מחיר תוכנית ההצלה למשבר: טריליון דולר
טריליון דולר הוציא אובמה על תוכנית ההצלה. אפשר להיות אופטימיים, אומר כלכלן: אם היא תיכשל, זה יהיה עולם של מים בבקבוקים ותחמושת
זו גם הכותרת שתעשה את דרכה במהירות גם לישראל: הוא בעד שתי מדינות לשני עמים, בין אם בנימין נתניהו רוצה בזה ובין אם לאו. מדהים ככל שזה נשמע, אובמה לא נשאל אף שאלה אחת על שתי מלחמות שארצות הברית עדיין מעורבת בהן, באפגניסטן ובעיראק.
בתוכנית הטלוויזיה "60 דקות" בתחילת השבוע אובמה קצת התבדח. בין השאר, הזכיר איך לפני שנה אי אפשר היה לדמיין את הנשיא האמריקאי משוחרר, כמעט לגמרי, מדיון על עיראק. ובכן, אובמה שוחרר.
את התודות הוא צריך לשגר לקודמו, ג'ורג' בוש. מצד אחד, תגבור הכוחות של בוש בעיראק צמצם את הצורך בהמשך הדיון. מצד שני, המשבר הכלכלי שהוריש לאובמה הסיר את עיראק, וגם כל מדינה אחרת מלבד ארה"ב, מן הרדאר הציבורי האמריקאי.
יועציו של אובמה למדיניות החוץ כבר מתוודים באוזני בני שיחם שקשה להם להגיע אל הנשיא, קשה לקדם את ענייניהם, הנשיא פשוט עסוק מדי בענייני פנים. הוא אמנם ישתתף בוועידת נאט"ו, אך הוא עושה זאת בעיקר משום שמדובר באירוע שסוכם עליו הרבה זמן מראש. בעצם, גם אליו אין לו זמן.
מה באמת חושב אובמה על המשבר הכלכלי שממנו הוא מנסה לחלץ את ארה"ב קשה לדעת. לפני חודש דיבר עליו במונחים אסוניים, חזה שחורות. השבוע פתאום נשמע אופטימי, כאילו עוד רגע וזה נגמר - כמובן, אם הקונגרס רק יואיל להצביע בעד התוכנית השאפתנית שהוגשה לו.
קשה לדעת איזו מן התחזיות האלה משקפת את דעתו, ואיזו מהן ספין. ואולי שתיהן סוג של ספין. ביום שלישי דיבר אובמה אל הציבור הרחב, אך ביום רביעי נכנס אל הקרב המורכב יותר,
ליריביו הרפובליקנים יש נשק כבד: הסכומים שמסתתרים בתקציב של אובמה מבהילים. הגירעון הלאומי החזוי לארה"ב תחת תקציב אובמה עומד על 7-9 טריליון דולר, תלוי את מי שואלים. "זה יותר מהגירעון של כל 43 הנשיאים הקוב דמים ביחד", מיהרו הרפובליקנים להזכיר.
את אובמה זה מרגיז קצת: "לכמה ממבקריי הרפובליקנים יש זיכרון קצר", ירה. הגירעון השנתי שירשתי מבוש עומד על 1.3 טריליון דולר. כלומר: זה לא אני - זה הוא.
גם לאמריקאי המנסה להתעמק בדיווחים הכלכליים כבר קשה לעקוב אחר השטף. ביום שלישי כבר עסקו בתקציב, אך ביום שני עוד הייתה זו "תוכנית ההצלה".
תוכנית ההצלה - מטרתה לנקות את האורוות המטונפות במרתפי הבנקים, ולנסות להתמודד עם הנכסים המפוקפקים שנרכשו בשנות ההשתוללות של השוק האמריקאי.
התקציב של אובמה גם הוא עניין כלכלי חשוב, אבל הוא סיפור אחר: הנשיא מבקש להעמיק את ההשקעות גם במשימות שאינן קשורות לכאורה להצלת הכלכלה.
אובמה תופס טרמפ על המשבר כדי להביא לשינויים בחברה. שני אלה שנויים במחלוקת שאופייה דומה: על החלוקה הנכונה של משאבים ושל אחריות בין המגזר הפרטי לבין הממשל.
זו שאלה השבה ועולה לדיון בארה"ב כל אימת שמשבר כלכלי מאיים עליה, או נשיא מעוניין להוריד מסים ולקצץ בפעילות החברתית של הממשלה. באמריקה שאחרי ה"ניו-דיל" מעורבות ממשלתית מסוימת היא כבר דבר כמעט מובן מאליו, אולם היקפה הרצוי עדיין שנוי במחלוקת.
השבוע באה לידי ביטוי בתגובתו המשועשעת-משהו, נרגזת-משהו של שר האוצר האמריקאי טימותי גייטנר להצעתו של הכלכלן פול קרוגמן כי ארה"ב תנהג בבנקים שלה כפי שנהגה שוודיה בשנות ה-90: הלאמה זמנית "של בנקים שאין להם תקנה".
"אנחנו", הזכיר שר האוצר בתגובתו את הכאילו מובן-מאליו, "ארצות הברית של אמריקה, לא שוודיה".
בארה"ב אפשר לעשות הרבה דברים, אך "הלאמה" איננו אחד מהם. הקוד הגנטי של החברה האמריקאית פשוט איננו מכיל קומבינציה שמאפשרת נפשית מהלך כזה.
אגב, שוודיה היא מדינה שלאמריקאים כנראה קשה להבין באופן כללי. בדצמבר של שנת 2002 נרשמה לנשיא בוש אחת ההתבטאויות המביכות שלו, כאשר פגש לשיחה את חבר הקונגרס הבכיר טום לנטוס, שמת לפני שנה.
בוש ולנטוס דיברו על העימות בין ישראל לפלסטינים, וחבר הקונגרס הזכיר את האפשרות של כוח בינלאומי שיוצב בגדה המערבית ובעזה כדי לשמור על השקט. למשל, אמר לבוש, לצבא השוודי יש יחידות מאומנות היכולות להתאים למשימה מסובכת כזאת.
"אני לא יודע למה אתה מדבר על שוודיה", גער בו הנשיא בתגובה. "הם המדינה הנייטרלית, אין להם בכלל צבא". שוודיה, שווייץ, כל האירופים האלה הם אותו דבר.
גם תוכנית ההצלה - אולי ראוי לכנות אותה תוכנית הטריליון - היא תוכנית שקל לשנוא. היא מטילה עול נוסף על משלם המסים האמריקאי ומסייעת למוסדות פיננסיים. כלכלית זה יכול אולי לעזור - אבל גם על הטענה הזאת יש מחלוקת.
קרוגמן, למשל, סבור שמדובר בבדיחה גרועה שתעשיר את הבנקים. אלא שקרוגמן והניתוח הכלכלי שלו הוא הבעיה הקטנה של אובמה - איתו אפשר להתווכח, על מספרים, על תבניות. עם הציבור הרחב קשה יותר.
אובמה אומר שאם לא יתאוששו, גם הכלכלה לא תתאושש. הציבור צועק מהבטן. חברי הקונגרס מתפתלים. עם כל הכבוד לנשיא, הציבור הוא בעל הבית שלהם.
ביסוד תוכנית ההצלה של אובמה ושל שר האוצר שלו, גייטנר, יש הנחה בעייתית. הם סבורים שנכסים רבים שהבנקים מחזיקים סובלים מהערכת חסר. כלומר - אלה נכסים טובים שמחירם צנח מסיבות של פסיכולוגיית שוק. על כן, אם תסייע הממשלה לרכוש את הנכסים יתאושש בהדרגה גם מחירם.
אבל לא בטוח שזה המצב, לא ברור אם הנכסים באמת טובים, ואם כן, מה זה בדיוק "טובים", ומתי נדע שמחירם חזר לרמה "ריאלית". כך או כך, זו תמצית התוכנית: הממשלה תעזור לשוק הפרטי לרכוש נכסים מפוקפקים. היא לוקחת עליה את עיקר הסיכון. אם ערך הנכסים אכן יעלה, המשקיעים ירוויחו.
ומה יקרה אם לא יעלה ערכם של הנכסים? מזה בדיוק חוששים כלכלנים כמו קרוגמן. אבל יש גם מי שסבורים כי תוכנית גייטנר הגיונית, סבירה. גייטנר עצמו, כמובן, וצוות הכלכלנים הנמרץ שהעסיק לפני שהחליט לדבוק דווקא במסלול הזה.
אבל גם בראד דה-לונג, כלכלן בכיר מאוניברסיטת ברקלי, הוא בין אלה הנותנים אשראי לגייטנר. מה יקרה עם ערך הנכסים הדפוקים לא יעלה - הוא שואל ומשיב, באורח שאיננו בדיוק מרגיע: "אז יהיו לנו דברים יותר גרועים לדאוג בגללם מאשר הפסדים של הממשלה בתוכנית ההצלה - כי נחיה בעולם שבו הדברים היחידים שיש להם ערך הם מים בבקבוקים, מחטים לתפירה ותחמושת".
בשבוע שעבר עסקה התקשורת האמריקאית, באובססיביות, בבונוסים שקיבלו עובדי הענקית AIG. הם אכן מקוממים לנוכח העובדה שהחברה קיבלה חבל הצלה ממשלם המסים. הציבור כועס, גם אובמה כועס, כי הוא המנהיג שיצא טמבל.
מגבעת הקפיטול עולה עשן ממש. המחוקקים מאיימים בעונשים שונים ומשונים על החברה. בכך, הם נענים לרחשי לב הציבור: ביחס של שלושה לאחד סבור הציבור כי מוטב לתת לענקית הביטוח להתרסק מאשר להמשיך לתמוך בה. רק 9% אומרים שיתמכו בהזרמת כסף נוספת ל-AIG.
באותו סקר, כשנשאלו הבוחרים מי הולך להרוויח מתוכניות ההצלה של אובמה, הם נתנו תשובה חד-משמעית גם על זה: 65% אמרו "וול סטריט" - כלומר, המוסדות הפיננסיים, הבנקים, המנהלים המושחתים, מקבלי הבונוסים השמנים, החזירים.
רק 18% קבעו שיהיו אלה "משלמי המסים" - כלומר, הציבור הרחב שאותו מנסה הממשל לשכנע בנחיצותן של תוכניות ההצלה שהוא משגר חדשות לבקרים. התגובה החיובית בשווקים לפרסום התוכנית רק חיזקה את העמדה הזאת.
הממשל הציל בזמנו את AIG בטענה שהתמוטטות שלה, גם אם יהיה בה ממד של צדק פואטי, תגרום נזק עצום לכלכלה האמריקאית. רגשות הנקם, הרצון לראות מישהו "משלם מחיר" על המצב הכלכלי, מובנים. ובכל זאת - ביקשו ממשל בוש בשלהי ימיו ואחריו ממשל אובמה הנכנס - כדאי להתגבר, לראות את התמונה הכוללת, לפעול "מהראש" ולא מ"הבטן" המתהפכת לנוכח מחדלי הניהול של AIG.
איכשהו, הציבור השתכנע, וזה לא היה קל. מה שעשו הבונוסים של השבוע שעבר היה קטלני: הם מוטטו באחת את נכונותו של הציבור להשלים עם תמיכת הממשל בחברות הענק המקרטעות. "הממשל הסכים להעביר עוד 30 מיליארד דולר ל-AIG", התבדח אחד הקומיקאים לא מזמן. "החברה מסרה שתשתמש ב-15 המיליארד הראשונים כדי לבנות את בית השימוש הכי גדול בעולם, ואחר כך תוריד על 15 המיליארד השניים את המים".
מכת AIG לא הועילה לחברה, אך גם לא לאובמה, שסדקים במעמדו מתחילים להתגלות. מעמדו בסקרים נשחק. אין פלא שאין לו זמן למנהלי מדיניות החוץ שלו, אין פלא שבמסיבת העיתונאים ביום שלישי נראה מתוח מעט, מתוכנת, שום שריד מסימני הכריזמה של הקמפיין לא התגלה באירוע הזה.
ובכל זאת, קור הרוח של אובמה, גם הוא כבר סימן היכר מובהק, שמר עליו. השאלות ניתכו - על התקציב, על הגירעון, על הבונוסים. השואלים ציטטו - את הביקורת, החששות, הניתוחים הספקניים. אובמה לא זז מילימטר.
זה מה שהם אומרים - כאילו השיב - שיהיה, שיגידו. AIG משעממת אותו, העשירים מקטרים על תוספת מסים - שיקטרו, הגירעון הצפוי בשנת 2020 עצום - נו, באמת, אז נדאג לזה ב-2017, עכשיו יש דברים דחופים יותר.
או בלשונו התרבותית: "תקציב הוא צילום מצב של מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, תוך הבנה שב-18 השנים הבאות תהיה לנו עוד סדרה ארוכה של תקציבים חדשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
