הלוחם הסרבי: אני לא בוגד, אני פטריוט לאומי
גוראן סטופאריץ' שהעיד נגד חבריו ליחידה אחרי הטבח בקוסובו שלם עם מעשיו. "הם חרבנו לי על המדינה. כשיורים בילדים – אין אחוות לוחמים"
מחוץ לבית המשפט בבלגרד, שרוב היושבים בו עדיין לא האמינו שדבר כזה ייתכן, עמד סרן קצוץ שיער ומעוטר בזיפים בשם גוראן סטופאריץ'.
סטופאריץ', איש העקרבים בעצמו ואחד ממייסדי הסיירת, לא בא להפגין סולידריות. הוא בא להאשים. לצדו עמד שוטר סרבי שהופקד על שמירתו בחיים של העד המוגן ביותר במדינה. ברגע מסוים התרחק השוטר, וסטופאריץ' נותר לבד, רק הוא ודבוקה קטנה של אלבנים שילדיהם ונשותיהם נשחטו על ידי אחיו לנשק.
גופותיהם הובלו בעגלה לבלגרד כדי שיישרפו בלי להותיר זכר, אלא שכמה מהילדים שרדו באמצעות הסתתרות מתחת לערימת הגוויות של הוריהם, וכך נודע על הטבח. שניים מהילדים, נערים כעת, בהו בסטופאריץ' כאילו ראו שטן. סטופאריץ' שלף סיגריה, חיפש אש והופתע לגלות מולו אלבני לבוש מעיל ארוך המחזיק בידיו מצית דולק. ידו רעדה, ואיתה הלהבה הדולקת.
"זה היה מרגש", הוא מספר ממקום מחבואו במזרח אירופה, שם הוא מצוי תחת חסותה של התוכנית המקומית להגנת עדים. תיבת הדואר שלו לא נושאת את שמו וכדי להיכנס לבניין יש להקיש קוד בן שלוש ספרות.
בחלקה העליון של דלת הברזל שלו, היחידה מסוגה בבניין, מתנוססת מדבקה צהובה ומסנוורת הנושאת את שמה של חברת אבטחה מקומית.
לסידורים הללו יש סיבה טובה: יומיים לפני פגישתנו נרצח מול ביתו שבבלגרד אחיו של לוחם אחר ביחידה, על רקע דומה. לפושעי מלחמה יש זיכרון
"הוא אמר לי: 'תודה'", חוזר סטופאריץ' למפגש בבית המשפט עם האב האלבני שאשתו נרצחה עם בנם בן השנתיים בין ידיה. "ואני, אני לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. האב הזה איבד את אביו ואת אשתו וארבעה מילדיו. ואחרי זה עוד שואלים אותי למה העדתי? שיגידו עליי שאני בוגד. שיגידו עליי שאני גיבור. לא מעניין אותי. מבחינתי הייתי ונותרתי - פטריוט".
מסך הטלוויזיה התפצל לפתע במהלך חדשות הערב של הטלוויזיה הסרבית, כאילו נגזר בגרזן. אחריו התפצלה סרביה כולה, ומאז היא עסוקה באיסוף הרסיסים.
עד לאותו ערב, 1 ביוני 2005, הקרינו מהדורות החדשות של הטלוויזיה בבלגרד קטעים ארוכים וסבלניים מתוך המונולוגים המתכתיים של מילושביץ' בהאג.
בנאומים הללו הסביר הפוליטיקאי הזעיר שהפך לשליט בזכות מערכת פוליטית שבירה ומרוסקת, כי השמועות על אודות פשעי מלחמה שביצעו כביכול הסרבים בחבל האלבני קוסובו אינם אלא "תעמולה מוסלמית". היא נועדה "להחליש את יוגוסלביה" ולהרחיקה ממטרת העל של כינון "סרביה גדולה".
העקרבים לא היו סתם חיילים - הם היו צאצאיו הרוחניים של אבי האומה הסרבית, גיבור המלחמה מילוש אוביליץ' מהמאה ה-14, שערף אז במו ידיו את ראשו של הסולטן הטורקי הכובש מוראד הראשון, למרות נחיתות מספרית מצמיתה. דיוקנו של אוביליץ', שמת בשדה הקרב בקוסובו, נבחר לעטר את תג היחידה.
יתרה מזאת, מאז הקמת היחידה בשנת 1992, נודעו העקרבים כאחת היחידות הצבאיות המוסריות בעולם, כאלה הנשבעים, מדי בוקר וערב, ש"גם אם יירה בי אויבי ואעמוד מול אשתו, בנו או אפילו כלבו - אעדיף לירות לעצמי בראש, מאשר לפגוע בהם".
העקרבים באו לבית המשפט, הסתכלו היישר בעיני השופט, ואמרו יחד ובקול צלול: לא היו פשעי מלחמה בקוסובו, לא ירינו על אזרחים, היינו ונותרנו נטולי רבב.
שנתיים מאוחר יותר, בתחילת קיץ 2005, נשמע עדיין מילושביץ', באחד מנאומי הפתיחה שלו בהאג, כמו קורבן של מזימה נבזית ביותר שנרקחה מאחורי גבה של סרביה, בין הקהילה הבינלאומית ובין המוסלמים בקוסובו. לשאלת אחד השופטים השיב כי מעולם לא שמע על יחידה בשם העקרבים ואף התקשה בהגיית שמה הסרבי, סקורפיונה, לצליל צחוקם החנוק של כמה מלוחמי הסיירת שצפו בדיונים אי שם.
בסרט נראים לוחמי העקרבים צועדים בטור על גבעה מוריקה בשוליה של איזו עיירה קוסוברית בשנת 1999, מבודחים כפי שרק חיילים בתחילתו של קרב יכולים להיות.
כמה דקות אחר כך התמקדה מצלמת הווידאו הביתית, שהוחזקה בידי אחד מחיילי הסיירת, באחוריה של משאית פירות וירקות.
מתוך חשכת המשאית הגיחו בזה אחר זה שבויים אלבנים מרופטי בגדים ונטולי נשק בגילאים שבין 16ל-40. אנשי סיירת העקרבים, כח העילית שרבים מחבריו היו בעלי עיטורי עוז וצל"שים ממלחמות קודמות, הקיפו את עשרת השבויים, העמידו אותם בשורה וקיללו את אמותיהם ואת אביהם, את אלוהיהם ואת מלחמתם.
"חתיכת בן זונה", אמר לוחם סיירת אחד, "לך קדימה... אמרתי קדימה, בן זונה...". "חכה שנייה", אמר שני, "אני רוצה להחליף מחסנית". "היי אחי, אתה רוצה שאני אגמור אותם?". " אתה צוחק עליי". "לא צוחק עליך. תמשיך לצלם ותראה". "כוס אמק, הנה עוד אחד". "חתיכת חיה". " יותר מהר, יא מניאק. כשהרגת ילדים סרבים לא התמהמת, נכון? הלכת מהר! אז גם עכשיו תלך מהר!". " יופי, תתפלל. תסרס את עצמך ותתפלל".
"זיינת כבר?", שואל אחד החיילים את השבוי הצעיר ביותר, בן 15 לערך. "חבל, כי עכשיו כבר לא תזיין אף פעם". אחרי זה חיילי הסיירת צחקו וטענו מחסניות וירו בשבויים אחד אחרי השני, בגב ובראש ובעורף. השבויים המבוגרים נפלו מיד אל הדשא הפסטורלי. הצעירים יותר, המומים עדיין ממותם שהתרגש לפתע, המשיכו לעמוד עוד רגע, ספגו כדור ועוד כדור, ואז התקפלו תחתם כמו מגדל גפרורים שבסיסו נשמט.
"יש פה אחד שעדיין נושם", אמר עקרב אחד וירה כמה כדורים לתוך אחת הגוויות. הגופות פונו אל בית סמוך, מחורר קירות, על ידי שניים מהאלבנים. אחרי שסיימו עמדו השניים בין קירות הבית הלבן והנטוש, שפשפו ידיים והביטו באחיהם המתים בעיניים מזוגגות. העקרבים נעמדו בינתיים בכניסה לבניין הלבן, ירו בשני האלבנים הנותרים והביטו בהם נופלים בחבטה על אדמת הטרשים, הקדושה לסרבים ולאלבנים כאחד.
עם סיום שידור הקלטת נפלה סרביה לתוך דממה אילמת. כשדיברה שוב, המילים שיצאו מפיה היו מגומגמות ונזעמות. גיבורי התהילה חדי הצבתות נמלטו לכל עבר כמו עקרבים מפני מגף כבד. נטאשה קאנדיץ', מנהלת מרכז המשפט ההומניטרי, מעין בצלם מקומי המסור לליקוט עדויותיהם של אלבנים - למורת רוחם של רוב תושבי סרביה, קיבלה לפתע שיחות טלפון מתנצלות מאותם אנשים שירקו עליה ברחוב.
למקורביה גילתה קאנדיץ' כי שמעה לראשונה על קיומה של "קלטת ההוצאות להורג", מקרה אחד מתוך מאות פשעי מלחמה, ועם זאת היחיד שצולם בווידאו בזמן אמת, דווקא מקצין אגדי של סיירת העקרבים בשם גוראן סטופאריץ', שבמאי 1999 קיבל צל"ש על "הצטיינות יתרה במלחמה בטרור".
סטופאריץ' לא היה סתם גיבור. הוא נמנה עם חברי המפלגה הרדיקלית, הימנית-קיצונית במונחים שלנו, ואף נבחר ערב המלחמה לאבטח את ארמונו של סלובודן מילושביץ'.
סטופאריץ', אז בן 25, שוטט בכבישי בלגרד במרצדס של היחידה, סנוור נערות סרביות בכומתה האדומה שלו, שתה עם מילושביץ' ועם בנו ויסקי ושמע את הנשיא מקלל את יריביו הפוליטיים, תוך כדי קריאת העיתון של הבוקר.
ב-1991 נלחם סטופאריץ' בבוסניה הרצגובינה, וחיסל "עשרות טרוריסטים מוסלמים", לדבריו, כשהוא נהנה מכל רגע. למלחמה בקוסובו, בשנת 1998, התגייס בהתלהבות גדולה כי הרגיש, כמו חבריו, ש"אי אפשר להבליג יותר", ושצריך לתת לאלבנים "זבנג שממנו לא יתאוששו בקרוב".
סטופאריץ' היה שם כשהעקרבים חיסלו נשים וילדים, והיה שם כשהעקרבים חיסלו שבויים אלבנים נטולי נשק. הוא הביט לתוך עיניהם של ילדים אלבנים פצועים שהתרוממו, המומים, מתחת לגוויות שהיו פעם הוריהם. הוא הביט בהם והם הביטו בו ועיניו, שראו הכל, נשמטו אל האדמה הוורודה מדם.
סטופאריץ' חזר מהמלחמה בקוסובו מזועזע, מתוסכל, מוצף בגועל נפש כלפי חבריו ליחידה שעשו את מה שנשבע לא לעשות, מהיום הראשון שלו ביחידת העילית, כמה שנים אחרי שסיים את התיכון וענה למודעה שבה נכתב "יום גיוס לעקרבים: מחכה לכם גהנום".
ב-2002 הוא זומן עם חבריו להעיד במשפט הרצח של אזרחים אלבנים. סטופאריץ' שיקר עם חבריו, ואמר שהם "נהרגו בהפצצות של נאט"ו".
אחר כך חזר הביתה לסיד, עיירה המרוחקת כ-200 קילומטר מבלגרד, היכן שהאזרחים מנשקים את ידיהם של לוחמי עקרבים כאילו היו אנשי כמורה. הוא הסביר לאביו הבנאי, לאמו עקרת הבית ולאחיו זוראן ובוהבאן כי "כל חייו היה ראשון בקו החזית", ושגם הפעם הוא מתכוון "להיות הראשון שיאמר את האמת".
הוא שיתף את חייליו הטירונים בבסיס ההדרכה שבו שירת בהחלטתו לשבור את קשר השתיקה של העקרבים, וקיבל את תמיכתם השקטה. הוא הלך ללשכת הגיוס הקרובה, לבוש מדים וכומתה אדומה, ואיים על קצין הלשכה כי אם ינסה לגייס את אחיו הצעיר זוראן למלחמה הבאה, הוא יחטוף אותו, יזרוק אותו בבוסניה הרצגובינה, ולא ימצאו את הגופה שלו.
אחרי כל זה, השיג סטופאריץ' את הטלפון של אימת הימין בסרביה דאז, הנחשבת בעיני רבים בוגדת ו"אוהבת אלבנים", נטאשה קאנדיץ'. "אנחנו צריכים לדבר", אמר לה.
קאנדיץ' כה נדהמה מההודעה שהשאיר לה לוחם העקרבים, עד שהתקשרה אליו משדה התעופה של בלגרד, שעה אחרי ששבה מביקור בניו יורק. הם נפגשו כעבור כמה ימים, בסיד. הוא סיפר לה בטון מהוסה, במסעדה קטנה ושל קטה ותוך כדי עישון בשרשרת של מרלבורו אדום, איך העקרבים רצחו אזרחים ושבויים. וגם איך אחד מחיילי היחידה בשם סלובאן, ששם הקוד שלו היה הינשוף, משום חיבתו לציפורים, צילם את הכל בווידאו.
במדרגות המובילות לדוכן העדים הם נוהגים להימלט חזרה אל זרועות אחיהם לנשק.
היא שאלה אותו למה הוא מצפה בתמורה, והוא אמר לה: "רק לדבר אחד, ליחס הוגן מבית המשפט". היא שאלה מדוע החליט לספר את האמת. הוא אמר לה: "ראיתי את עיני הילדים האלבנים שניצלו מן הטבח, והלב שלי נקרע".
קאנדיץ' חזרה למשרדה בבלגרד ופתחה בסבב טלפונים נרחב שהסתיים במציאת סרט הווידאו שעליו דיבר סטופאריץ'. מסר לה אותו אחר, שחשש לגמור בתא המעצר בהאג, וחשב שאם יעזור לקאנדיץ' היא תעזור לו בתמורה. כמו סטופאריץ', גם הלוחם הזה מסתתר היום אי שם באירופה. ביוני 2005 הדליפה קאנדיץ' את הסרט לטלוויזיה הסרבית.
בסרט נראה גוראן סטופאריץ' מספר פעמים, בין השאר כשהוא מנשק את ידו של כומר המתדרך את החיילים לפני קרב באומרו כי "צאצאי הטורקים הערפדים שותים את דם האומה". "לדת", אומר סטופאריץ', " היה חלק מאוד מאוד גדול במלחמה הזאת. פעם קראתי את הקוראן כדי להבין למה המוסלמים שונאים אותנו כל כך. לא קיבלתי תשובה ברורה".
הסרט שודר שוב ושוב ושוב,בסך הכל כ-500 פעמים בבוסניה הרצגובינה ובסרביה בלבד בתוך כשנה, כמעין אקט של טיהור עצמי מזוכיסטי, ואולי כתגובת נגד על הגיבוי המחפיר שהעניקה רוב התקשורת למלחמה בקוסובו, שנים ספורות לפני כן.
חצי שנה אחר כך הואשמו יפי הבלורית מפעם בפשעי מלחמה בבית הדין לפשעי מלחמה בבלגרד. הם הכחישו וטענו כי הווידאו הוא פוטומונטאז' ופרי תעמולה אלבנית; למרבה התדהמה, היה מי שהאמין להם.
חצי שנה אחר כך נשלחו חמישה מהם למאסרים ממושכים בכלא, בגין הפשע הזה ופשע אחר, של רצח מכוון של נשים וילדים ביולי 1995.
במקביל , הוציא בית הדין הבינלאומי בהאג, בין השאר בתגובה להד הציבורי הזועם בסרביה, צווי מאסר נגד בכירי הממשל הסרבי, לרבות מפקד השירותים החשאיים, מפקדי הצבא והשר לשעבר וראש המפלגה הרדיקלית ודיסלב, שהציע ב-1991 "להוציא את עיני הקרואטים בכפיות כדי שימותו מטטנוס".
ב-11 במרץ 2006, כשלוש שנים אחרי פגישתם הראשונה של לוחם הסיירת סטופאריץ' ופעילת זכויות האדם קאנדיץ' בבית קפה נטוש בעיירה סיד, נכנס שוטר במדים לתאו נטול החלונות של שליט יוגוסלביה לשעבר, סלובודן מילושביץ'. הפופוליסט שהבטיח לעמו "ניצחון גדול" בדמות סרביה טהורה מנוכחות מוסלמית, נמצא מת על רצפת הברזל.
הוא חי פה כבר שנתיים, בביתו המרוחק כמה שעות טיסה ונסיעת "טראם" מהמדינה שפעם נישקה את ידיו. דיברנו לראשונה לפני מספר שבועות, רגע לפני שארז תיק קטן כדי להעיד, בפעם החמישית בתוך עשור, בבין הדין הבינלאומי בהאג. עד היום העיד סטופאריץ', בין השאר, נגד נשיא סרביה לשעבר, ראש ממשלת סרביה לשעבר, שני גנרלים בכירים מהמשטרה ושני גנרלים בכירים מהצבא; בקרוב יחזור להאג כדי להעיד במשפטו של ראש המפלגה הרדיקלית לשעבר, ססאז'.
הוא הציע שניפגש שם, כלומר בהאג, כדי לחמוק מעיני השוטרים השומרים עליו במקום מגוריו, אלא שממשרדו של קצין הביטחון בהאג נמסר לי: "העד שנקבת בשמו הוא עד מוגן, ולכן איננו יכולים לאשר לך או לא לאשר לך כי הוא אכן עומד להגיע".
כמה שעות אחר כך התעטף סטופאריץ' במעיל שחור וארוך אותו לבש מעל מכנסי קורדרוי שחורים ואלגנטיים, קפץ על הטראם המחברת את ביתו עם שדה התעופה היחיד במדינה והביט דרך החלונות העכורים המשקיפים לעבר השדרות הישרות כסרגל שסללו הסובייטים, המובילות אל מרכז העיר המתחדשת ולובשת פנים מערביות יותר, קפיטליסטיות יותר.
סטופאריץ', כמו שאפשר להבין, איננו משוגע על המדינה המגוננת עליו. הוא מתגעגע למפגשים המשפחתיים בבית אחיו שבסיד, "למסיבות שנמשכות 70 שעות, עם מוזיקת אקורדיון ויין וודקה והרבה, הרבה בשר".
במקום זה, לפי שעה, הוא נאלץ להסתפק בטמפרטורה של 30 מעלות מתחת לאפס בחורף ו-30 מעלות מעל האפס בקיץ, ובאווירה תרבותית הפוכה לזו שעליה התחנך, המשופעת בצ'פחות, בצחוק רועם ובטפיחות על עכוזי הנשים החוצות את הכביש. סרביה של סטופאריץ' היתה קרקס צבעוני של צבעים וצלילים. המדינה שבה אנו פוגשים אותו היא תבליט סטטי אפרפר.
מחוץ לשדה התעופה הציע סטופאריץ' שנקפוץ על ה"טראם". הצענו , בתורנו, לקחת מונית. "זה יעלה 20 יורו", אמר בהססנות של מי שהורגל בשנים האחרונות לספור מדי בוקר את המטבעות שבכיסו. רבע שעה אחר כך, בכניסה לבניין מגוריו המזכיר שיכון עולים בעיירת פיתוח בשנות החמישים, הוא שולח ברכת בוקר טוב לסוכן הקג"ב לשעבר המל תגורר בקומה הראשונה ומבלה את הבקרים בבהייה לעבר הרחוב, ביושבו על שרפרף נמוך בגופייה ותחתונים.
סטופאריץ' הקיש את קוד הכניסה לבניין על גבי לוח מקשים מכני מברזל. הדלת הכבדה נפתחה. הוא בדק אם יש דואר (לא היה) ואחר כך טיפס עד לקומה השלישית ודפק בדלת. היא נפתחה חיש מהר על ידי אשתו המקומית, העובדת כסוכנת נסיעות, משרה אירונית לנוכח מגבלות התנועה של בעלה.
הדירה עצמה היא ההפך הגמור מהבנין: ביתית, נעימה, מרוצפת בפרקט ומאובזרת במערכת וידאו ביתי של סוני, שסטופאריץ' רכש לעצמו כפיצוי על המצאי הדליל של בתי הקולנוע המקומיים. בפינת החדר, במרחק נגיעה מהסוני, שעונה על הקיר תמונה: ציור שמן של הגיבור הסרבי מילוש אוביליץ', רגע אחרי שערף את ראשו של הסולטן הטורקי ורגע לפני שמת על האדמה הקדושה של קוסובו. "התמונה הזאת", אמר סטופאריץ', "מאד מאד חשובה לי".
שתינו קפה שפינה די מהר את מקומו לשרשרת ארוכה של בירות, שראשיתה בצבצה בבוקר וזנבה שקשק בחצות של אותו הלילה. סטופאריץ' שותה כמו שהוא נלחם: בנחישות. הוא גם סובל, במידה מסוימת, מתסמונת הלוחם לשעבר שהתרגל להתעלל בגופו באמצעות קפיצה ממסוקים וזחילה בשדות קוצים וכעת ממשיך להתעלל בו בדרכים אחרות: שתייה, עישון (הוא מעשן סיגרים ארוכים תוצרת Stuntprijs, כאילו היו ציגרטות מנטול דקיקות) וארוחות שחיתות בכל שעות היום והלילה.
את השיפודים הוא מסובב באצבעות אוהבות על גבי גריל קטן שמוצב במרפסת המסורגת של דירתו. מול נשקף יער של עצים עירומים שביניהם, הבל חם בפיהם, משחקים ילדים בכובעי צמר.
לפני שצללנו אל סרביה, דיברנו קצת על ישראל. סטופאריץ' עקב אחרי המלחמה בעזה ויש לו כמה דברים להגיד. ראשית, הוא חושב שאנחנו נעים בזריזות לעבר המקום שבו סרביה עמדה ערב מלחמת הבלקן בקוסובו, כלומר אל מצב שבו רובה של האוכלוסייה האזרחית, יחד עם כמה שרים בכירים ובערך "20% מהצבא" (לפי החישוב שלו, זה האחוז המספיק לביצועם של פשעי מלחמה) אינם רואים כל פסול בחיסול נשים וילדים, כל זאת מתוך נימוק ש"כל ילד הוא טרוריסט לעתיד".
שנית, הוא חושב שאין סיכוי בעולם שישראל וחייליה ייכפתו ברגליהם וידיהם וישונעו לבית הדין בהאג, מהסיבה הפשוטה ש"הסיבה היחידה שסרביה הועמדה לדין היא שהאמריקאים עמדו לצד האלבנים".
לאמור: הישראלים, כמו האלבנים, הם יקירי הממשל האמריקאי ו"פושעי מלחמה", בהכרח, הם רק מי שמסווגים על ידי הבית הלבן כאויב. סטופאריץ', די ברור, לא אוהב את אמריקה ורואה בה "השוטר של העולם", שמשרתת את האינטרסים של עצמה ורק של עצמה.
"אם ישראל הייתה עושה בעזה מה שעשינו בסרביה", הוא אומר, "היא היתה יוצאת מזה בשלום. בזמנו, שלוש המעצמות, ארצות הברית, רוסיה ואירופה, היו נגדנו, חטפנו סנקציות במשך 11 שנה. אחר כך נאט"ו הפציצה אותנו בזמן שהאלבנים עשו מעצמם מסכנים. במשך שנים הם עשו כל מיני פרובוקציות, כמו לדרוש שהאוניברסיטאות ילמדו באלבנית ופיגועים נגד שוטרים סרבים.
"הם עקצו פה ועקצו שם כאילו כדי להזמין תגובה סרבית חריפה, כדי שאחרי זה יוכלו לרוץ לאמריקאים ולבכות שהם אומללים. ערב המלחמה בקוסובו כולם הרגישו, וגם אני", הוא שולף בוהן, מעביר אותה לאט לאורך הצוואר, כמו סכין משספת, "שזהו זה, עד כאן. אי אפשר להמשיך ככה וצריך להכות בהם פעם אחת כמו שצריך".
הפעם הזאת, בטווח הארוך, היתה תחילת הסוף של חזון סרביה הגדולה והיום שבו נוסדה המדינה האלבנית בערש התרבות הסרבית. לדברי סטופאריץ', היום שבו ישראל צריכה להתחיל לדאוג מבתי דין בינלאומיים הוא היום שבו ארצות הברית תפסיק להעניק לה תמיכה גורפת או אפילו תראה בה ישות קיצונית שיש לרסן משיקולים של אסטרטגיה אמריקאית.
"הרי בסיבוב הקודם, בבוסניה הרצגובינה ב-1991, הצבא עשה דברים שלידם הפשעים של קוסובו הם גן ילדים. אני יודע כי הייתי שם. אבל מה? אף אחד לא עמד לדין ואף אחד לא שילם על זה, אז כל החיילים חשבו שלאף אחד לא אכפת מה עושים למוסלמים. החיילים עצמם הפכו לקיצוניים.
"כשנכנסנו לקוסובו ב-1998 אף אחד לא אמר לנו: 'תהרגו נשים וילדים'. לא היתה הוראה כזאת, מגבוה. אבל היתה אווירה, ולאווירה הזו תרמה התקשורת שהיתה יד ימינו של מילושביץ', וכל הזמן שמעת ש'כל האלבנים מחבלים'. אז נכון, מלמדים אותך את אמנת ז'נבה, אוקיי. אבל בסופו של דבר, כשאתה בשדה הקרב אתה יכול להחליט אם אתה משאיר אזרחים בחיים או שאתה הורג אותם.
"האלבנים גם היו יורים מתוך קבוצות של אזרחים או מלבישים חגורות נפץ על כל מיני סבתות, וזה כמובן תרם לשנאה ולטקטיקה של הלחימה. בסופו של דבר, מי שרצה לרצוח אזרחים בקוסובו - רצח".
כשאמרתי לו שאצלנו צה"ל חוקר את עצמו ומצופה להגיע למסקנות אובייקטיביות גם בלא לחץ חיצוני, הוא צחק צחוק גדול, כאילו סיפרתי בדיחה משעשעת. אחר כך עיניו הצטעפו מקנאה. "אבל תשמע", הוסיף אחרי הפסקה קצרה, לצורך לגימה ולקיחת אוויר. "שלא תחשוב שהלכתי וסיפרתי את מה שסיפרתי בגלל שפחדתי מהכלא. לא. מה שעשיתי בא מבפנים. מהלב שלי. כשאתה מתחיל לחשוב על מלחמה לא בתור משהו שמתקיים בין שני צבאות, אלא בין שני עמים, שכל עם מוכן לשחוט את העם השני - אז מתחילות הבעיות.
"איזו הצדקה יש לרצח של ילד?! הרי הוא לא מאמין עדיין בכלום! הוא תמים! לא יכולתי לחיות עם המחשבה שהמטורפים האלה שנלחמו איתי עשו את מה שעשו, ועוד במדי עקרבים. זה היה בלתי נסבל בעיניי, בתור חייל, בתור קצין, בתור פטריוט". הוא הפסיק לרגע, ואז המשיך. "חוץ מזה, זה היה מעשה מטומטם שהרג את כל מה שנלחמנו למענו עד לאותו הרגע".
עדותו הראשונה של סטופאריץ', הסדק הראשון בחומת שתיקתו, היתה אמורה להימסר בראשית דצמבר 2003. סטופאריץ' היה אז בעיצומם של טיפולים רפואיים בזרועו אחרי הפציעה המשתקת שספג בשלהי המלחמה בקוסובו.
"עשרה ימים אחרי רצח האזרחים, החזירו אותנו לקוסובו", הוא מספר. נלחמנו בעיירה שחציה נשלטה על ידינו וחציה השני על ידי האלבנים. מאחד הרחובות צץ בחור צעיר לבוש אזרחי. לא יריתי בו כי הוא לא היה חייל. הרי שבוע וחצי קודם ראיתי איך החיילים שלנו יורים באזרחים וזה זעזע אותי. אבל אז, מאחורי הגב, הנער הזה שלף קלצ'ניקוב וירה בי צרור. נפגעתי בזרועי אבל הספקתי לשלוף אקדח ולהרוג אותו. שאר החברים שלו ברחו, בין השאר בגלל ההלם שלהם מזה שהמשכתי לירות עליהם".
סטופאריץ' פונה לבלגרד, שכב בבית חולים מספר שבועות, ובסופו של דבר חזר לסיד.
כמעט ארבע שנים עברו עד שזומן להעיד בבית המשפט לפשעי מלחמה בבלגרד, בתיק הרצח של כמה עשרות אזרחים אלבנים. על דוכן העדים עמדו כמה וכמה מחבריו ליחידה, ביניהם המג"ד של פעולות העקרבים בקוסובו סלובודן "בוצו" מדיץ', ואחיו הסמג"ד, אלכסנדר. סטופאריץ' מתעב את בוצו. הוא מסמל בעיניו את כל הדברים הרעים שקרו לצבא הסרבי, שעליו הוא עדיין מדבר בערגה וגעגוע. בסרט ההוצאות להורג נראה בוצו צועד זקוף כתורן כשעל כתף ימין שעון תת מקלע.
שלא כמו סטופאריץ', מדיץ' לא היה בשר מבשרה של העקרבים אלא הוצנח עליה מלמעלה יחד עם אחיו ולוחמים נוספים, כדי להבטיח שהיחידה תעמוד ביעדים האידאולוגיים שהציבו לה הלאומנים בבלגרד. הצבא הסרבי, בשנים שהובילו למלחמת קוסובו, עבר תהליך מואץ של פוליטיזציה. הוא נתפס ככלי להגשמת יעדים אידאולוגיים דתיים-קיצוניים. מכלי מגן הוא הפך לכלי טיהור. לפני אחת הפעולות, למשל, הגיח לפתע מאיזה ג'יפ מפקד הצבא הסרבי בבוסניה לשעבר, הגנרל רטקו מלאדיץ'.
"אתם הולכים להתקדם כחצי קילומטר בשעה", אמר הגנרל מלאדיץ'. "עד שתגיעו לעיירה ליבנו. ממש לא אכפת לי מכל מיני חיות בית שתפגשו בדרך".
ההוראה המפורשת להרוג אזרחים לא ניתנה, אבל לוחמי הסיירת הבינו כי מטרתם במלחמה הזו איננה רק לנצח, אלא לטהר את קוסובו ממוסלמים.
מלאדיץ' הוא היחיד בצמרת הסרבית שלא עומד לדין בימים אלה בהאג, למרות כתב אישום על רצח של 7,000 בוסנים שהוגש נגדו לפני מספר שנים. הוא נמלט ממעצר ובית המשפט הבינלאומי מציע פרס של חמישה מיליון דולר למי שיביא למעצרו. ממשלת סרביה מציעה מיליון יורו נוספים.
חזרה לדצמבר 2003, היום שבו היה אמור סטופאריץ' להעיד לראשונה, ושתק. התיק נגד המג"ד, הסמג"ד ושלושה לוחמים נוספים היה די רעוע בשלב הזה. כל מה שהיה הן עדויותיהם של קרובי הנרצחים האלבנים שנאספו על ידי פעילת זכויות האדם נטאנשה קאנדיץ'. סטופאריץ' אמנם כבר ישב עם קאנדיץ' בשלב הזה אבל טרם העיד. הוא עשה את דרכו לבלגרד בלי להודיע לאיש מה הוא מתכוון לעשות כשיעלה לדוכן העדים.
כשפגשתי את נטאשה קאנדיץ' לפני מספר שבועות בלונדון, היא סיפרה לי כי סטופאריץ' נראה ונשמע מפוחד מאוד ביום בו היה אמור למסור את העדות הראשונה. היה זה מחזה מטלטל במיוחד לאור העובדה שדובר בלוחם סיירת שחתם, ביום גיוסו, על טופס שבו נכתב כי הוא "מכיר ויודע כי לפחות עשרה אחוזים מהחיילים מתים במהלך האימונים של יחידת העקרבים".
חצי שעה לפני עדותו המתוכננת, נעצרו בכניסה לבית המשפט שני ג'יפים שחורים בחריקת בלמים, שמתוכם יצאו כמה עקרבים לשעבר ועוד כמה נאמנים של לוחמי הסיירת, שהיו עצורים בשלב הזה. "הייתי בטוח שהם הולכים לחטוף אותי", מספר סטופאריץ'. אחד העקרבים, ששמו הפרטי סשה, צעק לעבר סטופאריץ': "אם תדבר נהרוג אותך".
"אמרתי לו שאם הוא רוצה, אני מוכן לצאת איתו עכשיו לרחוב לקרב אקדחים", מספר סטופאריץ'. "אמרתי לו שאני לא איזה ילד אלבני, ושאותי לא הורגים אותי כל כך מהר".
במסדרון בית המשפט, כחצי שעה לאחר מכן, התיישב סטופאריץ' ליד המג"ד לשעבר בוצו, כשמסביב עומדים החיילים לשעבר, ומשלבים ידיים. בוצו הציע לסטופאריץ' "מאה אלף יורו וכל מכונית שיבחר", בתמורה לשתיקתו. אחר כך הופגש סטופאריץ' עם עורך הדין הפרטי שנשכר על ידי העקרבים כדי להוציאם מהשלולית הבוצית שאליה נקלעו.
"הוא נתן לנו דף שאלות ותשובות", מספר סטופאריץ'. "למשל: 'האם יכול להיות שחייל כך וכך ירה בילדה האלבנית?'. תשובה: 'לא, כי הוא עמד לידי ולא החזיק נשק באותו הרגע', וכו'. הרעיון היה שבאמצעיות העדויות שלנו נספק אליבי לכל אחד ואחד מהלוחמים, ואז הטענה שהיו הוצאות להורג תתייתר מעצמה. באותו הרגע החלטתי שאני הולך להגיד את האמת ולא חשוב מה. למה? כי לא בשביל זה נלחמתי כל החיים שלי, בשביל לשבת מול עורך דין שיגיד לי איך לשקר".
כעבור כמה שבועות הגיע סטופאריץ' לבית המשפט, התיישב על דוכן העדים מול השופט עם נאמני בוצו בגבו, ונשאל אם היחידה רצחה נשים וילדים במתכוון. "אני לא מרגיש טוב", אמר סטופאריץ'. "אני מבקש דחייה".
השופט, בילז'נה סיננוביץ', נענה. העקרבים שלחו זה לעבר זה קריצות מחויכות. "פחדתי", אומר סטופאריץ' באי נוחות מסוימת. "בוצו הוא משוגע. לא מזמן הוא שלח מישהו מהכלא בשביל שיחסל איזה גבר שניהל רומן עם אשתו. הוא אופורטוניסט שהרוויח מיליונים מהמלחמה הזו ולא הייתה לו שום בעיה לחסל אותי. בגלל זה ביקשתי דחייה. חיכיתי שהקהל יתפזר קצת ואז נטמעתי בתוך קבוצה קטנה של שוטרים שהיתה בדרכה החוצה. לאן? לבית של נטאשה קאנדיץ'".
על הפרק הבא בסיפורו של ספאריץ' צריך לכתוב מחזה לשניים. סטופאריץ', בן האופה מסיד, חבר המפלגה הרדיקלית עד 1992, הקצין המעוטר של יחידת העקרבים וחובב סרטי "רמבו" המשוכנע עד היום כי האלבנים נהגו להקריב אזרחים כדי למהר ולצלמם אחרי מותם בידיים סרביות לצורכי תעמולה; אותו סטופאריץ' בן ה-29 שבילה שבועיים בדירתה של ראש ארגון זכויות האדם המוביל בסרביה, לחשיפת פשעי מלחמה נגד אלבנים. "נטאשה אפילו התקשרה לאחותה", צוחק סטופאריץ', "כדי שתבוא ותבשל לי".
במהלך השבועיים הללו, סיפרה לי קאנדיץ' בלונדון, קרא סטופאריץ' ספרים מספרייתה שגרמו לו להבין את ההיסטוריה של יוגוסלביה גם מנקודת מבט אלבנית וקרואטית, ולא רק דרך עיניים של פטריוט סרבי. "הנרטיב ההיסטורי של מדינתנו עבר בעיניו רביזיה". לדברי קאנדיץ', סטופאריץ' אמר לה: "אם הייתי קורא את הספרים האלה קודם, כל החיים שלי היו נראים אחרת".
את בעיית העדות בבית המשפט פתר סטו פאריץ' כמו חייל טוב, בעזרת אלמנט ההפתעה. אחרי שבועיים חזר אל בית המשפט בלי ידיעת העקרבים ובלי ידיעת הקורבנות האלבנים. באולם הכמעט ריק הוא הישיר מבט אל השופט סיננוביץ' וסיפר לו בפרוטרוט מי עשה מה, ולמה, וכמה אנשים מתו ובאיזה אופן. הוא סיפר כי בוצו היה מי שהורה על חיסול האזרחים האלבנים, בעיקר כי גרס כי הם מפריעים לניהול הלחימה השוטפת.
"פחדנו לנוע ברחובות", סיפר סטופאריץ', "בגלל צלפים ומתאבדים, אז עברנו מבית לבית באמצעות חורים שעשינו בקירות". הפיצוצים והיריות הוציאו כמה עשרות נשים וילדים לרחוב, והדבר עצבן את בוצו. הם הורה להם ללכת לכיוון אחד, אבל הם הלכו לכיוון שני, ולבסוף שלושה מהעקרבים כינסו אותם ברחבה פנימית של בית לבן, החליפו מחסניות ריקות למחצה במחסניות מלאות, וירו צרורות ארוכים בנשים האוחזות את ילדיהן בידיהן. אחר כך יצאו היורים אל העמדה שבה עמדו שאר חבריהם.
"אל תגיד לי שהרגתם אותם", אמר אחד הלוחמים שלא ירה.
"הרגנו את כולם", אמר לוחם שירה.
"מי יכול לעשות דבר כזה?!", צעק לוחם בשם דוקיץ'. "איזה אידיוט עשה את זה?! יש לי שלושה ילדים בבית בעצמי!". לוחם בשם דוטינאץ', שהיה בין המוציאים להורג, החל לזעוק לעבר מי שהביט בו בסלידה. "אתם ראויים לקרוא לעצמכם לוחמים?", צעק בחזרה. "אתם משוגעים! האנשים האלה הם מחבלים!".
"הסתכלתי על הפרצופים של החברים שלי", מספר סטופאריץ', בביתו , בזמן שעל שולחן העץ מתרבות פחיות הבירה. "מה שראיתי שם הפחיד אותי. להרוג ילדים? לא עושים דברים כאלה. זה לא אנושי". בשלב הזה הגיח בוצו, כינס את חייליו, יישר את כומתתו, ופנה אל החיילים בטון שקט וחמור סבר. "זאת מלחמה", אמר . "ובמלחמה, אנשים מתים".
סטופאריץ' לבש מדים, לקח את הנשק, וצלל שוב אל תוך מסך העשן והאש עד שנפצע, ריטש את מרפקו וסיים את הקריירה הצבאית, מהלך שהתקבל אצלו בתחושות מעורבות של שמחה ועצב. הוא הצטער שלא יילחם עוד בעתיד הקרוב, ושמח מאוד שלא יילחם במלחמה הזו.
כמה חודשים אחר כך התקשר "הינשוף" ואמר לסטופאריץ' שהוא מכין "מזכרת" מהגיחה לקוסובו: סרט ביתי שבוודאי ישמש בכל ערב מורשת קרב עתידית. כחצי שנה אחרי זה, כשנטאשה קאנדיץ' החלה לרחרח, שלח בוצו פקודה דחופה להשמיד את סרט הווידאו של "הינשוף". כולם, כולל סטופאריץ', מילאו את הפקודה, למעט חייל אחד שקיווה למכור את הסרט תמורת כסף. זה העותק שריסק את העקרבים, את ההנהגה הסרבית ואת סרביה.
לראשונה, התמודדו העקרבים עם דעת קהל עוינת, ובסופו של המשפט נידונו בוצו ואחיו אלכסנדר ל-20 שנות מאסר. לוחם בשם פרה פטרסביץ' נידון ל-13 שנות מאסר ולוחם שלישי בשם אלכסנדר מדיץ' -לחמש שנים.
סטופאריץ' הוכנס לתוכנית להגנת עדים בסרביה ואחר כך בהאג, ואחר כך במדינה שלישית. סיירת העקרבים פורקה, ובוגריה נפוצו לכל עבר. מי שלא נזרק לכלא ברח לחו"ל, ומי שלא ברח לחו"ל ולא נזרק לכלא כפושע מלחמה גמר בכלא כעבריין, רדוף על ידי שדים פוסט טראומטיים. "היו חיילים שהשתגעו", מספר סטופאריץ'. "אחרים איבדו כל רגש אנושי, הפכו למחסלים מקצועיים בשירות המאפיה, וגמרו את החיים בכלא".
לאורך הנהר הארוך המתנחש ליד ביתו, שעל גדותיו ישובים זוגות מאוהבים, שאלתי את סטופאריץ' איך לדעתו הוא נתפס היום בסרביה. כגיבור? כבוגד? "בהתחלה, 80% חשבו שאני בוגד ו-20% חשבו שאני גיבור. עכשיו זה בערך פיפטי-פיפטי". שאלתי אותו מה היה קורה אם מילושביץ' לא היה מת בתא שלו, וסטופאריץ' היה נדרש להעיד נגד ידידו לשעבר, הנשיא.
"הייתי מעיד", אמר. "אין לי שום בעיה להעיד נגד כל מי שהיה חלק מהשיגעון ההוא שנכנסנו אליו. בשלב מסוים אפילו חשבתי לחסל את מילושביץ' באופן אישי. בשורה התחתונה אני שמח שהוא מת".
שאלתי אותו אם איננו מרחם על חבריו לשעבר ליחידה. חלקם, אחרי הכל, הוטבלו באותה האש שהותירה לאורך ידיו צלקות קטנות. "תשמע", אמר. "באופן אישי הרגתי יותר אנשים יותר מכל החברים שלי ליחידה יחד. אבל בצורה חוקית. אמרתי לך כבר, ואני אומר לך שוב: אני לא מרחם עליהם, כי הם חרבנו לי על המדינה חרבנו לי על היחידה, וחרבנו לי על הפטריוטיות שלי. במקרה כזה של ירי בילדים, אין שום מקום לאחוות לוחמים.
כבר שעה לפני חצות, ואנו יושבים עם סטופאריץ' בחלקה העתיק של העיר המזרח אירופית שבה הוא לכוד. משמאלנו מזמר איזה זמר-מלצר בלבוש מסורתי, המתפקד גם כשומר ראש שתפקידו להרחיק שיכורים שאיבדו את כל מה שיש להם באחד מבתי הקזינו הסמוכים, וכעת מקבצים כמה יורו כדי "לקנות זר פרחים לאישה, בשביל שהיא לא תהרוג אותם".
כך לפחות לפי סטופאריץ' המשועשע, הלוגם בירה מכוס גבוהה ונראה לראשונה נינוח. נפגשנו לפני שעה במלון שבו אנו משתכנים, אחרי שבילינו את הבוקר יחד. סטופאריץ' הופיע בשעה הנקובה, התגנב מאחורי הגב בלי שהרגשנו וצבט את המותן שלי ממרחק ירייה.
פעם עקרב תמיד עקרב. אגב, כששאלתי את סטופאריץ' מה הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא מתעורר, הוא אמר: "מסדר את המיטה ומצחצח נעליים".
שאלתי אותו אם יש רגעים שהוא מתחרט. אם הוא היה שותק לא היה נפער סדק בשתיקת הצבא הסרבי והסדק הזה, בהמשך, לא היה מתרחב לכדי נחל המלא במים עכורים.
"אני פטריוט", הוא השיב. "סרביה לא צריכה את הלכלוך הזה על המצפון שלה. סרביה, כמו ישראל, היא מדינה קטנה. היא לא יכולה להרשות לעצמה שאנשים אחרים יכתבו למענה את ההיסטוריה. היא צריכה לכתוב את ההיסטוריה של עצמה. הדרך היחידה לעשות את זה, זה לנקות את עצמך, בעצמך".
הוא לגם מהבירה, נשען לאחור, נשם את האוויר הקריר והבטוח של המדינה שבה הוא חי - וחלם על סרביה.
נא להמתין לטעינת התגובות
