ביקור הגברת הקטנה
לצערי, אני נפגש עם בתי בת ה-13 רק כל שלושה חודשים אבל יש בזה גם צדדים טובים
אחד מסיפורי האהבה המרגשים ביותר שהיו לי היה כשהאוקיינוס האטלנטי הפריד ביני ובין אהובתי, והבנתי אז שאכן מים רבים לא יכסו את האהבה, למרות שהם בהחלט מנסים.
בכל דבר טוב כנראה צריך הפסקות, ואהבה היא אחד הדברים המשובחים ביותר. ברומן הטרנס אטלנטי שלי דאז, כששנינו היינו נפגשים רק לשבוע, היתה זאת שוב ושוב אותה ההתאהבות שאינה הופכת לתלות הדדית והרגל. הזמן שבילינו יחד היה יקר מפז והוקדש רק לרגשות חיוביים ולשלום בין העמים. כמובן שכשחזרתי לארץ היחסים הפכו לזוגיות והזוגיות הפכה לזיכרונות נעימים.
כך, להבדיל אלף ואחת הבדלות, זה עובד גם עם הבת שלי. נכון, אני לא רואה אותה חודשיים, אבל כשהיא באה לשבועיים או לחודש, אני הופך למובטל זמני ורואה אותה 24 שעות ביממה.
הרבה חברים לא מובטלים שלי, ויש לי גם כאלה, אמרו לי שהם מקדישים לילדים שלהם שש-שבע שעות בשבוע וכל שאר הזמן הם עושים לביתם. באמריקה, שם גם המבוגרים וגם הילדים הם שמן האמור להפעיל את מכונת הקפיטליזם האכזרית, אני משער שההורים רואים את הילדים אפילו פחות.
בכל פעם שהילדה שלי מגיעה כולי שלה כל הזמן ולכל עניין, ובכל פעם אני משתדל להשלים את מה שהחסרתי בה. כמובן שכבת הזקונים היא תהיה בשבילי תמיד התינוקת שלי, ואני לא מאמין שהיא כבר כל כך גדולה.
היא כבר לא תינוקת ועדיין לא בייב. היא מתחילה למצוא את עצמה וחושבת מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה. תפסתי אותה בשתיים בלילה בסלון קוראת את המחזה Exit the King (המלך נוטה למות) של יונסקו. ג'יזוס, כל כך קטנה וכבר אוונגרד. איפה טעיתי? וכן, גם היא כותבת שירים ורוצה להיות סופרת. דור שני של מצוקה כלכלית.
נטאשה מלבד זה שהיא הילדה האהובה שלי, היא גם תיירת. וכמו דוקטור ליוינגסטון היא מוצאת את הילידים מעניינים ומחליטה לבלות איתם את הלילה. הסקרנות התמימה שלה לימדה גם אותי דבר או שניים על בני עמי, ואת השיחות איתה רשמתי לעצמי בפנקס אנתרופולוגי אדום:
הטמפון הוא חלק מהדגה
"אבא, אני רוצה להיכנס למים".
" אי אפשר, מתוקה, המים מזוהמים".
" למה הם מזוהמים? ".
" כי מערכת הביוב זורמת לים".
" אז למה יש אנשים במים? ".
" כי זה הקקי והפיפי שלהם".
" איכס. ומה זה הדברים הלבנים המלוכלכים על החוף".
" קוראים לזה טמפקס, מותק. הטמפון אצלנו הוא חלק מהדגה "
."אוי, אבא תראה את כל האוניות האלה ששטות רחוק. לאן הן שטות? ".
" זה שום דבר, קטנה שלי, החמאס מבריח קצת נשק לעזה".
(חוף גורדון, צהריים)
× × ×
"אבא, תגיד
לי משהו-איך כולם מכירים אותך? ".
" אף אחד לא מכיר אותי".
" אז למה הנהג כל הזמן אמר לך 'גפן, מה זה לא רואים אותך? ".
"אה, זה. הוא מתכוון למה הוא לא רואה אותי באיזו תוכנית בטלוויזיה. זה משעמם אותו לראות אותי בחיים".
"ואיך כולם מכירים את אביב".
" אח שלך הרוויח את זה ביושר. הוא כוכב רוק".
" אני יודעת. אני כל כך מתרגשת שהוא קנה לי בלאק בוק. הוא באמת כל כך עשיר כמו בריטני? ".
" לא, אבל הוא באמת קצת דומה לה כשהוא קם בשתיים בצהריים".
(בוקר מאוחר, אחרי ירידה חפוזה בדיזנגוף סנטר)
× × ×
" אני כל כך אוהבת את הכבשים הקטנים של דוד אייל".
"הנה, את יכולה ללטף אותם, נכון שהם חמודים?".
"ולמה דוד אייל מגדל אותם?".
"בשביל גבינות, צמר. . .".
"ולא אוכלים אותם אחר כך נכון? ".
"אהה. . . כן , גם קצת אוכלים אותם".
"זה נורא אבא, זה כל כך אכזרי. מה, דוד אייל לא אוהב אותם?".
"הוא מאוד אוהב אותם. בין דוד אייל לכבשים יש יחסים של אהבה ופרנסה".
ומכניסים את הכבש החמוד הזה לפיתה?!
או לאפה, עם קצת חומוס וסלט.
"זה כל כך לא הוגן, אבא".
" אני יודע ילדה, אבל זה גם קצת מוזר לשמוע את זה ממישהי שאוכלת שווארמה כפייתית".
(הדיר של אייל וזוהר בצר בנהלל, בין ערביים)
האמת תחכה
הילדה עדיין בגיל שמותר לשקר לה קצת. האמת תחכה. כשהיא שואלת אותי למה כולם פה צועקים אני אומר לה שהם מפחדים שאם הם לא יצעקו ידרכו עליהם. כשהיא לא מבינה איך כל סבתא וגברת מבוגרת דוחפת לה משהו לפה: "תאכלי משהו חמודה, את כל כך רזה", אני אומר לה שזה בגלל השואה. כשהיא שואלת מה זה שואה, אני אומר לה שזה רעש גדול.
''למה חופרים כאן כל הזמן את הבורות האלה?'' איור: דקל חברוני
אני יודע שתרכיז האהבה שהזרקנו זה לזו יחזק אותנו בחודשים שבהם נהיה רחוקים אחת מהשני ונדע ששום אי-מייל, סקייפ או אס.אם.אס לא יהיו כמו חיבוק ארוך על שפת הים המלוכלך, השתוללות חסרת רסן בחצר הכבשים חסרי המזל במושב, או זלילה והדחקה ליד דוכני השווארמה באבו גבירול:
"אבאל'ה, למה חופרים כאן כל הזמן את הבורות האלה? ".
" אה, זה קל. ראש העיר הבטיח לנו רכבת תחתית בתל אביב, והוא מאמין שאם נחפור עמוק בכל מיני מקומות בסוף נמצא את הרכבת הזאת".
" קול" .
(שוחות אבן גבירול).
נא להמתין לטעינת התגובות
