רוסיה: כנופיות ניאו נאציות מרימות ראש
כנופיות הימין הקיצוני והניאו נאציים שהחלו לפעול ברוסיה לאחרונה ואחראיות לשורה של רציחות, מאיימות אפילו על מעמדו של הנשיא פוטין
אחר כך הם דקרו אותו שוב: שיספו את ראשו, גרונו, גבו ובטנו. אברמיאן התחנן על נפשו בפני תוקפיו. "אל תעשו זאת. בבקשה, קחו את כספי". אבל המתנקשים, שני צעירים צנומים, בעלי מראה ילדותי, כמעט חנוני התעלמו ממנו, ודקרו אותו 56 פעם.
אשתו של אברמיאן, מרתה, הציצה מחלון דירתם בקומה התשיעית והבחינה בשני ילדים מכים דמות חשוכה השוכבת על הארץ. בנם בן ה-14 של בני הזוג, גאורגי, ששיחק בסמוך, מצא את אביו בכניסה לבית, מדמם קשות.
גאורגי הסיר את הטי-שירט שלו (זה היה באפריל, עדיין חורף ברוסיה, ומאוד קר), כיסה את אביו ורץ למעלה. אברמיאן היה בהכרה כאשר גאורגי שב עם שמיכה וכרית. גאורגי עטף את אביו בשמיכה והמתין באפלה לאמבולנס. אברמיאן אמר לבנו בפשטות: "הם היו גלוחי ראש".
כעבור ארבע שעות, בשעות הראשונות של ה-17 באפריל 2007, אברמיאן כבר לא היה בחיים. הרופאים לא הצליחו לעצור את איבוד הדם המאסיבי. רוצחיו של אברמיאן הם ארתור רינו ופאבל סקצ'בסקי, שניהם בני 17. המניע שלהם לרצח אברמיאן בן ה-46, מנכ"ל חברת ביטוח במוסקבה, היה אידאולוגי.
לפי השקפתם, חיסולו האלים של אברמיאן היה חלק מתנועת שחרור לאומית: מאבק אמביציוזי, מיסטי למחצה, להיפטר מהזרים ברוסיה - מאבק שבו מגלמים רינו וסקצ'בסקי תפקיד של לוחמים גיבורים. הנערים בחרו באברמיאן בשל מוצאו הארמני, אבל רציחתו היתה
אחד השכנים ראה את ההתקפה ופתח במרדף אחריהם. הם הצליחו לעלות על חשמלית בקו 26, אך השכן, חוקר לשעבר, עצר ניידת משטרה והמשיך במרדף. קציני משטרה עצרו את החשמלית ותפסו את שני הנערים.
רינו וסקצ'בסקי הפכו את מעיליהם הספוגים בדם ולבשו אותם כאשר החלק הפנימי בחוץ; אולם הקורבן שלהם הצליח לתפוס אחד מהם בזרועו, והותיר מאחור כתם דם. השניים לא עשו שום ניסיון להסתיר את הפשע שביצעו; נהפוך הוא, הם היו גאים בו.
בתרמיל שלהם מצאו הבלשים סכינים. במעצר שאלו החוקרים את רינו וסקצ'בסקי אם ביצעו מעשי רצח נוספים. להפתעתם, הנערים השיבו בחיוב. במהלך תקופה של תשעה חודשים, בין אוגוסט 2006 לאפריל 2007, בו דקרו למוות את אברמיאן, הם רצחו 20 בני אדם ותקפו לפחות עוד 12 נוספים.
בהתחלה, המשטרה התייחסה בספקנות רבה להודאתם והניחה שהנערים הוזים, אולם בהדרגה החלו החוקרים לאשש את הסיפורים. התובעים קבעו לבסוף ששני הנערים הצנומים האלה אכן רצחו 20 בני אדם.
רינו וסקצ'בסקי הם בין הרוצחים הסדרתיים המפלצתיים ביותר בהיסטוריה המודרנית של רוסיה. שלוש שעות לפני רצח אברמיאן, דקרו השניים למוות את קיריל סדיקוב, טאג'יקי. הם אכלו משהו, ואז יצאו לחפש את הקורבן הבא. כתב האישום נגדם, שמשתרע על פני 45 עמודים, משרטט דפוס פעולה מטריד.
שני גלוחי הראש נהגו להמתין ליד תחנות מטרו בפרברים שונים ולדקור את הקורבנות שלהם בין 15 ל-60 פעם. לכל הקורבנות היה דבר אחד משותף: הם לא היו סלאבים. רובם היו עובדים זרים בתעשיית הבנייה במוסקבה או עובדי ניקיון בפארקים.
אף אחד לא יודע כמה עובדים זרים בשכר נמוך מתגוררים כיום במוסקבה, עיר שוקקת בת 12 מיליון תושבים, אך ההערכות נעות בין 200 אלף לשני מיליון איש. רוב הקורבנות של רינו וסקצ'בסקי נמלטו מהעוני ומהרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה - טאג'יקיסטן, אוזבקיסטן וקירגיזסטן.
אחרים הגיעו מסין. אחדים היו "בעלי מראה קווקזי", כפי שנאמר בכתב האישום, מהמחוזות הבעייתיים של רוסיה בדרום, צ'צ'ניה או דגסטן. כמו כל הלוחמים במלחמת קודש, הנערים עשו לפעמים טעויות: חלק מקורבנותיהם כהי העור היו בעצם ממוצא אתני רוסי. רצח אחד בלט במיוחד.
ב-9 באפריל 2007 הגיע תורו של ס. אזימוב, סטודנט אוזבקיסטני. גלוחי הראש ארבו לו מחוץ לדירתו בצפון מערב מוסקבה. הם דקרו את אזימוב 56 פעמים. בעודו מוטל על הקרקע, גוסס, הם חתכו את אוזנו השמאלית.
אלכסנדר ורחובסקי מתאר את מסע הרציחות של רינו וסקצ'בסקי כ"מאוד יוצא דופן". ורחובסקי הוא צעיר רוסי רהוט, דובר אנגלית, בעל שיער שחור שמגיע עד הכתפיים ולבוש במעיל זמש בסגנון שנות השבעים. הוא מומחה לאלימות על רקע שנאת זרים ומנהל את סובה, מרכז מידע מוסקבאי שמתעד פשעי שנאה.
אנו נפגשים בבית קפה בעיר כמה ימים לפני שמשפטם של רינו וסקצ'בסקי, שנמשך חמישה חודשים, אמור להסתיים. מעבר לפינה, כ-300 פעילים ניאו-נאצים עורכים הפגנה מתחת לפסל של המחזאי הרוסי אלכסנדר גריבוידוב (סוג של קדוש מוקדם בעיני גלוחי הראש, שנדקר למוות ב-1829 על ידי המון פרסי).
לאחד מגלוחי הראש יש אפילו מעיל ועליו היוניון ג'ק, הדגל הבריטי. יש כמה בנות. גלוחי הראש תומכים בשתי קבוצות אולטרה לאומניות: התנועה נגד מהגרים לא חוקיים והאיחוד הסלאבי. על דוכן מוצבת תמונה של אנה בשנובה בת ה-15, תלמידה רוסייה יפהפייה שנאנסה ונרצחה באוקטובר האחרון על ידי אוזבקי שהועסק על ידי העירייה כפועל תחזוקה.
מותה עורר מתיחות בין גזעית בשכונות המעמד הבינוני-נמוך ברחבי העיר, שגם ככה היו טעונות, והוביל לכמה התקפות נקמה. על פי ורחובסקי, התופעה של אלימות על רקע גזעי ברוסיה איננה חדשה. מה שהופך את המקרה של רינו וסקצ'בסקי ליוצא דופן, הוא אומר, זה כמות הרציחות במסע הדמים שלהם.
לעובדה שהמשטרה פיענחה את הפשעים שביצעו אין כל קשר לכישורי החקירה של השוטרים, הוא אומר, הכל נחשף בגלל הודאתם של הנערים: "זו לא דוגמה לחקירה במיטבה".
"דעות קדומות על רקע שנאת זרים נפוצות ברוסיה", אומר ורחובסקי. "יותר מ-50% תומכים ברעיון שתושבים ממוצא אתני רוסי צריכים ליהנות מהטבות ויתרונות שלא יינתנו לקבוצות אתניות אחרות", הוא אומר. "יותר מ-50% מאמינים שצריך להגביל את צעדיהם של בני קבוצות מיעוט אתני ואף לגרש אותם מהמדינה".
גם תחת הקומוניזם היתה פגיעה בזכויות של לא-סלאבים, ובהם יהודים. בשנות התשעים, כאשר רוסים רבים שבו הביתה מרפובליקות כמו אוזבקיסטן, שזה עתה קיבלו עצמאות, הדעות הקדומות התחזקו.
אבל רק במהלך שמונה השנים האחרונות נסקה הגזענות לרמות מדהימות, אומר ורחובסקי. המלחמה השנייה של רוסיה בצ'צ'ניה ופיצוץ בנייני המגורים ב-99', פיגוע שבו נהרגו כ-300 בני אדם בארבע ערים רוסיות, יצרו את שנאת הזרים החדשה הזו.
הקרמלין האשים בפיגועים את הטרוריסטים הצ'צ'נים; אחרים סבורים שמדובר בעבודה של האף-אס-בי, הקג"ב לשעבר. כך או כך, הגזענות נמצאת היום ברוסיה בכל מקום. על פי נתוני סובה, 96 בני אדם נרצחו בהתקפות גזעניות או ניאו נאציות ב-2008, ועוד 419 הוכו או נפצעו. (לשם השוואה, ב-2004 נרצחו 50 אנשים על רקע גזעני; ב-2005 - 47; ב-2006 - 64, וב-2007 - 86).
בחודש שעבר נרצחו עוד 12 בני אדם. לפי המחקר של מכון סובה, דעות קדומות על רקע שנאת זרים הפכו לנחלת המיינסטרים הרוסי. רוב הרוסים אמנם לא תומכים בפועל ברעיונות קיצוניים, אבל ורחובסקי מעריך כי יש בסביבות 3,000-2,000 גלוחי ראש צעירים המוכנים לתקוף ולהרוג מהגרים.
אנשי סוכנויות אכיפת החוק הרוסיות, שתפקידם לתפוס את הנערים האלה, מחזיקים בעצמם בחלק מהדעות הקדומות נגד המהגרים. בדרך כלל קציני משטרה מתעלמים מהתקפות על רקע גזעני, או שהם מסווגים אותן תחת עבירה פחות חמורה, למשל חוליגניזם. "האכיפה מאוד חלשה", אומר ורחובסקי.
"גלוחי הראש האלה לא חוששים מהמשטרה, מכיוון שהסיכוי להיתפס נמוך מאוד". הראיות המדממות מאששות את התאוריה הזו. כמה ימים לפני פגישתנו, שלחה קבוצה לא מוכרת, "הארגון המיליטנטי של רוסים לאומנים", אי-מייל מצמרר בו לקחה אחריות לרצח טאד ג'יקי בן 20.
אנשיה דקרו אותו שש פעמים בעת שעשה דרכו הביתה מעבודתו במפעל מזון, אחר כך ערפו את ראשו, והשליכו אותו לפח אשפה ליד בניין המועצה במערב מוסקבה. גופת הקורבן נמצאה ליד הכפר זבקינו, כמה קילומטרים מחוץ לבירה. לאי-מייל צורפה תמונה של ראשו של הצעיר מונח על קרש חיתוך גדול.
הקבוצה טענה שהרצח בוצע במחאה נגד הרשויות על כישלונן בטיפול בהגירה או כפי שהרוצחים הגדירו זאת: על כישלונן לדאוג לכך שרוסיה תיפטר מה"כובשים" מהקווקז וממרכז אסיה. "אם פקידי הממשלה לא ידאגו לגרש את השחורים", מאיימת הקבוצה, "ראשיהם הם הבאים בתור".
בהתחלה התייחסו החוקרים הרוסים לווידאו הזה כמתיחה. אולם מאוחר יותר התברר שמדובר בצילום אמיתי. אדם אחד זיהה את הקורבן הדגסטני כאחיו הנעדר; הוא נעלם במוסקבה כמה חודשים לפני כן. באותו שבוע בדצמבר 2008, תקפו אלמונים בעיר הדרומית וולגוגרד צעיר אמריקאי שחור ודקרו אותו בסכין.
סטנלי רובינסון בן ה-18 מפרובידנס, רוד איילנד, היה ברוסיה במסגרת חילופי משלחות תלמידים. הוא נפצע קשה בתקיפה והוטס לפינלנד לניתוח חירום. גלוחי ראש דקרו את ירלן אייטימוב, סטודנט קזחי בן 18, בעת שהמתין לאוטובוס ליד תחנת המטרו קלוזסקיה במוסקבה. ירלן מת בדרכו לבית החולים.
ארתור רינו ופאבל סקצ'בסקי לא מתאימים לפרופיל של הרוצחים הסדרתיים הקלאסיים. אין דבר בילדותם שמרמז על כך שבשנות העשרה ייהפכו לרוצחים סדרתיים. רינו גדל בעיר יקטרינבורג בדרום הרי אורל.
הוריו התגרשו כאשר היה צעיר; אביו גדל במחוז צ'וקוטקה במזרח הרחוק הרוסי (באופן אירוני, תווי פניו של רינו קצת לא-סלאבים). בבית הספר הפגין רינו כישרון ציור; חבריו לספסל הלימודים מתארים אותו כתלמיד שקט ומופנם, שהתקשה להתחבר עם שאר התלמידים. פרקליטיו אומרים שהוא החל לדגול ברעיונות גזעניים לאחר שתלמיד צ'צ'ני היכה אותו.
ב-2006 עבר רינו למוסקבה, נרשם למכון האמנות של מוסקבה והחל ללמוד ציור אייקונים. במוסקבה גילח רינו את שיער ראשו. את סקצ'בסקי פגש דרך אתר האינטרנט האולטרה לאומני www.format18.ru (המספר 18 הוא סמל מוכר לראשי התיבות של אדולף היטלר). הפורום מאוד פופולרי בקרב נערים גלוחי ראש המשתמשים בו להחליף ביניהם סרטי וידאו המתעדים את התקפותיהם על רקע גזעני.
סקצ'בסקי גדל במוסקבה. בן של סגנית מנהלת בית ספר, תלמיד מחונן. כמו רינו, גם סקצ'בסקי שונא "שחורים", וטוען שכמה מחבריו נהרגו בפיגועים בבתי המגורים ב-99'. "אני מתגורר בבית מול רחוב גוריאנובה, הבלוק שהצ'צ'נים פיצצו", סיפר לחברים. בזמן הרציחות היה סקצ'בסקי תלמיד בקולג' לחינוך גופני במוסקבה.
יחד, יצרו השניים סביבם כנופיה של כעשרה גלוחי ראש רוצחים כמוהם. הקבוצה נראית קצת חנונית. הגבוהה ביניהם היא סבטלנה אבקומובה בת ה-22, שצילמה בווידאו את אחת התקיפות הברוטליות של הקבוצה נגד נער סיני. המשטרה עצרה את אבקומובה בפברואר 2008.
משפטה של כנופיית רינו-סקצ'בסקי החל ביולי בבית המשפט העירוני במוסקבה. מחוץ לבית המשפט, פגשתי את אמה של אבקומובה, ילנה, שהגיעה לשם בתקווה להצליח לראות את בתה העצורה. ילנה נבוכה מהמעורבות של בתה, ומכחישה שלסבטלנה היה קשר כלשהו עם גלוחי הראש.
אולם לאחר מעצרה הראו בלשים לילנה את הווידיאו, המתעד כיצד הכנופיה חסרת הרחמים בועטת ודוקרת את הנער הסיני המוטל על הארץ. אבקומובה הורידה את הסרט הזה למחשב בביתה לצד תמונות שצולמו בנופש המשפחתי בצפון רוסיה.
"סבטלנה תמיד היתה תמימה", אומרת ילנה. "כילדה היא היתה קצת טום-בוי. היא אהבה כדורגל ונהגה ללכת למשחקים של ספרטק מוסקבה. אבי היה מפקד טנק במלחמה. הוא נפצע קשה בקרב על קוניגסברג; יצא משם נכה. הוא אישית נלחם בפשיזם. סבטלנה יודעת טוב מאוד מה זה פשיזם. בבית יש לנו עדיין את המדליות של סבא שלה".
על פי ילנה, ההשקפות של בתה השתנו לאחר נפילת ברית המועצות. "הדור שלנו היה סובייטי", היא אומרת. "היינו בינלאומיים. יש לנו קרובים ארמנים. אחי אפילו התחתן עם יפנית. הבעיה היא עם הדור הצעיר. הם אינם מבדילים בין לאומנות לפטריוטיות. הם מבלבלים בין השניים".
דמיטרי דיומושקין לובש טי-שירט של בן שרמן. הוא הזמין צלחת קבב וקערה של בורשט. הוא מדבר רוסית וכל כמה דקות מצית סיגריה. דיומושקין הוא מנהיג האיחוד הסלאבי, הארגון האולטרה לאומני הכי רדיקלי ברוסיה. בגיל 30 יש לו כבר ניסיון רב בסצנת הימין הקיצוני הרוסי.
אנו נפגשים בפאב במארינו, שכונה בדרום מוסקבה, מלאה בבנייני מגורים גבוהים בקצה קו המטרו הירוק-בהיר של העיר. גם רינו וגם סקצ'בסקי היו חברים באיחוד הסלאבי (ברוסית נקרא הארגון סלאביאנסקי סיוז, או בראשי תיבות: אס-אס). " לא הכרתי אותם אישית", אומר דיומושקין. "הם היו חבר'ה צעירים שישבו באסיפות בפינה. הם היו שקטים, עכבריים כאלה".
הארגון מונה 1,500 חברים ברחבי רוסיה, אולם מומחים מעריכים שמספר פעילי הימין הקיצוני במדינה הוא בסביבות 50 אלף. האס-אס נאבק נגד הגירה בלתי חוקית ולמען זכויות הרוסים ברוסיה. דיומושקין אומר שהוא מאוכזב מהפעולות הרדיקליות של רבים מחברי ארגונו.
יותר ממאה מהם נעצרו וכמה מרצים כיום עונשי מאסר על רצח (אחד ממנהיגי הארגון, ניקולא קורולב, נכלא לאחר שפוצץ את שוק צ'רקיזובסקי במוסקבה באוגוסט 2006. בפיגוע נהרגו 14 בני אדם ועוד 49 נפצעו מפיצוץ מטען שהונח ליד בית קפה וייטנאמי). " הטקטיקות האלה שגויות", קובע דיומושקין.
דיומושקין נשמע אמין ביותר כאשר הוא מדבר על האיום של האיחוד הסלאבי על שלטונו של ולדימיר פוטין. במהלך שמונה השנים האחרונות הצליח פוטין לדכא כמעט כל פעילות פוליטית עצמאית ברוסיה. כיום נותרו שתי תנועות אופוזיציה, טוען דיומושקין: הימין הקיצוני והדמוקרטים הליברלים.
דיומושקין בז לליברלים. "רבים מהם יהודים", הוא קובע, אבל מסכים שלשתי התנועות יש גם דבר מה משותף, ההתנגדות לקרמלין. אולם בשעה שהליברלים חלשים, מפוצלים ופועלים בשוליים, הלאומנים נהנים מתמיכה הרבה יותר רחבה, ובכלל זה של גורמים הנטועים עמוק בבירוקרטיה ובסוכנויות אכיפת החוק רבות העוצמה ברוסיה.
לרינו ולסקצ'בסקי היו קשרים עם ציר ימני קיצוני לשעבר בדוּמה, הפרלמנט הרוסי. באופן רשמי הם עבדו כחוקרים פרלמנטריים שלו. דיומושקין מתאר את רוסיה של פוטין כ"מדינת משטרה", ששימרה את האספקטים הכי גרועים של ברית המועצות ונפטרה מהדברים הטובים.
"זה אולי נשמע כמו פרדוקס", הוא אומר, "אבל התנועה שלנו נלחמת היום למען החירות. אלו הלאומנים שנלחמים למען חופש הביטוי והזכות להתאסף. לאף אחד אחר אין את הכוח לעשות זאת. כל השאר מפחדים".
בנובמבר 2008 פיזרו שוטרים וסוכנים פדרלים את "המצעד הרוסי" השנתי של האיחוד הסלאבי, ועצרו אלף בני אדם, בהם דיומושקין. הוא שוחרר לאחר כמה שעות במעצר ושילם קנס סמלי בסך אלף רובל (35 דולר). הרשויות הרוסיות מתחילות להיות מוטרדות מעליית הימין הקיצוני, שככל הנראה רק ילך ויתחזק ככל שהמדינה תשקע בתוך המשבר הכלכלי.
כשרמת החיים תרד, הראשונים שיואשמו יהיו המהגרים. מהפכה כתומה פרו מערבית לא נראית באופק, אבל האפשרות למרד ימני קיצוני נגד פוטין היא ממשית. גלוחי הראש - צבא מתבגרים גזענים מהמעמד הבינוני נמוך - עלולים להציב איום רציני על אחיזתו של הקרמלין בשלטון.
בדצמבר 2008 נידונו רינו וסקצ'בסקי לעשר שנות מאסר, העונש המקסימלי לקטינים. חמישה חברים אחרים בכנופיה שלהם נשלחו לתקופות מאסר של בין שש ל-20 שנה. חבר המושבעים זיכה את אבקומובה וחבר נוסף בכנופיה. במהלך המשפט גלוחי הראש לא הביעו שום חרטה, צחקקו לעתים קרובות ואפילו צחקו בפניהם של משפחות הקורבנות.
רינו נשא נאום מסכם בפני חבר המושבעים, שבו הסביר שביצע את הרציחות למען "הצאר, המדינה והמונרכיה". מאוחר יותר חשף שכאשר ישתחרר מהכלא הוא רוצה להיות פוליטיקאי.
מרתה אברמיאן מראה לי תמונה של בעלה, שצולמה חודש לפני שנרצח. בנוסף לבנם גאורגי, לבני הזוג יש שתי בנות יפהפיות וכהות שיער, מלין וקרין, כיום בנות 20 ו-21. בתמונות רואים את האב קארן רוקד עם הבנות במסיבה; בתמונות אחרות רואים את המשפחה נופשת בחופשה במצרים, ליד גמל; יש גם תמונות בשחור לבן מילדותו המאושרת של קארן בבאקו, אזרבייג'ן.
בני הזוג נפגשו בבאקו, אך בשנות השמונים המאוחרות, כאשר פרצה מלחמה בין אזרבייג'ן לארמניה, עברו למוסקבה. קארן למד באוניברסיטת מוסקבה ואחר כך הצטרף לחברת ביטוח, התקדם והפך למנכ"ל. הוא גם כתב והלחין שירים. "הוא היה אבא נהדר, בן נהדר ובעל נהדר", אומרת מרתה.
"מעולם לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות לבעלי. החשבנו את עצמנו אזרחים אמיתיים של רוסיה. אנו עובדים כאן, משלמים מסים. זוהי ארצנו". אנו נפגשים בדירת הוריו של קארן, אסיה בת ה-75 וגאורגי בן ה-76. הם יושבים יחדיו על הספה ומחזיקים את תמונת בנם הממוסגרת.
רציחתו עדיין מעוררת בהם זעם. מרתה לוקחת אותנו למקום שבו נרצח קארן. ליד הכניסה, היא שתלה עץ אשוח קטן; היא והילדים עדיין מתגוררים למעלה, בקומה התשיעית. "זה כדי שנוכל לזכור את אבא", היא אומרת. "קשה מאוד בלעדיו. יש חלל. שום דבר לא יכול למלא את החלל".
נא להמתין לטעינת התגובות
