו בעצמו.
לאחר מכן חלף על פני האקווריום הגדול שבלובי, התעלם מהמחשב הביתי ויצא לכיוון גן דה-וינצ'י בתל אביב לאחר שהסתפק בכוס מים בלבד. במשך שלוש שעות צעד לגן. לאחר מכן התיישב על הספסל כשגרב לבן לראשו, הרכין את ראשו ולא הפסיק לבכות ולמלמל במשך ארבע שעות. הניח כוס עם פרחים שקטף בגן וחתיכת שוקולד.
"לא הלכתי לדיון של הבן שלי בבית המשפט כי לא רציתי להזיק לו", אמר. "חששתי שאם יראה אותי, מצבו יידרדר. הוא אדם חולה מאוד. הוא לא נולד ככה. נענשנו בגלל כסף שהסכמנו לקבל מאנשים. לא רציתי, אבל אנשים דחפו לי כסף לכיס".
עורכי הדין אלפסה ומץ, מהסנגוריה הציבורית, טוענים כי מדובר באדם לא שגרתי. "היה ברור לנו מההתחלה שדימיטרי אינו עבריין המעורב בדרך כלשהי ברצח", אמר אחד מהם, "לטעמנו, לא היה מקום לעוצרו מלכתחילה ואנו שמחים שהמשטרה הגיעה לאותה מסקנה.
"כעת הוא שוהה בהוסטל וזוכה לארוחה חמה ולקורת גג. נקווה שיהיה בכך כדי לאפשר לו לאסוף את שברי חייו ולשקם את עצמו".
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", כתב טולסטוי, אבל יש המשך למשפט הזה: "המשפחות האומללות - כל אחת אומללה בדרכה שלה". משפחת קירילוב, כבר אמרנו, לא הייתה יוצאת דופן. הם רצו לחיות כמו בסיפור של טולסטוי, הסופר הנערץ עליהם, עם ערכי המשפחה, ההסתפקות במועט והשלווה. אבל הם מצאו את עצמם בסיפור של סופר רוסי אחר, דוסטייבסקי, עם יצרים, זעם, אנרכיזם - ורצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
