סירחון ולכלוך מכל עבר. ומה עושה המדינה? שאלה טובה
כדי לתקן את הצינור יש לצלוח סבך בירוקרטי, תקציבי ורב–זרועי, שגורם לקפקא להתפוצץ מצחוק בקברו. פרשנות
זיהום ים באילת צילום: יהודה בן יתח
המיתוס הישראלי הוותיק, שגורס שהשכנים רוצים לזרוק את כולנו לים, מעולם לא נשמע מפחיד כל-כך. מי שהסתובב השבוע באזור שפך הירקון, למרגלות תחנת הכוח רידינג, לא יכול היה להחמיץ את הסירחון. מעניין מה חושבים עלינו עכשיו התיירים שמתארחים בימים אלה במלונות בחוף תל אביב או באזור בוקק. הם הגיעו מהקור האירופי אל שמש מרץ הישראלית - אבל איש לא סיפר להם שכניסה לים לא באה בחשבון.
תקלות קורות, אבל בזמן האחרון יש כאן יותר מדי תקלות ביוב, ונעשה מעט מדי כדי למנוע אותן. המשאבה שהתקלקלה בים המלח שייכת למועצה האזורית תמר. נגד אותה מועצה מתנהלת מזה זמן-מה חקירה פלילית, בגלל הזרמת שפכים ברמת טיהור לא מספקת לים המלח. אחרי שיסתיים תיקון המשאבה, יצטרכו במשרד להגנת הסביבה לבדוק אם יש מקום להוסיף עוד פרק לחקירה.
אבל
סיפור ים המלח מתגמד לעומת הסקנדל המתמשך של הצינור הפרוץ בגוש דן. מילא העובדה שרק השבוע - חודש וחצי אחרי שהביוב התחיל לגלוש לאפיק איילון - מוזמנים ראשי הרשויות הנוגעים בדבר (שרק אחריו יוחלט אם לפתוח בחקירה פלילית;( מה שהרבה יותר קשה לתפוס זו העובדה שכבר 6 שבועות מדינת ישראל, מעצמה צבאית וטכנולוגית, לא מצליחה לתקן צינור, ואיש לא מבטיח שהיא תעמוד במשימה עד פתיחת עונת הרחצה.
במפגש לרגל סיום הקדנציה שערך השבוע השר להגנת הסביבה גדעון עזרא עם עיתונאים, הוא נשמע מיואש. מתברר שכדי לתקן את הצינור יש לצלוח סבך בירוקרטי, תקציבי ורב-זרועי, שגורם לקפקא להתפוצץ מצחוק בקברו. הסתימה בצינור היא כסף קטן לעומת הסתימה בצנרת של מערכות השלטון בישראל. בשני המקרים התוצאה מריחה רע מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
