ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני: ההתחלה
נשיא צעיר שנישואיו כשלו ודוגמנית שהפכה לזמרת, עם אקסים כמו מיק ג'אגר ודונלד טראמפ: האיש שהכיר ביניהם מתאר איך זה התחיל
"גלי לנו קרלה", ביקשו האחרים. היא סירבה. "גלה לנו ניקולא". גם הוא סירב. "אגלה רק אם היא תסכים", הכריז האביר מהאליזה. והיא לא הסכימה. שתיקה נבוכה התמקמה בחדר. הפוגה חפוזה שאחרי סערה רומנטית. ואז, כאילו לטשטש את עקבות הנכלמות, חזרו לדיזרט. "אבל כולנו היינו המומים, כולנו היינו מוקסמים", התרשם המארח.
ז'אק סגלה, הראובן אדלר של צרפת, לא רק שידך בביתו בין קרלה ברוני לנשיא ניקולא סרקוזי. כשנה לאחר נישואיהם הוא גם מתעד את המפגש ב"אוטוביוגרפיה לא מאושרת" (הוצאת פלון).
שני פרקים מהספר מנסים לעשות אנטומיה קטנה לאותו יצור חמקמק, אמורפי, שנקרא "אהבה ממבט ראשון". למפות את נקודת הזמן שבה מתייבש הגרון, שבה הרגשות עוברים את נקודת ההיתוך, שבה האוהבים מתמודדים עם מבוכתם.
דבר והיפוכו מובאים כאן. בליינד דייט בין מי שמוכרים לכל, אך לא מוכרים זה לזו. שידוך למי שאין בו צורך. היפה והשררה. קרב יצרי עז בין שני חתולי פרא שכל אחד מהם מנסה לסמן בתורו את אזור המחיה שלו, מגרשו הביתי. מרחרחים זה את זו לפני שיורו למוח לפתוח את שער הלב. סגלה הבחין בפריחתה המוקדמת של האהבה. כזבוב על הקיר רשם ועידת פסגה רומנטית ואף יותר מזה.
הדפדוף ברשימותיו מצייד את הקורא באלומת אור חיונית במבוך ההתנהגות הנשיאותית. אתה למד שהשלטון מסוגל בו זמנית להתכתש עם מערכת תחבורה שובתת וגם לחזר אחר אישה יפה. שגם לפני פגישה עם בוש, כשהאג'נדה עמוסה בכל האיראן הזאת, סרקוזי לא שוכח להורות למיניסטריות שיתלוו אליו לשמור על מראה סולידי.
אבל הפרקים "ניקולא הכובש" ו"קרלה הנכבשת" מעידים יותר מכל על נימוסיו המשובחים של הכותב. על צניעותו הקונסטרוקטיבית. בתזמון מבורך ידע סגלה לעשות פניית פרסה ולהשאיר את העבודה לקופידון. "מעולם לא דיברתי כל כך מעט בארוחת ערב", הוא כותב, "אלוהים יודע שזה לא באופי שלי".
בסתיו 2007 היה ניקולא סרקוזי עגמומי כעלי השלכת שהתערבלו ברוח הפריזאית. השביתות כתשו אותו והפופולריות שלו צללה. רק כמה שבועות קודם נפרד מאשתו השנייה ססיליה והאופק היה שומם מנצנוצי Amour. גבר הולך לייבוש.
המאהב הצרפתי רואה את עצמו בדרך כלל כמתנת פז לאישה בת מזל: חליפתו המוקפדת, שיחתו המתוחכמת,
הוא היה נמוך, לשם משפחתו היה צליל זר. כבן לאם גרושה גדל עם שני אחיו בתנאי "עוני מכובד" בפרבר נאיי המצוחצח. אביו ההונגרי המנוכר ניבא שאין לו עתיד בפוליטיקה הצרפתית. ולמרות הכל תראו אותו: בן 28 היה לראש עיריית נאיי, בן 52 היה לנשיא.
ונשים? כחול אשר על שפת החוף הביאריץ. איש מהיר - "ספידי" הם מכנים אותו - נשיא "א-לה אמריקן" שמכור לג'וגינג, שמתיש צוות עוללים שצעירים ממנו ב-20 שנה. כמצליחן כפייתי הוא מחפש תמיד את היעד הבא.
האם בגלל זה ניסה עוד בשחר נעוריו הפוליטיים למצוא בעלי ברית בשמאל? ז'אק סגלה היה איש שמאל כל ימיו. ב-81', אולי פסגת הקריירה שלו, הושיב את מיטראן בארמון האליזה. זאת לאחר שהריץ אותו תחת הסיסמה "הכוח השקט", שהמציא ליאון בלום, ראש הממשלה היהודי של החזית העממית.
הקשר עם סרקוזי נוצר לאחר שהציע לסופי סגלה להצטרף אליו במירוץ לראשות עיריית נאיי. כאשת שמאל הקרובה למיטראן, סגלה הוחמאה - וסירבה. כשמיטראן נבחר שנית ב-88', זימן סרקוזי את מסייה סגלה עצמו. "בעיקשות של שופט ובדבקות של טירון", כדברי סגלה, ביקש לדעת את האסטרטגיה הנפשית שהביאה שוב את מיטראן לאליזה.
בתום השיחה ההיא הבטיח לו סגלה: "ניקולא, אתה תהיה נשיא. כל קודמיך: ז'יסקאר, מיטראן, שיראק חיכו ליום הזה מילדות". סרקוזי השיב נחוש: "כשיום המבחן יגיע - אהיה מוכן לקראתו".
חלפו כמעט 20 שנה. "וכשהיום הזה הגיע", מספר סגלה, "חלמתי על 'סגו' (סגולן רויאל, מועמדת השמאל), לא על 'סרקו' (סרקוזי, מועמד הימין-מרכז)".
יועץ תקשורת אחר - טיירי סוסה שתמך בסרקוזי - הציע שיכתבו יחד ספר על מערכות הבחירות לנשיאות. בפרק על הקמפיין של 2007 ימליץ כל אחד על מועמדו. אלא שההרפתקה הזאת בחרה להיכתב אחרת.
שני העותקים הראשונים, עם הקדשות, נמסרו למועמדים. סרקוזי הגיב בכתב ידו: "ז'אק, הטעות שלך בליהוק לא תשבור את החברות שלנו. אהבתי אותך אתמול, אוהב אותך היום, אוהב אותך מחר". ומסגולן, הגברת שבשבחה זימר, אף לא מילה. לא צלצול, לא מעטפה, לא מסר.
סגלה נמס. למרות הספקות, הצביע עבור רויאל בסיבוב הראשון. אבל לקראת הסיבוב השני חצה את הקווים. "אתה מחמם את לבי", הגיב סרקוזי. מיד אחר כך צלצל גם לסופי: "ז'אק יעבור ימים קשים, תאהבי אותו יותר ממה שאת אוהבת. נתראה בקרוב".
הנשיא החדש זימן מהר מאוד את סגלה לאליזה. "ישבתי באותה לשכה, באותה כורסה שבה ישבתי לפני רבע מאה עם מיטראן". רק שעל האח היתה התמונה של ססיליה במקום זאת של דניאל.
הם התחילו להיפגש בקביעות. בדרך כלל בשבת בצהריים. היו מדברים גם על נשים, כמובן. "נתנו לנשים את הכוח ולנו נשארה רק האהבה", אמר לו פעם הנשיא. "הרגשתי שניקולא במצוקה, שמאחורי מראה פניו הרגיל מסתתרת עצבות גדולה. שאלתי אותו מה קורה איתו". סרקוזי דיבר על אשתו ססיליה.
ניקולא סרקוזי הכיר את ססיליה סיגנה-אלבניז ב-84'. כראש עיריית נאיי חיתן אותה עם שדרן הטלוויזיה ז'אק מרטן. 12 שנה אחר כך היה המחתן לחתן ונשא את ססיליה לאישה.
ב-2005 הכירה סרקוזי את המיליונר היהודי רישאר אטיאס שאיתו תתחתן לאחר נישואי בעלה לקרלה ברוני. אבל באותו בוקר שבו נפגש עם סגלה, ניסה עדיין נשיא צרפת לשקם את נישואיו. הוא הפציר בארכי-יועץ לחשוב על עיסוק שימצא חן בעיני ססיליה, שייאלץ אותה לצאת מהצל.
"היא צריכה להיות קרובה אליך, היא לא יכולה לגזור על עצמה שתיקה תקשורתית ולהפוך לאיזו גרטה גרבו", אמר לו סגלה. הנשיא הקשיב וענה: "הזמן אותנו יחד לארוחת ערב אצלכם".
שבועיים אחר כך, כשעמלו על רשימת המוזמנים, צפרה אזעקת הגירושים הנשיאותיים. כעבור חודש התייצב שוב סגלה לשיחת השבת שלו עם סרקוזי. הוא מצא נשיא תזזיתי, משוחרר ממטען רגשי שהעיק עליו חודשים, נשיא שמרשה לעצמו להודות: "ססיליה היתה הבעיה שלי". וססיליה כבר לא היתה.
קשקשו על כמה ענייני מדינה זניחים עד שלפתע אמר הנשיא: "ואותה ארוחת ערב, מה איתה? אני זקוק לחבורה של חברים. שנצחק, שנשיר. אני פנוי ביום רביעי. האם גם אתה וסופי?"
הכל התארגן בחיפזון. מכיוון שהנשיא ביקש ארוחת ערב עם שירים, הזמין סגלה את הזמרים ז'וליאן קלרק, שהודיע כי נבצר ממנו בגלל הופעה, ואת קרלה ברוני.
המארח דיווח לאורח מהאליזה מי יהיו המוזמנים. כשהזכיר את קרלה ברוני הדהדה שתיקה של כמה שניות על הקו. "אני לא מכיר אותה, אך אני אוהב את השירים שלה", סינן הנשיא. האם היה זה רמז ראשון? סגלה התקשר לברוני. "תתייצבי ביום רביעי עם הגיטרה", ציווה, "עם שחר את הולכת לשיר לנשיא".
קרלה ברוני (41) נולדה למשפחת תעשיינים בטורינו. לאחר שבאזור נחטפו עשירים תמורת כופר, עברה משפחתה לפריז. כמה ימים לפני שהחזיר את נשמתו הודיע לה אביה, אלברטו ברוני-טאדצ'י, כי אינו אביה הביולוגי.
קרלה הבינה שהיא פרי רומן של אמה עם איטלקי אחר, אבל לא ממש נחרדה. היא היתה לדוגמנית שמדי פעם גם מנשירה מעליה את הבגדים. לאחר קריירה בהחלט מרשימה נמאס לה והיא היתה לזמרת לא רעה.
גם בחירת הגברים שלה היתה לא רעה. הקפידה תמיד שלא יהיו נחותים ממנה. בין המשתכשכים במיטתה נמנו ראש הממשלה לשעבר לורן פאביוס, דונלד טראמפ, קווין קוסטנר וארנו קלרספלד, בנם של ציידי הנאצים ביאטה וסרז' קלארספלד.
את לבו של אריק קלפטון ממש שברה. באוטוביוגרפיה שכתב הודה שהתחנן בפני מיק ג'אגר שלא יגנוב לו אותה. אבל האבן המתגלגלת חשף לב של סלע ולא ויתר על קרלה.
"אני משעממת את עצמי למוות עם מונוגמיה ומעדיפה את הפוליגמיה", הכריזה באותם ימים של ליבידו מתפרע. בדיסק האחרון היא מתוודה: "אני ילדה. למרות 40 שנותיי, למרות 30 מאהביי". בעניין המאהבים, אומרים הספקנים, ייתכן שהשמיטה איזה 0.
ז'אק סגלה מדביק לקרלה ברוני כנפיים מלאכיות. "היא באה מפלנטה אחרת", הוא כותב, "כשהיא קרבה אליך היא מכשפת אותך, לוקחת אותך לארץ שבה לחמצן קוראים פיוט ולמימן יופי. לא קל להתדפק על דלתה. אם תטרוק לך בפנים תרגיש פצוע. אבל אם תפתח לך זה יהיה לתמיד".
"אם ניקולא הוא פלדה מחושלת, קרלה היא היהלום. מפגש בין השניים יכול לייצר רק הרס או התמזגות. ואולי אלה בכלל דמויות שייקספיריות שנועדו לא לסבול זו את זה או לכתוב את השיר שלהן יחד".
אותו יום רביעי, 13 בנובמבר ,2007 לא ממש התאים לסדר יומו הפוליטי של הנשיא. שביתת התחבורה היתה בשיאה ואף שתגובת הציבור לא היו בוטה, התמרמרות החלה להישמע. קרלה הגיעה ראשונה. ללא הגיטרה. "אבל הבטחת לי, קרליטה," התלונן סגלה, "הרשי לי לשלוח מישהו שיביא את הגיטרה."
היא נתנה לו ללחוץ עליה ובסוף נכנעה. לא בפעם האחרונה באותו ערב. סגלה גם הבחין שקרלה באה בנעל שטוחה, לא בעקבים. האם זה היה עוד רמז? האם תכננה לא להיות גבוהה יותר מהדייט שלה? קרלה אינה הולכת. קרלה גולשת. "גם לתוך חייך. כמה מילים וציפורני הקטיפה שלה שובות אותך."
סגלה מכיר אותה היטב. את תצוגות השבריריות, הפריכות והנרגשות שהיא מייצרת. את המשפטים כמו: "אל תזעזע אותי, אני שטופת דמעות" או "אני תמימה, דאגנית, אכולת ספקות." כל מילה היא פירור של שיר, הוא מתפעל, כל רפליקה היא איבר של טקסט, אבל נא לא ללכת שולל. זאת עדיין דיאנה אלת הציד, דואגת תמיד שהניצחון ינחת בצד שלה.
ניקולא סרקוזי הגיע אחרון. עם הנייד ביד. נראה מוטרד, אבל חם כתמיד. "מצטער שאני בלי עניבה," מיהר להתנצל. "אתה יודע היטב שאין זה ממנהגיו של הבית," הרגיע אותו המארח. הצגת הנוכחים, לחיצות ידיים, כוס מים לנשיא.
סרקוזי לא נוגע באלכוהול ומעשן רק סיגרים מזדמנים. לא מטעמי מוסריות נוקשה או אתלטיות קפדנית. הוא פשוט לא אוהב. "יום גדול היום," אומר לו סגלה, "אתה הנשיא הראשון מהימין שמתקבל בבית הזה." והנשיא משיב: "איך אתה יודע, ז'אק, שאני לא מהשמאל?".
לחדר נכנסות תאומותיו של סגלה, אווה ומיה. מציגות את הכלבלב שקיבלו כמתנת חג מולד מוקדמת. סרקוזי מניח אותו על ברכיו. הקרח נשבר. "נשיא שמסוגל ללטף כלבלב משי מגוחך בלי לאבד את כבודו, לא יכול להיות רע," מתרשם סגלה.
את מוחו חוצה במהירות תמונה מ"הסנדק." ברנדו יושב מאחורי מכתבתו, מהפנט את חתולו בליטופיו. מאליה עולה השאלה האקטואלית הכבדה של אותו יום: שביתת עובדי התחבורה תימשך או תסתיים הלילה? "קשה לדעת," משיב הנשיא.
"אבל דבר אחד בטוח - היא לא תהיה לעובדה קבועה. כינסתי את ראשי האיגודים כדי למסור להם את עמדתי: 'לא אוותר בעניין מועד היציאה לגמלאות. זאת אחת מהבטחות הבחירות שלי ואני מתכוון לקיים אותה כמו את השאר. אם לא תלכו איתי, אתפטר. אתם תהיו אחראים לכך שהצרפתים יצטרכו למצוא לעצמם נשיא אחר".
לסגלה לא ברור אם אורחיו מאמינים להצהרה הזאת. לו עצמו היא לא גורמת לשמוט את כוס הבורדו מהיד. סרקוזי כבר התוודה פעם בפניו: "אני לא מכור לשלטון אלא לשינוי. אממש את התוכנית שלי סעיף אחר סעיף. אם הצרפתים ידחו אותה, אתפטר. אלה כללי המשחק. אני חולם לשנות את המדינה הזאת בתקופת שירות אחת של חמש שנים באליזה ולהתחיל בחיים אחרים. אחר כך זה מאוחר מדי".
המארח מתערב כדי לנווט את השיחה לנושא פחות קמוט מצח. "ספר לנו איך היה באמריקה," הוא מבקש מהנשיא. בזמנו סיפרו שבביקור הזה ססיליה עשתה לו את המוות. בין השאר לא הסכימה להתלוות אליו לסוף שבוע במעון הנופש של לורה וג'ורג' בוש. ואולם הקשיים לא צרבו את תחושתו שזה היה אחד הרגעים היפים בחייו.
"העלייה הזאת על מדרגות הבית הלבן מוקף שלוש נשים שדווקא הן, להפתעתה של אמריקה, מסמלות את צרפת. בכל הפרטים של הביקור הזה טיפלתי." ברור שהפרטים האלה אינם היחידים שבהם טיפל. אבל שימו לב מה לא שוכח נשיא צרפתי, אפילו כשהוא בא ללב העוצמה העולמית בוושינגטון.
"אמרתי לראמה יאד (תת שר החוץ לענייני זכויות האדם, ממשפחה סנגלית, נשואה לבנו של זמר יידיש, מכונה "נעמי קמפבל של הממשלה(" שהיא יפה מכדי שתשים עליה את אחת השמלות המרשרשות שלה".
לראשידה (שרת המשפטים ראשידה דאטי, מוסלמית צפון אפריקנית, חברה קרובה של ססיליה. לקרלה היתה יד בפיטוריה) המלצתי שתיצמד לאלגנטיות הרגילה שלה מתוצרת דיור. מכריסטין לאגרד בקשתי שתשאיר את התכשיטים שלה בכספת כי לא נאה ששרת כלכלה וכספים תפגוש את הנשיא כשענק פנינים על צווארה".
ואז השיחה מתגלגלת מהאטלנטי לאיזור הים התיכון, למעון הקיץ של הנשיא במבצר ברגנסון. "אי אפשר לעשות צעד ללא פלאש, זה המרדף הגדול של העדשות אחריך," מתלונן הנשיא.
"אבל יש לי על הגג מרפסת קטנה מוקפת חומה. איש לא יכול לראות אותי, אבל אני יכול לראות הכל. אני אוהב להיות שם." "אז אתה יכול לבלוש אחריי," נזעקת קרלה, "אנחנו שכנים. בית הנופש המשפחתי שלי נמצא ממש לפני המצודה שלך".
ניקולא: "את מבלבלת אותי עם שיראק".
קרלה: "לא, אני מודעת להבדל".
ניקולא (לוחש:( "אז נשאיר את זה (את המעקב והבילוי המשותף) לקיץ הבא".
וסגלה רושם ומתרשם: "מלאך עבר ביניהם. האם היה זה כבר קופידון."? בחדר מתפתח עכשיו משחק פיתוי בין שני גורי פרא. התקפות הומוריסטיות, דקירות פרובוקטיביות, הסתערויות של שארם. הזרם שעובר בין השניים מחשמל את ארוחת הערב.
סגלה עדיין מתקשה להבין איך שני היצורים המאד תקשורתיים האלה, שהולכים לאותם מקומות, שלא יורדים משערי המגזינים - לא נפגשו מעולם. "ואנחנו קיבלנו את המפגש ביניהם בלייב, היינו עדים לאירוע שיספק כותרות לכל העולם! הוא נשיא, היא זמרת, והסיפור שלהם יהפוך לסיפור של צרפת".
ניקולא: "אבל אני לא עייף כלל. הלילה בקושי התחיל".
סדר הישיבה ליד השולחן היה כמעט מובן מאליו. קרלה לימינו של הנשיא, סופי המארחת לשמאלו. רק התיישבו והמחזה מקבל תנופה. "סלחי לי לדקה," אומר הנשיא לסופי המארחת, "אני חייב לומר שתי מילים לשכנה שלי".
כנמשך על ידי מגנט, מטה סרקוזי את כיסאו לעבר קרלה. המהלך הזה נראה כל כך טבעי שאיש לא מתרגש. גם לא הגברת של הבית שאליה יפנה הנשיא את גבו במשך כל הערב. ניקולא וקרלה נותנים בשלב הזה תחושה שרק שניהם קיימים בעולם וכל השאר צופים בהצגת תאטרון.
"זה היה מאריבו (פייר קרלה דה שאמבלן דה מאריבו, כותב הקומדיות החשוב ביותר של המאה ה-(18 של המאה ה-21 שבו ה- Humour הפך ל-,Amour מחזה שבו בדיחות הדעת היתה לאושר והדיאלוגים התכנסו לכדי קלילות מילולית בלתי מתקבלת על הדעת," נזכר סגלה.
ניקולא: "את יודעת, קרלה, אני לא כזאת מתנה... היתה לי ארוחת ערב עם עיתונאי מהטלוויזיה. המתנה היחידה שהבאתי לו היתה עדר של פפראצי רעבים לסקופ שבמשך חודש ארבו לפני השער שלו".
סגלה מבחין שהנשיא פונה אל קרלה ב-,tu פניית קרבה, במקום ה-vous המנומס והמרוחק יותר. נראה שגם קרלה הבחינה כי היא משיבה לו ב-:tu "בעניין פפראצי אתה חובבן. הפגישות המחתרתיות שלי עם מיק ג'אגר (שהיה נשוי אז לדוגמנית ג'רי הול) נמשכו שמונה שנים. עברנו את כל הבירות בעולם ואף צלם מעולם לא הפתיע אותנו".
ניקולא: "תני לי את המתכון שלך".
קרלה: "פשוט מאוד. הייתי בונה לו תחפושות ככל העולה על רוחי. היום זקן, מחר זקנקן, מחרתיים שפם, התסרוקות הכי מטורפות שיש".
ניקולא: "ובאיזו תחפושת היית מחפשת אותי? עם ברט ובגט תחת בית השחי?".
קרלה: "הייתי חושבת על משהו מוצלח יותר".
ניקולא: "אבל איך יכולת להיות שמונה שנים עם מישהו שיש לו קרסוליים כל כך מגוחכים?".
צחוק כללי.
הנייד הנשיאותי רוטט שוב. שוב טיבו הנודניק. קרלה מנצלת את ההפוגה כדי לקרוא אס-אם-אסים. "ממי זה היה,"? ניקולא לא מרפה כשהוא חוזר, "איך עובר הערב? מעניין? ,"R היא מקריאה לו. הנשיא מזהה ש-R הוא רפאל, האקס שלה, ומגיב: "קצת שטוח בשביל פילוסוף. אני הייתי מוצא משהו טוב יותר וחותם PR".
כאן עולה לבימה להופעה קצרה מארי-קרולין, אשת הפילוסוף לוק פרי. "רוצה לספר לכם איך הכרתי את קרלה. בעלי שאל אותי עליה ולא היו לי די מילים קשות כדי לתאר אותה: 'דוגמנית ששוברת הבטחות לחתונה, פרודה מגברים, מנפצת משפחות. בסוף, בארוחת ערב אחת נכנעתי לה".
השעה היא כמעט אחת כשקרלה פונה אל הנשיא. "אני מבינה שאני הבליינד דייט שלך הערב ואני מכירה את המוניטין שיצא לך כרודף שמלות".
ניקולא: "המוניטין שלי לא גרוע משלך. אני מכיר אותו היטב. בדיוק כפי שאני מכיר אותך היטב למרות שמעולם לא נפגשנו. הבנתי הכל עלייך. בשירים שלך את משחקת את הקשוחה מפני שבתוכך את עדינה. את אוהבת לאהוב מפני שאיש לא אוהב אותך. אני יודע הכל עלייך מפני שאני כל כך כמוך. בהבדל אחד ויחיד שמקסים אותי: סוף סוף אישה יפה שמעשנת ושותה."
על השולחן נוחתת שתיקה שאיש לא מעז לסדוק והנשיא המשיך: "ב-1 ביוני את עומדת להופיע בקזינו של פריז. את רואה, אני יודע אפילו מה סדר ההופעות שלך. באותו ערב אשב בשורה הראשונה ואנחנו נודיע על האירוסים שלנו. את תראי, אנחנו נהיה מוצלחים יותר ממרילין וקנדי".
ניקולא: "ילדים? כבר גידלתי חמישה, למה שלא יהיו שישה? אני הצרפתי שמצויד הכי טוב למשימה הזאת: רופא נמצא לידי 24 שעות ביממה".
הנשיא יוצא מעורו להוכיח לקרלה כמה בטוחים יהיו היא והילד תחת מטריית האינסטנט רפואה שלו. לפני כמה ימים, הוא מספר, חש צריבה קלה בגרון וביקש מרופאו משהו לגרגר. כעבור רבע שעה מצא את עצמו על מיטה בבית החולים.
הנקודה הדלקתית גורדה וכעבור שעתיים שב לאליזה. מה שלא יפריע חודשיים אחר כך לעיתונות לעשות כותרות מ"ביקור הפתע של הנשיא בבית החולים 'ואל דה גרס".
כששיחתם של הנשיא והזמרת מתחדשת, היא כבר לא משועשעת. "משיכה חזקה מהם הנחתה אותם. משיכה ממגנטת שגרמה להם לטוות תוכניות משותפות. כשאדם עומד למות כל חייו חולפים בריוויינד. כשאתה חווה 'מכת ברק' (כפי שהצרפתים מכנים את ההתאהבות,( כל העתיד רץ לפניך בפאסט פורוורד. כן, האהבה היא לידה מחדש".
בשובו מהתפלספותו הסנטימנטלית, מבקש המארח מקרלה לשיר. היא מסרבת. אין לה קול הערב. כשהם לוחצים היא מציעה שתקרא טקסט שבדיוק סיימה עבור הזמר ז'וליאן קלרק.
"כליטופי הלב נשמעות השורות של קרלה. מספרות בקול נמוך את מה שהכל חיים בתרועה. ניקולא ישב מטר ממני. לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי. היה לו מבט ילדותי, זה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. מסגיר רכות אוקיינוסית שמטביעה בתוכה את התקיפות הנדרשת בתפקידו.
"הוא לא הקשיב, הוא נתן לעצמו להיות מכושף. חרוז אחר חרוז. תו אחר תו. כאן, ברגע אחד של חסד, נעשה הצעד שאין ממנו חזרה. פתאום הבנתי מה דחף אותי לארגן את המפגש הזה. הם תוכנתו זה לזו. היא גודלה להיות מלכה, לשאת בתוכה נפש של אמן.
"חרשה את העולם כולו, גילתה את מעלותיו וחסרונותיו. בזמן הזה הוא טיפס. צעד אחר צעד כל הדרך לאליזה. איש לפניו לא העז להציע נישואים לקרלה. אולי בגלל הפחד מעימות, אולי בגלל החשש מדחייה ואולי בגלל הדאגה מלהידרדר למעמד 'בעלה של'. והנה הוא ביקש ממנה נישואים בארוחת ערב אחת".
ועוד דבר ביקש ממנה.
ניקולא: "קרלה, תני לי בבקשה את השיר שחיברת".
קרלה: "ומה תעשה איתו?".
ניקולא: "את ואני באותו מקצוע: מנסים לשכנע באמצעות מילים. את בשירים, אני בנאומים".
לנוכחים ברור שזה כבר לא תאטרון. "הלבבות דיברו בקול צלול וברור. ללא בושה, ללא התחנחנות, ללא התלחשויות נבוכות," מעיד סגלה. לפתע הנשיא הסתובב אליה ולחש לה באוזן. "לא יכולנו להתגבר על הרעב שלנו למידע." אבל האוהבים הצעירים נחושים שלא לגלות. לא ולא.
שתיקה עבה שהנשיא מפר אותה ראשון. "איפה את בחגים? (חג המולד וסילבסטר) אני נוסע למצרים. בואי ניסע יחד." אבל היא עונה שזה בלתי אפשרי: "אני ממריאה לברזיל עם אמי ובני." ניקולא מנסה עוד פעם ומרפה.
בשתיים בלילה, לאחר ארבע שעות של יין ושושנים, שיירת הנשיא מתכוננת לתזוזה. היא שואלת אם אפשר לקבל טרמפ ונענית: "בוודאי, הרי אני הנשיא". עוד לפני שהיא מסובבת את המפתח במנעול דלתה, מצלצל הנייד של סגלה.
"איזה שארם, איזו אינטליגנציה, איזו עוצמה, איזו יכולת פיתוי יש לחבר שלך. אבל אני מוצאת שהוא קצת גס. השארתי לו את המספר שלי. עברו כבר עשר דקות והוא עדיין לא צלצל." למחרת שוב מצלצל הנייד של סגלה. הפעם זה הוא שמבקש להודות.
אבל המארח במקום תודה מבקש מידע. "מה לחשת לה באוזן?", הוא מנדנד לנשיא, "שאלתי אותה אם היא מוכנה לנשק אותי בפה לפני כולם." קרלה העדיפה להשאיר את הנשיקות הצרפתיות ללילות שבדרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
