תל אביב: מאה שנים בלי בדידות
לא האמנתי שיש עיר כזאת. יהונתן גפן פותח את חגיגות יום ההולדת של העיר העברית הראשונה
אין עוד עיר כזאת בעולם. עיר חיה ונושמת 26 שעות ביום, צבעונית בכל העונות, נושמת ים ועשן, מתחפרת ונבנית מחדש. מאה שנים ואף קמט, וכולם נפגשים עם כולם כל הזמן, מאה שנים נטולות בדידות. אין שום עיר אחרת בעולם שבה לקיתי בהלם תרבותי מסעיר יותר. גדלתי כמו קוץ בשדות שבעמק, אחר כך שלוש שנים בצבא. סגן גפן שהשתחרר כסגן קצין מודיעין ראשי של חטיבת גולני ולא היה לו שום מודיעין על העיר המסחררת הזאת.
מהריסות קוניטרה הגעתי לעיר הבנויה ביותר בארץ ולקח לי זמן להכיל את כל מה שיש לה להציע. גם לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לקחת ממנה. בספרי "חומר טוב" אני מתאר באופן פרטני את סיפור עכבר הכפר שמסייר בין קליקות האמנים, מתיישב בבתי הקפה והברים הנכונים, בעיר שידידי יאיר הורביץ כתב לה ספר שירים שלם ששמו "בעיר שרקיעים לה אין ומרגועה מחסה". ואכן אין שמים ואין אלוהים מעל תל אביב, ובצד התסיסה האינסופית תמיד תמצא ספסל בשדרה להירגע מהעיר ומכל הג'ז ההיפר הזה שמנגן בה.
הדירה הראשונה שלי היתה ברחוב דיזנגוף 92. חלקתי אותה עם רופא שיניים זקן וכנראה גם אכזרי. ובכל בוקר התעוררתי ליבבות הפצירה והמטופלים שלו.
כמי ששואף לכתוב ספרים ולומר שירה, זכיתי לגור מתחת לדירתה של יוכבד בת מרים שאימצה אותי כבן, ובבקרים שתיתי בקפה "הרלי" שממול. בשולחן שלידי ישב המשורר יונתן רטוש עם איזו משוררת כנענית מתחילה, ודרכו פרסמתי את השירים הראשונים שלי ב"קשת" של אהרון אמיר.
התביישתי להכניס נשים לדירה הדנטלית שלי, אבל ידידיי החדשים, מוזיקאים ומשוררים צעירים, התארחו אצלי מדי פעם. שלום חנוך ואסי דיין, יאיר הורביץ, ולילה שלם התנחל אצלי מנחם בן, כך שהיה לי הכבוד לחוש את מצוקת נוכחותו כמעט 40 שנה לפני "האח הגדול VIP".
משום שגרתי בדיזנגוף, רחוב האמנים והתאטרון, הייתי במרחק סיגריה מאיפה-שזה-קורה-באמת-ועכשיו. הייתי תפרן, אבל כשהיו לי כמה לירות הייתי נכנס ל"קליפורניה" בפרישמן ומזמין המבורגר מאייבי נתן קצת לפני טיסת השלום שלו למצרים.
כל אמן צעיר שעבר בשנות השבעים את פרישמן והמשיך צפונה בדיזנגוף הרגיש את עקצוץ הבחירה. בחירה שעלולה להשפיע על כל חייו. שני בתי הקפה שנמצאים כמעט זה מול זה: "פינתי" מימין וקצת הלאה "כסית" משמאל.
קפה "פינתי", שם יושבים אמני הבידור. הגששים והמגששות; יוצאי להקות הצבאיות. רובם שותים את המשקה המיוחד של המקום: מילקשייק וניל! בקפה "כסית" לא תקבל שום מילקשייק.
ביראת קודש, כמו שהמוסלמים מסירים נעליים לפני שהם נכנסים למסגד, אני מרכין את ראשי בענווה המדויקת כשאני בוחר מתיישב ליד נתן אלתרמן שהזמין אותי לעיין בשירי הבוסר שלי. נתן יושב לבד, מבמבם איזה שיר חסידי, מתופף באצבעותיו הארוכות ובוהה בי במבט הקוניאק הפעור שלו.
אבות ישורון ואלכסנדר פן בשולחן אחר משתדלים לא להביט זה בזה. בשולחן צדדי אחר יושבים משוררי "סימן קריאה": ויזלטיר , הורביץ ויונה וולך. שלושתם בכובעים רחבי תיתורה, כמו שלוש פטריות שיצאו מהקשרן, נראים חשובים ונוגים במידה הנכונה לעומת אברהם חלפי, השחקן והמשורר עם פרצוף הליצן שמאיר פנים לפניו הקודרים של מוישלה ברנשטיין, צייר השואה הזעיר.
אני מחשיב את עצמי למשורר בחיתוליו, וכמובן שאני מנסה להתמזג ב"כסית", פונדק השירה. אבל מדי פעם, כשאף אחד לא רואה, אני קופץ גם ל"פינתי" ובמשך הזמן גם אכתוב לגששים.
היום אני יודע שב"פינתי" ישבו גם משוררים גאוניים וב"כסית" ישבו משוררים גרועים ואולי הבחירה הסופית שלי, לבחור בקריירה מגוונת שיהיה בה גם בידור, היא תוצאה של הטלטול הזה בין שני בתי הקפה התל אביביים.
גם דן בן אמוץ קפץ מקפה לקפה, אבל רק בשביל הבחורות. וגם אורי זוהר - שהיה שותף בעסקיו של פשנל - עד שאושפז בתשובה אחרי שלא החליט אם הוא רוצה להיות ג'קי מייסון או אינגמר ברגמן.
במשך שנות השבעים המוקדמות, כמו שאמר ויקטור הוגו שמדרכות פריז היו הנעליים שלו, מדרכות תל אביב היו הסנדלים שלי. הדירה שלי היתה מחניקה ומלאה ברופא שיניים, וכמעט בכל לילה הייתי יוצא עם יאיר ומאיר לבדוק את תקתוק חיי הלילה. אז עדיין לא ידעתי ולא אהבתי לשתות, והחשיש היה רק רעיון.
אחרי שתי כוסיות הייתי נכנס לשתיקה תלמידית ושומע את המשוררים הוותיקים ממני מחליפים דברי חוכמה ובעיקר מכסחים משוררים אחרים. היינו יוצאים מקפה "כסית". ויזלטיר בצעדיו המהירים, אחריו יאיר הורביץ רץ כדי להשיג את מאיר. אני, זנב לשועלים, פותח צעד והולך אחריהם בגאווה מתונה, והרחק מאחור-זנב לזנבות-מדדה מנחם בן ובדרך נעלם לאיזה מקום.
אנחנו לא מחפשים אותו.
ברחוב ירמיהו הצטיידנו בסיגריות ב"פאם פאם", הפיצוצייה הראשונה בתל אביב שהיתה פתוחה כל הלילה, ונכנסנו ל"ג'יי אנד ג'יי", מקום שהיה זמן מה בבעלות האחים קראוס ולכן תמיד היו בו שיכורים ידועי שם ואלימות מתונה. עשר בערב, וכבר עמוס קינן משותק על הבר, מחסל לבד בקבוק שלם של "שיוואס ריגל", וכשהברמן שואל אותו אם הוא רוצה כמה קוביות במשקה שלו, עמוס עונה לו: "לא, זה תופס מקום! ".
יאיר, שכמוני לא ידע לשתות אבל ניסה להתחרות במאיר, מרגיש שהוא רוצה להקיא. אני מקיא מתחת לשולחן עץ המהגוני, והקראוסים מבקשים מאיתנו באלימות מתונה לעזוב מיד את המקום ובאותה הזדמנות גם בועטים את עמוס החוצה.
אנחנו יוצאים, שפוכים כהוגן, אבל בראש מורדם, אבל לא לפני שאנחנו רושמים את החשבון על המשקאות שלנו על דוד אבידן.
כשהגלו אותנו מ"ג' יי אנד ג' יי", ואם ביאיר היו עדיין סימני חיים, היינו מתנדנדים ל"בר האדום" ואומרים שירה עד השעות הקטנות שבה פועלי העיר מתעוררים ומשורריה הולכים להקיא ולישון עד הלילה הסוער הבא.
כבר אז העיר הזאת נבנתה על רוקנרול. כחייל הייתי קם בחמש בבוקר ומחפש איזו ארץ לכבוש. בתל אביב קמתי בארבע אחרי הצהריים, וכשהתחלתי להכיר חברים נוספים ידעתי איפה למצוא אותם בכל שעת לילה-מעשר ועד ארבע בבוקר. ב"קינגס קלאב", בר נוסף ברחוב ירמיהו, אבל לכיוון הנמל, ישבו אביגדור שנשלף מהצריף שלו, אריק איינשטיין, גיגי המציל ומוישלה איש כסית. אם רצית לאכול נכנסת ל"שמיל" ואכלת משהו מהר, כששמיל עצמו רוכן מולך בגובה העיניים וקולט את הטחינה שמטפטפת מהפיתה שלך.
ברחוב ירמיהו גם היה בית התה הראשון של תל אביב, עם כל מיני סוגים של תה, דרגשים מזרחיים, נרגילות, שם טוב לוי בחליל ואהרל'ה קמינסקי בתופים, אבל מי באמת רוצה לחלוט תה בשתיים בלילה?
מול "שמיל"-הפיאנו הזוהר של רפי שאולי, עם כל היפים והיפות וגם כמה מכוערות שאיכשהו השתרבבו לבר הנוצץ של ההיי סוסייטי הישראלי, כשעדיין לא קראו לו העשירון העליון או משפחות הפשע.
לפני שרפי פתח את המקום שלו, זה היה המקום של פרדריקה, שנקרא, איך לא, "פרדריקה". אמרו שהיא ובעלה עושים אורגיות במקום, אבל אנחנו מעולם לא ראינו את זה. המגע הכי אינטימי שהיה לי שם היה חיבוק חם ליוסי בנאי תוך כדי שיחה רגועה על צ'כוב או ברסאנס. אורגיות או לא אורגיות, המקום נראה כמו בורדל צרפתי רקוב ממאה אחרת, שאירח, כמו כל בורדל אחר, גם את הבורגנות וגם את האינטליגנציה.
ישבו שם יהלומנים וארכיטקטים, שחקנים ובמאים. עיתונאי צמרת כמו שייקה בן פורת ואורי דן. נסים אלוני, דן בן אמוץ. בימים ההם, מי שלא נראה אחרי חצות ב"פרדריקה" לא היה קיים. אסי ואני, שהיינו אז בלתי פרידים, נכנסנו לשם עם אהרונה. דפקנו כניסה בשלוש בבוקר-כי מי שבא מוקדם הוא גם קצת לא קיים-והקשבנו לדואטים המופלאים שניגנו שלמה גרוניך ומתי כספי הצעירים ששם התחילה הקריירה המוזיקלית המפוארת שלהם.
גם כאן, כמו בכל הברים בעיר בעת ההיא, פגשת את נתן זהבי שכנראה ידע להתפצל בשעות הלילה של שנות השבעים. מדי פעם הופרה שמחת העשירים ב"פרדריקה" על ידי כל מיני פושעים מסוכנים. היו שם אפילו שני מקרי רצח. כמו בתקופות אחרות ובערים אחרות, גם בתל אביב התחככה הבוהמה בעולם התחתון. שוטרים וגנבים שתו מאותו בקבוק "הנסי" משובח.
בתל אביב הסוערת היתה אלימות בבוהמה ובוהמה באלימות. ואם נמאס לך מהסצנות הדרמטיות של פרדריקה, היית נותן גז להקשיב לג'ז בדרום תל אביב, במועדון "ברברים".
אבל את אהבתי הטוטאלית לג'ז-סגנון המוזיקה היחידי שמתאים לדעתי לעיר המופרעת הזאת-הזרקתי לעצמי ב"עומר כיאם" ביפו, שהיה שייך לצייר שלמה צפריר, שם הופנטתי על ידי נגנים אגדיים כמו זיגי, לארי ווקר והחצוצרן ברנרד, וערב טוב נתן זהבי, מאיפה נשפכת לכאן בשעה כזאת?
אם אתה עדיין על הרגליים של עצמך בחמש בבוקר, אתה תמיד יכול להיכנס לכוסית שלפני האחרונה (אולי) בדרום העיר, ב"פורטוריקו" של יוז'י. שם היית יכול לשבת עד הבוקר ולראות שני ציירים על הבר-אורי ליפשיץ ויגאל תומרקין, מסתכלים זה לזה באדום של העיניים ומשתדלים לא להרוג אחד את השני. יאיר גרבוז לא מעז להפריד להם את המבטים, ובצד יושב נתן זהבי המשובט עם בקבוק שהוא הביא מהבית.
במבט לאחור, קשה לי להאמין שהגבר הצעיר הזה, כמו צה"ל, פעל בעיקר בלילה בכל המקומות המשוגעים האלה. מתי בכלל כתבתי לעיתון או שירים? מתי אכלתי? מתי התחתנתי והולדתי ילדים וכל זה?
השנים הרחוקות והפרועות האלה היו ללא ספק הבסיס לתל אביב של היום. העיר שלא חוברה לה יחדיו ובה אף אחד לא נפרד מאף אחד. העיר שעברה את בליץ סקאדים של מלחמת המפרץ והמשיכה להתהולל גם בתקופת פיגועי ההתאבדות הקטלניים בשנות התשעים. העיר עם הנשים הכי יפות בעולם, המלצריות שהולכות בתלבושת אחידה-ג'ינס עם הבטן בחוץ, נזם באף ואתה יודע את צבע התחתונים שלהן לפני שאתה יודע את שמן; העיר עם הגברים הקוליים שצועדים ברחובות ומדברים בניידים שלהם ללא הרף; והמשוגעים השכונתיים החביבים שמדברים אל עצמם.
העיר החתולית שהכלבים בה הם כמו הפרות בהודו; הם יושבים לידך בקפה ומלקקים אותך למרות שלא קבעת איתם כאן; בתי הקפה שאסור לעשן בהם, אבל בכל זאת הברמנים מקפלים לך תחתיות קרטון של בירה למאפרה מושלמת ותעשן אחי, אתה בתל אביב, העיר של החוקים הגמישים ושל קלות הדעת. עיר העצובים והמעצבים. עיר ללא סיסמאות וללא דגלים. עיר החטאים ואם יש צדיק אחד בסדום הוא עדיין לא התייצב במקומות הבילוי והשתייה שנדדנו ביניהם בנאמנות וללא לאות.
אין עוד עיר בארץ ובעולם שמוכיחה שאכן היהודי הגלותי והקורבני הצליח לבנות עיר נורמלית וסובלנית; עיר שיש בה מקום לכולם ולכולם יש מקום למרות שלאף אחד אין חנייה.
השם "תל אביב" הוצע לפני מאה שנה על ידי מנחם שינקין (אח, שינקין! ) משום שמנחם סוקולוב תרגם את "אלטנוילנד" (ארץ זקנה?חדשה) של הרצל ל"תל אביב". התל הוא העבר והזיקנה, האביב הוא הלבלוב ועלומי הנעורים.
אני חושב שהרצל, שכתב את ספרו כפיליטון, לא היה מאמין שאכן עיר כזאת תיתכן והיא אכן קיימת כישות מטורפת ושפויה - מקום מקלט חילוני ואמיתי מהאנטישמיות הבינלאומית שכנראה לא תיגמר לעולם ומהלאומנות המתלהמת של מדינת יהודה.
ואם תטיילו במדרכות של העיר תיתקלו במעט תל ובכל כך הרבה יופי, נעורים והתחלות חדשות. רק תיזהרו לא ליפול בחפירות של אבן גבירול.
נא להמתין לטעינת התגובות
