ושמישהו יעז לפנות אותנו
סוגדים לרבי נחמן. מקפידים על הפרדה בין המינים. לא מהססים להכניס שתי כאפות לערבי שמעצבן אותם, אבל לא מבינים למה השב"כ מטריד במקום להילחם באויב האמיתי. כתב מעריב העביר עשרה ימים בחוות גלעד, מאחז לא חוקי אך משגשג בשומרון
הוא נולד במאחז הנושא - כמוהו - את שם דודו, גלעד זר, קב"ט השומרון שנרצח בשנת 2001. 24 שעות ביממה הוא נושם את האדמה שעליה נהרג דודו, האדמה שרכש סבו, משה זר, שפעם היה חבר של אריק שרון, אבל בעיקר מזוהה כגואל הקרקעות הגדול בשומרון.
הוא לא מכיר מציאות אחרת. הדור של הוריו הגיע לשומרון ממרכז הארץ. מפעל ההתנחלויות היה בשיא התנופה, הממשלה בנתה יישובים חדשים, ושתי מדינות לשני עמים היתה סיסמה של גורמי שוליים בשמאל. בניגוד לכך, הדור של גלעד זר הצעיר גדל במאחזים בלי גדרות, בלי מכולת ובנק ליד הבית - סביבה הומוגנית שמתאפיינת במודעות פוליטית גבוהה ובחיבור טוטאלי לחזון ארץ ישראל השלמה.
בימי השבעה על גלעד הגיע לביקור תנחומים ראש הממשלה שרון. "רצחו את הבן שלי", הטיח בו משה זר, "אבל אני לא רוצה את הנקמות שלכם, אל תהרוג לי ערבים. אני רוצה להקים שישה יישובים על שמו של גלעד בני בכורי". בתום השבעה ערכה המשפחה סיור על גבעה נטושה באזור הרצח, בין יצהר לקדומים. "אבא רכש פה 500 דונם לפני שנים", משחזר איתי זר, אחיו של הנרצח, בן הזקונים של משה, ומצביע על הקרקע שעליה עמדו באותו בוקר. "עצרנו על הכביש הראשי, לא היה פה כלום. אבא שלי אמר, 'פה תהיה עיר גלעד', אמרתי לו, 'לא עיר, חווה'".
חצי שנה מאוחר יותר, פסח 2002, עלה איתי לגבעה יחד עם רעייתו בת ציון ובנו הקטן שילה. הוא הביא איתו גנרטור, מכולה ועוקב מים. הגבעה הנטושה הפכה תוך ימים למאחז חדש בשומרון, וקיבלה את השם "חוות גלעד". "הגענו בוקר אחד ושמנו מכולה", מספר איתי. "יום אחרי, הגיעו שני מג"דים. שאלו, 'מה, מי, מו, מה הסיפור'. אמרתי להם, 'תגידו מזל טוב, קם יישוב חדש בארץ ישראל'. בפסח הבאנו עוד שתי מכולות, אוהל, שלושה סוסים, וארבעה בני נוער. צ'יק צ'ק סגרנו סככה. היינו פה בשישי-שבת עם כמה בני נוער ואחיינים שלי. זה כל הסיפור".
בספטמבר 2002 הורה שר הביטחון בנימין בן אליעזר על פינוי המאחז. כוחות משטרה וצבא רבים התייצבו בחווה והחלו במלאכת הפינוי. מאות צעירים ופעילי ימין הגיעו כדי למנוע את הגזירה. בתום דיונים ארוכים הודיע משה זר על פשרה, לפיה המאחז יפונה, אך יישאר כחווה חקלאית ללא מגורים.
כעבור ארבעה ימים, החליט בן אליעזר על פינוי מוחלט. למאחז הגיעו רבנים, חברי כנסת, תלמידי ישיבות ובני נוער שהצהירו: "לא נזוז מכאן". הפינוי בכוח החל, ולאחר עשר שעות של עימותים קשים, פונתה חוות גלעד, והמבנים נהרסו כליל. "אחרי יומיים של התאוששות חזרנו לפה", נזכר איתי, "אני, בת ציון ובני שילה. אנחנו טובים בפנטזיות, והיו לנו הרבה חלומות. בייחוד אחרי שפינו אותנו. יש פה
על הריסות המקום, בתוך אוהל קטן, הקים זר את ביתו החדש. באוהל נוסף התגוררו שלושה בני נוער נוספים. בגשמים, בבוץ, ברוחות העזות, וגם בשלג. לאחר חצי שנה יצאו בני המשפחה מהאוהל, חיברו שתי מכולות, והכריזו על תקומתה של חוות גלעד. המאחז שפונה ונהרס מונה היום 19 משפחות, פלוס ישיבה עם 30 תלמידים. ארבעת הנערים שחברו לאיתי ובת ציון בימיה הראשונים של החווה עדיין גרים במקום: אלנתן רוקח התחתן לפני שנה והיום הוא קבלן עבודות עץ. ציקי גורקביץ', שעובד בגננות, הוא חבר ועדת איכות הסביבה של החווה. שניהם נמצאים כאן מגיל 15.
"שירו למלך" הוא שמה של הישיבה שהוקמה לפני שנתיים בחוות גלעד. בכניסה לישיבה מתנוסס החל מהשבוע דגל סגול עצום ועליו נכתב "ה' הוא המלך" - סממן נוסף לתורה החסידית שמתפשטת בשנים האחרונות בגבעות ברחבי יהודה ושומרון.
קשה לפספס את הביטויים השונים למשנתו של רבי נחמן מברסלב, השליט הלא מעורער כאן. בראש השנה החווה התרוקנה כמעט לחלוטין ורבים מתושביה נסעו לאומן. תוסיפו לזה את הצניעות הקיצונית של נשות החווה, ההפרדה המוחלטת בין שני המינים, אורח החיים הסגפני, הפאות המתנופפות של המאמינים, הז'רגון, המוזיקה, הטבילה במקווה וההתבודדות.
"זה כמו שחקן בסרט שיש לו מיקרופון והבמאי מנחה אותו", אומר אליקום תור. הוא בדיוק חוזר מההתבודדות היומית שלו עם הגיטרה על צווארו. תור, אחיו של פטי תור, מנהיג חוות מעון, ושל סיני תור, אחד הכוכבים הבולטים במוזיקה היהודית, לומד בישיבה כבר שנה שנייה, והתחתן לפני כמה חודשים. "כשאני יוצא להתבודדות, אני מקבל תשובות מה'. אדם לא יכול להחליט על מה לחשוב, זה הכל בא ממנו. בהתבודדות אתה מברר את המחשבות. אני שואל את השאלות בקול. אני מדבר אל ה'. זה לא כמו תפילה, שהטקסטים כבר שגורים בפה. כשאני מתבודד אני ממחיש שה' מולי, אני מרגיש אותו".
כוכב מקומי בולט בחווה הוא הרב אריה ליפו (35). מדי ליל חמישי הוא מטייל ברחובות תל אביב עם דיסקים של הרוקיסט החוזר בתשובה עדי רן, עלונים של רבי נחמן, ומדבקות של "ה' הוא המלך". הוא נוסע בחמישי בלילה וחוזר עשר דקות לפני כניסת השבת. שנתיים וחצי הוא גר פה, לפני כן גר "בקסבה של תל אביב", כדבריו.
"היינו שם בקטע של להתנחל בלבבות, היה לנו בית יהודי ברחוב שינקין. הרגשנו שאנחנו מנסים להביא אור, אבל הכל היה רעש, מכוניות, עשן ומירוץ מטורף. אפילו את המים אי אפשר לשתות. אנשים טובים אבל סגנון חיים קשה. גם אשתי כבר אמרה לי,'הבטחת לי גבעות, כמה אפשר'. בשביל התבודדות היינו צריכים לנסוע באמצע הלילה ליער בן שמן. רצינו לחיות יותר תנ"כי, להתחבר לאדמה, להריח את האדמה. פה אפשר להתחבר לרבי נחמן, זה יותר ז'אנר דוד המלך. החיבור לה' בלתי אמצעי. פה אנחנו בסרט של דוד המלך".
כמו רבים במאחזים, גם ליפו חי עד היום את צלקות ההתנתקות. "הקטע שם היה שהלב בוער למלך. לנוער אין אמון בהנהגה או ברבנים. היו הרבה רבנים ששיתפו פעולה עם הגירוש כדי שיעבור בשלום. אחרי הגירוש הרגשנו שהגיע הזמן לחבר את הקטע של רבי נחמן עם אהבת הארץ. תכל'ס? גן עדן פה. בגלל המדינה התרגלנו להתכופף בפני הישמעאלים, ופה יש חב ר'ה צעירים שחיים כמו דוד המלך, בטבעיות. אתה קם בבוקר, טובל במקווה, עושה התבודדות, לומד ואחר כך עובד אדמה. הבעיה היא שזה קצת מפחיד את המערכת".
לזרוק אבנים על פלסטינים כי הצבא הרס קרוואן 20 קילומטר מפה, זה לחיות כמו דוד המלך?
"זה לא בא משנאה. כל דור עומדים עלינו לכלותנו. איבדנו טונות של טנקים בלבנון, והערבים לא סופרים אותנו. בגלל שאין לנו קומה זקופה. ופה בחווה אין לנו טנקים, אין חיילים, בקושי ארבעה וחצי כלי נשק של תושבים. אנחנו פה בזכות שה' שומר עלינו ובכוח הרתעה. אנחנו בוטחים בה', וגם כשמכינים רשימת שמירה אז אומרים, 'הקב"ה, אתה תשמור היום'".
"בגלל זה גם חשוב לנו לשמור את המקום קדוש", אומר הרב ליפו כשהוא נדרש לסדרי הצניעות החרדיים הנהוגים בחווה, "שלא יהיה סרטים ודברים לא צנועים כמו טלוויזיה. חלק מהחשבון זה שרק ה' שומר עלינו, וכדאי מאוד שהוא ירגיש פה בנוח. אנחנו הרי חיים פה בנסים".
עשר פעמים ביקרנו כאן בשלושת החודשים האחרונים. בביקורים עלתה מרירות רבה מצד התושבים, שמרגישים שנעשה להם רצח אופי. "כל פעם שמזכירים אותנו", אומר איתי זר, "זה בהקשר של עימותים עם משטרה או עם ערבים. התקשורת עושה עלינו עליהום ומציגה אותנו כאויב ואת הערבים לאוהב. יש פה חיים שלמים, אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבוד, חוזרים הביתה, ילדים, משפחה.
"במלחמה בעזה שלושה תושבים מהחווה, ואני ביניהם, היינו בצו 8. אלה 'נוער הגבעות' שכולם חושבים שאין להם מה לעשות חוץ מלחפש עימותים. אני חושב שצריך להפסיק עם זה. אני לא מבקש שיהיו לטובתנו אבל שיהיו הוגנים. התקשורת מובילה פה מהלך נגד המתיישבים ובעד הערבים, וזה לא מובן. כי אנחנו ציבור טוב, נאמן למדינה, עושים צבא ביחידות קרביות".
רוב התושבים עובדים באזור, אבל יש פה גם שתי אחיות בית חולים, הנדסאי בניין, אדריכלית ועורך דין בשם יהודה שמעון, שמחזיק משרד בירושלים וגם מייצג את התושבים במקרה הצורך. ראש הישיבה הוא הרב יקי סביר מקדומים, מסגר במקצועו שבבעלותו מסגרייה באלון מורה. זר הוא בעל חברה לבנייה קלה ומעסיק עובדים מגבעות שכנות.
גם עליו לא דילג המהפך האישי מאז ההתנתקות. הוא מגדל זקן, פאות, חובש כיפת צמר, ולא סולח. הוא כועס על המדינה, על הרבנים שחיבקו, על ההנהגה שהרגיעה את הנוער. "אותנו לא יפנו", הוא קובע, "פה זה לא גוש קטיף. את הגוש פינו בשירה ובריקודים, פה תהיה בעיה. לצערי, פה בגבעות, מאז ההתנתקות הנוער הדתי לאומי כבר פחות רץ להתגייס, כי הצבא נהפך לו לחצי אויב.
"הצבא לפעמים הורס ומגרש במקום להתעסק בביטחון. יש ירידה במוטיבציה, אבל גם פה בחווה מתגייסים לצבא, גם מהישיבה. יש פה תושב שקיבל מצטיין חטיבתי לאחרונה. אני הייתי בגבעתי וגויסתי גם במלחמת לבנון השנייה וגם בעזה. קשה מאד לשכנע את הבחורים להתגייס, אפילו לי קשה לשכנע. עד להתנתקות אין אצלי כזה דבר לא להתגייס. הם אומרים'אני אתגייס-מחר יגידו לי לפנות יהודים'. חוץ מזה, אצל הרבה בחורים השב"כ מונע את גיוסם. במקום לקבל אותם מקשה עליהם ומציק להם".
כי חוששים לתת נשק לכל אחד.
"החששות שלהם לא מוצדקים. אנחנו חיילים טובים, רוב תושבי המאחזים עשו צבא. היה אצלי ראש השב"כ היהודי ואמר, 'אתם ציבור טוב'. אבל מעשית הם לא מתייחסים אלינו ככה. הסכמתי לדבר איתם כשזה היה אצלי בבית בצורה של אירוח ולא בצורה של חקירה מוזרה. אני חושב שלשב"כ היהודי אין עבודה היום.
"השב"כ היהודי הופך אותנו לבעיה ביטחונית. הוא מגיע לפה מדי פעם, אני מכיר אותם אישית. האכילו אותם שנים שאנחנו מסוכנים ודווקא מהיכרות איתנו הם רואים שמדובר באנשים טובים. אני מרשה לעצמי לדבר איתם אבל הנוער מונחה לא לדבר. יש לי עניין שיבינו שאנחנו לא מחפשים בלגן ושאנחנו ציונים ורוצים ליישב את הארץ, והעבר והווה מוכיחים את זה. השב"כ לא אויב, אבל בשביל לייצר עבודה אין להם ברירה. לא שמעתי שיהודי הרג ערבים לאחרונה. הם מנסים לגייס אנשים, גם פה בחווה, ולא הצליחו כי אנחנו ערכיים ולא מוכנים למכור את החברים שלנו תמורת כסף. היה פה מפקד המחוז לשעבר ואמר, 'אתם נוער איכותי', אז אמרתי לו,'למה אתם שמים עלינו בילוש, כל בחור פה מתייחסים אליו כאל אויב. אנחנו חלק מהעם אז מספיק להסתה. תילחמו באויב האמיתי, בערביי ישראל שלא סופרים את המדינה. פה כל המאחזים הם על אדמות פרטיות או מדינה. קיבוצים שלמים ורחובות שלמים בירושלים הם על אדמה של ערבים'.
"מי שמתעלק עלינו זה המשטרה והשב"כ. אף ערבי לא טוען שזה השטח שלו, אבל את המשטרה לא מעניין החוק. כל הזמן מציקים. ניידות של הבילוש באות כל יומיים, מכירים כל בחור בשם שלו, כולם פה מסומנים. את הפושעים של הערבים הם גם מכירים בשמות? הם רולות, מפחידים את החבר'ה. מתייחסים אלינו כמו לעבריינים. אבל לכפרים הערביים הם לא מעיזים להיכנס. יקבלו בראש מהקב"ה".
זר מבקש להפריך עוד מיתוס: "בניגוד לשמועות כאילו אנחנו חיים פה על חשבון מישהו, אנחנו לא מקבלים שקל מהמדינה. אנחנו מוקצים, אנחנו מאחז לא חוקי. אין הסעות לילדים, את המים אנחנו קונים במכלית, את החשמל מגנרטור. את הכבישים אנחנו סללנו בעזרת תרומות".
מי שומר עליכם?
"אין שמירה. אנחנו לא רוצים חיילים. רוצים לשמור על עצמנו שלא יגידו שאנחנו מבזבזים את הזמן והכסף של צה"ל. לא רוצים גם להקשות על הצבא, יש לו מספיק משימות חשובות. אנחנו שומרים. כל לילה יש רשימת שמירה. הסיורים קופצים לבקר. יש פה פינת קפה והם אוהבים לבוא לשתות פה. אנחנו בעד הצבא, אוהבים את צה"ל ועושים מילואים".
ואם לפלסטיני יש זיתים שהוא צריך למסוק?
"הסיפור של הפרעה לערבים הוא שקר שמאלני. השמאלנים בכוונה עושים פה פרובוקציות. השנה ייאמר לזכות המשטרה שהם מנעו חיכוך כי לא נתנו להם לבוא. הפלסטינים מסקו את הזיתים שלהם, ולא היו בעיות. קצין המסיק של המרחב העיד עלינו בישיבה עם מפקד המחוז שאנחנו היינו בסדר. התאפקנו וכל אירוע שהתחיל, התקשרתי למשטרה והם הגיעו להעיף את השמאלנים. גם הערבים התנכלו לנו הרבה פעמים. לפני שנה וחצי חתכו לנו צינור מים בעלות של אלפי שקלים וגנבו אותו. לפני שנה גנבו לי שתי סוסות בהריון, זה עוגמת נפש עצומה, שלושה שבועות לפני ההמלטה. שרפו לנו שדה. התקשורת מקלה ראש בהצקות של ערבים ועל כל פיפס שלנו ישר מציגים אותנו כפורעי חוק".
כולם פה הצביעו לאיחוד הלאומי, כולם קוראים "בשבע" שמחולק חינם, וכולם כבר לא רואים במועצת יש"ע את ההנהגה האידאולוגית. לאחרונה הוקם "ועד מתיישבי השומרון" והוא מהווה את ההנהגה המקובלת במאחזים. בראש הוועד עומד בני קצובר, דמות מקובלת על הימין המובהק.
"בבחירות האחרונות הוכח שעם ישראל רובו איתנו", אומר זר, "העם צמא לאמת, העם רוצה גאווה יהודית. לא התרפסות בפני הגויים. חב ר'ה פה נוסעים להפצות בתל אביב, ושומעים שם פידבקים חיוביים. הגיע הזמן שיקום מנהיג שיוביל את העם בדרך ה'. אני משוכנע במאה אחוז שכל העם ירוץ אחריו".
כ-30 מבנים קיימים בחווה. רובם קרוואנים, וגם כמה בתי עץ, מכולה מאולתרת, אוהל משודרג ובתים בבנייה קלה. את אורח החיים החרד"לי קשה לפספס. הנשים מכוסות בצניעות מקסימלית. ההפרדה מוחלטת, גם באירועים קהילתיים. אחרי קריאת מגילת אסתר ארגנו התושבים סעודת פורים משותפת. כל משפחה הכינה משהו. במרכז חדר האוכל של הישיבה ניצבה מחיצה הרמטית. בנים בצד אחד, בנות בצד שני. אין שיחות מזדמנות בין גבר לאישה שאינה אשתו. הילדים לומדים בתלמודי תורה ביישובים יצהר, קדומים ושבי שומרון. ההפרדה בין המינים מתחילה בגילאי הגן.
בקרוב יתחיל איתי זר לבנות את בית הקבע שלו על גבעה הצופה מלמעלה על המאחז. בשבוע שעבר הוא ישב עם האדריכל, והם סגרו תוכניות. השכן שלו לעתיד הוא עוזי שלו (22), שבנה השנה בית מרווח פלוס מקווה פרטי. שלו, שגדל בקדומים, הוא מראשוני המקום. הוא הגיע לחווה בימיה הראשונים והתחיל לעבוד אצל איתי. בגיל 15 הוא נטש את הישיבה התיכונית שבה למד והפך להיות נער גבעות. כשהגיע ללשכת גיוס, חיכו לו שם שני רכזים מהחטיבה היהודית בשב"כ. שלו תפס את הרגליים, ובכך סיים את הפרק הצבאי בחייו. מאז הוא הספיק להתחתן, להוליד שני ילדים, לעבוד כמה שנים בשיפוצים, והיום הוא קבלן עצמאי שמעסיק עובדים.
כמו כל התושבים פה, גם העסק שלו מבוסס על עבודה עברית. את הלוק הגבעוני הוא טיפח מהיום הראשון שלו בחווה. "פאות וזקן זה חסד, ושיער זה דין, ככה אומר רבי נחמן", הוא מסביר את השינוי החיצוני שעבר, "אז צריך להמעיט בדין ולהרבות בחסד. לי זה מראה שאנחנו הולכים עם ה' לגמרי, לא עושים חשבונות ל'מה יגידו'".
אין לו מושג מה זה "האח הגדול", הוא לא יודע מה זה "ארץ נהדרת", ולא צורך תקשורת בכלל. "אתה חי באקווריום", הוא אומר, "אנחנו חיים במציאות. אתה חי בשקר שמאכילים אותך בטלוויזיה כל ערב. אתה רואה מתנחלים חוטפים מכות, ילד בן 14 מול שלושה יס"מניקים והשדרן אומר, 'מתנחלים תוקפים שוטרים'".
בגיל 17 הורשע שלו בתקיפת שוטר וריצה עבודות שירות. מאז הוא אחד היעדים של המשטרה. מדי כמה שבועות הוא מוזמן לחקירה, כבר שנים לא פותח את הפה. לא ידבר גם אם הוא אינו קשור לאירוע המתוחקר. משחקי חתול ועכבר עם המשטרה הם חלק מהחיים בחוות גלעד. בשלושת החודשים האחרונים קצת ירד נפח הפעילות, אבל כולם מכירים את הבלשים בשמותיהם, ולהיפך.
כמו בעסק, גם את הבית בנה עוזי שלו מעבודה עברית. את אח העצים הוא קנה ממפעל קטן בקריית שמונה, אחרי שווידא שיד ערבית לא נגעה בה. את האבנים הוא הביא ממחצבה במצפה רמון. כשהזמין את הבטון הוא דאג שגם הנהג יהיה יהודי. את סיתות האבנים עשה בעצמו, אחרי שלא מצא בעל מקצוע יהודי. אפילו למסעדות הוא לא הולך מאותה סיבה בדיוק. "איך אני יכול ללכת למסעדה? אני נכנס, רואה ערבי מגיש לי את האוכל, אני נהיה חולה. הערבים הם האסון שלנו".
יש לו משנה מדינית סדורה וכושר רטורי נדיר. בחיים, לדבריו, לא פגש משהו שהצביע קדימה. "לבני הפוסטמה הזאת, מה היא עשתה בחיים שלה? היא מחליפה דעות לפי דעת הקהל. מאיפה היא באה בכלל. כולה אגו וצלצולים".
את האפשרות שתקום פה מדינה פלסטינית הוא מדחיק בעצבים. "למי תיתן מדינה? לפלסטינים? מי הם בכלל? תיתן להם נשק? בעזה לא נתנו להם הכל? הערבים בשומרון זה שונה? הערבים פה פי עשר יותר מתוחכמים. הערבים של עזה זה החמארים שלהם. הערבים של עזה הרבה יותר מכוערים, זה לא סוד. כמה שהכפרים פה מסריחים, המואסי מסריח פי עשר. הפתרון מאוד פשוט, לשלוח אותם בשתי בעיטות. אני לא השתגעתי, יש תורה ברורה: 'והיה אם לא תורישו אותם, והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים עליה', זה היה בפרשה האחרונה, אדוני הנכבד.
"הערבים שונאים את היהודים כי זה בטבע שלהם, ערבי זה ערבי. אני רציני לחלוטין, אנג חנו צריכים להיות אור לגויים. ברגע שנהיה חזקים ונגיד שה' הוא המלך ולא אף אחר, ואם בצבא שלנו יוציאו את הערבים ואת כל הזימה, ובכל מסדר בוקר יעשו כולם'שמע ישראל', כבר מזמן היינו מנצחים אותם. הוציאו כל ערך יהודי מהצבא. אנחנו מתנהגים כמו גויים. השג טחים הכבושים זה לא חוות גלעד, מה שכבוש זה רעננה, הרצליה, תל אביב, למה שם לא נקים את המדינה הפלסטינית? אם אני אבוא אליך הביתה ואעשה לך אינתיפאדה במטבח, אתה תפנה את הבית ותלך לשכנים? הם שונאים אותנו כי זה מולד. אתה לא יכול לחיות איתם פה. אתה יכול להאמין בערבי שלא ירצח אותך? למי אתה רוצה לתת נשק? אני לא מכיר כפר אחד שייכנס לשם יהודי בטעות ואחרי שעה הוא יישאר בחיים".
ואם ייכנס ערבי לחוות גלעד?
"קרה עשר פעמים. שום דבר, אולי יקבל שתי כאפות ויעוף מפה. על איזה שלום מדברים אצלכם? מישהו פעם עשה שלום בין האריה ובין המאלף שלו? באים לפה כל מיני שמאלנים. זכויות אדם עלק. הבעיה שאצלם אדם הוא רק מי שלא יהודי. חבורה של נקניקים. תראה את מחסום ווטש, מצביעות קדימה, אשתו של אולג מרט שם. מסכנים החיילים האלה, המתנחלים משגעים להם את המוח, הערבים מפוצצים אותם, ואלה עוד באות ומציקות להם. לפני כמה שנים בא לפה עמרם מצנע עם קבוצה של חברי כנסת מהשמאל. משה זר היה פה, שאל אותו'כמה נכדים יש לך?', מצנע אמר לו 'שלושה'. למשה היו אז בערך 70. אז הוא אמר למצנע, 'אם ככה אז אני לא דואג. בעוד עשר שנים נהיה רוב'".
"אם יש משהו שמטריף אותי בדיוק כמו ערבים, זה סוטי מין שמתעסקים עם ילדים, גילוי עריות. אני משוגע בדברים האלה. כל אחד שמתעסק עם ילדים או אנס צריך לחתוך לו את השמיצ'ק. אנשים שרק חשבו לחסום כביש בהתנתקות ישבו שנתיים בכלא, וסוחרי סמים ופדופילים מסתובבים פה ברחובות. במדינת הלכה יש את כל הפתרונות. תהיה שיטת ענישה כמו בתורה והמצב פה יהיה הרבה יותר טוב. זה נכון לגבי כולם. אני בטוח בדרך שלי, כי היא מוחלטת ונצחית. אתה יודע כמה עמים נעלמו ב-6,000 השנים האחרונות? התורה שלנו נצחית, היא הדבר היחיד ששורד כבר 5,700 שנה".
אתה לא חושש מפינוי מאחזים?
"מהלב אני אומר לך, זה שבניתי פה את הבית זה לגמרי אמונה. הם בשנייה יכולים לבוא ולהרוס הכל. אבל אתם לא נלחמים נגדנו, אנחנו פה בציווי ה' לעשות רצונו. אנחנו לא באנו לגור בווילה. אם כן היינו הולכים לגולן. בלי ערבים ובלי בלגן".
לא טלוויזיה, לא אינטרנט, לא עיתונים, לא מסעדה. מה עושה בזמן הפנוי?
"אומרים שאדם יכול להסתכל על שלושה דברים בלי להשתעמם - מים, אש ואיש עובד. פה יש לי הכל. יושב בערב מסתכל על הים, נכנס הביתה מסתכל על האש באח. ואיש עובד תמיד יש לך פה. חוץ מזה למי יש זמן פנוי? בערב אני נרדם בסלון".
גבעוני נוסף שהתחתן השנה ובנה פה בית הוא יעקב כהן מבת ים. אשתו היא שירה, הבת של גלעד זר. לפני ארבע שנים למד בישיבה תיכונית, עשה גיבוש לשייטת, התקבל, אבל אז הגיעה ההתנתקות. אחיו הגדול שירת אז בסיירת גולני. "אמרתי לו, 'אם אתה משתתף בגירוש אתה לא אח שלי יותר'. בסוף הוא סירב פקודה. גם לאבא שלי הייתי אומר ככה. ארץ ישראל זה מהתורה, עם כל הכבוד שאתה אבא שלי, אבל ה' מעל הכל.
"היה לי שיער ארוך, חיפפתי פה ושם. אחרי הגירוש התהפך הכל. גרתי פה כרווק, ואז כמה חבר'ה ביחד הורדנו את השיער והתחלנו לגדל פאות. זה דורש ממך להתנהג בהתאם, זה מסמל שאתה יהודי והכבוד שלך הוא ללמוד תורה ולעבוד את ה'. אתה לא מתבייש להראות שאתה יהודי בכל מקום. אתה לא עומד מול המראה ומסדר את הבלורית, זה לא בסדר יום שלך כבר. מי שמסתכל על החיצוני זה פגם. היום הכל עובד לפי החיצוניות, יש לך אוטו אז אתה נחשב אפילו אם אין לך שקל".
למה לא התגייסת?
"אחרי הגירוש לא הייתי גאה בעצמי אם הייתי מתגייס. שעון החול שלנו מתקתק, המדינה לא תתקיים עוד הרבה זמן, הערבים הם פצצת זמן". וזה תג המחיר שלכם אחרי הפינוי? "מה אתה רוצה? ירביצו לבן שלך לא תחזיר? תשב בחיבוק ידיים?".
הרביצו לבן שלך?
"כן, ארץ ישראל יותר חשובה - הרביצו לאמא שלי".
אבל לא הערבים עשו את הפינוי?
"במשטרה אני לא יכול לפגוע, אבל אני יכול לחסום את הכביש. זה פוגע בהם. בסדר הציבורי. אנחנו סופגים הכל. פינוי נותן כוח לערבים".
זה מוסר יהודי, לפגוע בחפים מפשע?
"המוסריות של השמאל היא המזויפת. לגרש יהודים זה המוסריות שלהם. הם, כל מטרתם היא לפנות את ארץ ישראל, להחזיר עוד שטחים לאויב. מוסריות אמיתית זה דוד המלך שהרג 300 פלישתים בלי למצמץ. זה מוסר יהודי".
אתה מרגיש חלק מהמדינה? אומר "הלל" יום העצמאות?
"הלל צריך להגיד בכל יום. יום עצמאות בשבילי זה מנגל".
נא להמתין לטעינת התגובות
