להאכיל גם גר, יתום ואלמנה
פסח הוא הזמן להניח לרגע לוויכוח מי אחראי לנזקקים, ולעשות בעצמנו כל מה שאפשר כדי למלא אחר מצוות הקמחא דפסחא
חג הפסח הוא אכן חג משפחתי מאד. גם בזמן בית המקדש סבבו המסובים בליל הסדר בחבורה סביב קרבן הפסח. את סעודות החג נהגו לערוך על הגגות, וכפי שמספרת הגמרא, בגגות הבתים בירושלים נפערו סדקים מעצמת השירה שבקעה מפיות הסועדים.
האופי המשפחתי של חג הפסח נובע מן האופי ההיסטורי שלו. ההגדה של פסח היא עיצוב זיכרון של תולדות העם היהודי העתיק השואף לחירות, חרף התנכלויות חוזרות ונשנות של העמים העומדים עליו לכלותו. המשפחה, בתוך במת זיכרון זו, משחקת תפקיד חשוב המדגים את היסוד הבין-דורי כאשר הסב, האב והבן סועדים על שולחן אחד. עיצוב זיכרון זה מקבל משנה תוקף בימינו, כאשר בתוך הוויה משפחתית זו נשזר סיפור יציאת מצרים עם סיפור יציאת מרוקו, רוסיה הסובייטית או איראן.
אולם במהלך ההתמקדות הזו בציר הזמן המשפחתי עלול יסוד לאומי להישכח. מה שמעצב לאום איננו רק קורות העתים ההיסטוריים התוויים בקו הזמן אלא אף הדאגה לזולת בזמננו אנו. הדאגה למי שאין לו האמצעים לאכול את סעודת החג, או שאין לו משפחה שעימה הוא יכול לחלוק את אותו זיכרון היסטורי.
חכמים היו מודעים היטב לחשיבות היסוד הסוציאלי יחד עם חשיבות היסוד ההיסטורי והם ציוו לשתף בסעודת הסדר כאלה שאינם בני החבורה הקרובה, כאלה שאינם בני משפחה. ואכן ההגדה של פסח פותחת במלים "כל דכפין ייתי ויכול" - כל הרעב יבוא ויאכל. לליל הסדר מכניסים אורחים שאין להם מקום לשהות בו ומה לאכול.
מסורת "קמחא דפסחא", חלוקת מזון לנזקקים לכבוד חג הפסח, היא מן המסורות היפות של העם היהודי. לאחר חג הפורים שבו נוהגים על פי צו ההלכה לחלק מתנות לאביונים, החלו הקהילות היהודיות לדאוג לרווחתם של מי שגורלם לא שפר לקראת חג הפסח. מנהג זה שנקרא גם "מעות חיטים" היה נהוג לכל הפחות מן המאה הרביעית בארץ ישראל כפי שעולה מן התלמוד הירושלמי.
מנהג זה לא היה מנהג וולונטרי בלבד ואף נכפה על כל בני הקהילה כמס סוציאלי. המקורות ההלכתיים אף מצביעים על חוקים מפורטים הקובעים את פרק הזמן שבו חבר חדש בקהילה מתחייב לשלם מס סוציאלי זה. מקור המנהג נעוץ בציווי הכתוב בתורה, המורה לא רק לאכול מצות בפסח ולשמוח יחד עם בני הבית אלא לצרף לשמחה את הגר, היתום והאלמנה. על חובה זו כתב הרמב"ם:
"וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האֻמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו" (רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח).
הדאגה
בהקשר זה כדאי אולי גם לצטט את מדרש תנחומא: "רבי יהודה בר סימון אומר: אמר הקב"ה אם יש לך ד' בני בתים יש לך ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ואני יש לי ארבע בני בית הלוי והגר והיתום והאלמנה שלי וכלן בפסוק אחד, אם אתה משמח את שלי ואת שלך בבית בימים טובים שנתתי לך אף אני משמח את שלי ואת שלך בבית הבחירה" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ראה סימן יח). בני משפחה הם לעולם לא רק בני המשפחה הביולוגיים אלא הנזקקים. הם אלה שצריכים להיות קרובים לליבנו בליל הסדר ואף כל השנה כולה.
לכן, לא משנה באיזה צד של הוויכוח על תפקידה של המדינה בסיוע לעני נמצא כל אחד מאיתנו – חשוב תמיד לזכור כי בכל מקרה, האחריות לעניים מוטלת על הקהילה, אפילו עד כדי מס ולא דבר תלוי התנדבות, שבוחרת הקהילה להטיל על עצמה כדי לדאוג לעניים. כך רואה זאת היהדות וכך אולי צריכים לראות זאת כולנו בחברה שלנו.
הכותב הוא היסטוריון ומוסמך רבנות, ועמית מחקר במרכז שלם
נא להמתין לטעינת התגובות
