מה באמת קרה בקהיר: גרסת אהוד אולמרט
רה"מ יכול היה לשכנע לאשר העסקה, אבל העדיף להפגין מנהיגות. ויש לו בטן מלאה על הפסטיבל הציבורי ובעיקר על אדם אחד - אהוד ברק
זה נגמר? לפחות בינתיים. אולמרט אמר אתמול שזה עוד פתוח. נותרו עוד כמה ימים, אמר אולמרט בשיחות סגורות, הם יודעים את זה. אם הם יתעשתו, בבקשה. זו ההצעה היחידה והאחרונה שלנו. אין בלתה. אם לא, אז אני מקווה שנתניהו יפתור את זה. אגב, נתניהו מקווה שאולמרט יפתור את זה. הרבה יותר ממקווה. מתפלל, זו הגדרה מדוייקת יותר.
ביבי מכיר את המכבש התקשורתי הנהוג כאן, את ההיסטריה החברתית והציבורית, את החולשה הרב מערכתית, את הגוף המפעיל מנגנוני השמדה עצמית יעילים כל כך. נתניהו מכיר אותם, גם חמאס מודע להם היטב. לכן הגענו למה שהגענו.
ראש הממשלה עשה אתמול מעשה של מנהיגות. הוא ידע שכל מה שהוא צריך לעשות זה להביא את רשימת 450 הרוצחים לאישור, לשכנע את השרים לאשר, ולרדת מהבמה לקול מצהלות ההמון והתקשורת. אחריו המבול. אולמרט, שליטופים אף פעם לא הכאיבו לו, עמד בפיתוי. הוא בחר את הבחירה הנכונה, לשם שינוי.
הוא סימן קו אדום, וניצב מאחוריו. עכשיו, גם בנימין נתניהו יצטרך להתייצב שם. לא רציתי, אמר אחר כך, לעמוד בעוד חודש, בעוד שנתיים, מול משפחות שכולות חדשות, מול אמהות שיצעקו לי שנכון, גלעד היה חי, אבל עכשיו הבן שלי מת. מה הייתי יכול להגיד להם?
הדברים שיובאו כאן הם גרסת אולמרט, כפי שסופרה אתמול במהלך הישיבות והדיונים השונים שקיים. היא סותרת, לפעמים, את גרסת הצד השני. היא תואמת, כמעט בכל הפעמים, את גרסתם ועמדתם של ראשי זרועות הביטחון.
אומרים שנזכרתי עכשיו, אומר אולמרט. אין שטות גדולה מזו. אני עובד על זה ברציפות, יום ולילה, כמעט שלוש שנים. יום יום, לילה לילה. אין חריץ שלא ניסינו. אין מסלול שלא מיצינו. רק אני, ראש השב"כ, המזכיר הצבאי ועפר דקל. אלה שותפי הסוד. אין בלתם. חלק מהערוצים חשאיים כל כך, עד כי אני מפחד לדבר על זה עם עצמי.
יתכן שעוד נזדקק להם. הבעיה הייתה, שלא אני נזכרתי, אלא שהפסטיבל הזה צבר תאוצה. עם אוהל, ועם תקשורת מתלהמת, ומסע ציבורי, והפגנות של אלפים. כן, אומר אולמרט, אומרים גם כמה מראשי זרועות הביטחון, הפסטיבל התקשורתי בישראל הגדיל את התיאבון של חמאס.
חד משמעית. על פי הגרסה הזו, ראש אמ"ן אמר אתמול בישיבת הממשלה שעל פי תמונת המודיעין, חמאס התכוון לקבל פשרה עם ישראל ולוותר על חלק מהשמות, אבל מול הגל התקשורתי והציבורי שינה את דעתו והבין שהממשלה תכנע. שישראל לא תחזיק מעמד.
אולמרט מאשים, מפורשות, גם את שר הביטחון שלו. הם ראו, אמר אתמול בכמה פורומים, את אהוד ברק נכנס לאוהל המחאה, נותן הכשר ל-7 שרים נוספים. הם היו בטוחים שאנחנו מוותרים. עוד אתמול הם היו משוכנעים שאני מביא את הרשימה לממשלה ומאשר אותה. הם בהלם עכשיו. הם לא מבינים.
המנופים החדשים נוצרו, על פי אולמרט, לאחר "עופרת יצוקה", כשחמאס הבין שהממשלה מתחלפת, שממשלת ימין מגיעה, שהמחיר שיקבלו היום לא יהיה קיים מחר. חוץ מזה, לקחתי להם את המעברים. אותם מעברים שברק פתח להם בחינם ברגיעה הקודמת, אני סגרתי. הבהרתי להם שאין מעברים בלי גלעד. שני הנתונים האלה יחד, בתוספת מידע שהגיע אלינו לפיו הם יהיו מוכנים להתגמש, יצרו את ההזדמנות.
אז למה היא הוחמצה? אולמרט לא חוזר בו. הפסטיבל. עובדה, אומר אולמרט. הצעתי להם 325 רוצחים. כולם רוצחים. אומרים שהרשימה לא הייתה ידועה, שהשרים לא יודעים. אלה שטויות. אף ממשלה לא ידעה על רשימות כאלה מראש. אצלי הוקמה ועדת שרים, בראשותו של חיים רמון, שדנה ברשימה חודשים ארוכים.
היו שם דיכטר, ודניאל פרידמן, ורפי איתן, ועמי אילון, וציפי ליבני, ושלום שמחון, וברק, ומי לא. דנו וישבו ואישרו ופסלו חודשים. חמאס העביר רשימה של 350 שמות. בהתחלה הגיעו למסקנה שרק 27 מתוכם אפשר לשחרר. 27 זה היה המספר. אז לחצתי עליהם שיתגמשו, עלו ל-80 שמות. בא אהוד ברק, אהוד ברק! והוריד מהמספר הזה 8 שמות שאי אפשר לשחרר בשום אופן.
עפר דקל עצמו הוריד עוד 5 שמות. נשארנו עד 67 שמות. ביקשנו מהם עוד שמות, כדי שנבחר מתוכם מועדים לשחרור. בכל פעם הם העבירו עוד כמה עשרות שמות, שרובם המכריע אי אפשר לשחרר. חיים רמון הצהיר אז שלא יחתום על שם אחד מעבר ל-200.
בסוף, במאמץ אדיר, הגענו ל-325 רוצחים. זה מספר בלתי נתפס. מה שהיה צריך להיות בקהיר, זה שהם יביאו עוד שמות, אנחנו נאתר מתוכם 125 נוספים, וככה נגיע ל-450. ומה קרה שם? שום דבר לא קרה בקהיר. הם פשוט לא הביאו עוד שמות. הם ראו מה שקורה בארץ, והבינו שניכנע. אבל אני לא הייתי מוכן להיכנע. וככה זה נגמר.
על פי אולמרט, מאז הרגיעה הראשונה ועד אחרי "עופרת יצוקה", חמאס בכלל לא הסכים לדבר על גלעט שליט. למה שידבר? הרי קיבל את המעברים חינם אין כסף מאהוד ברק. זו היתה הסיבה שהוא "התחרפן" בעקבות "עופרת יצוקה" והחליט לסגור את המעברים. זה מה שהביא את המרתון בקהיר.
הבעיה, אל פי אולמרט, היא שהמרתון בקהיר הביא את הפסטיבל בתל אביב ובירושלים. מי שהכי מטריף אותו, זה ברק. הרי הוא הבטיח, ברגיעה הראשונה, שמיד אחרי החתימה המצרים גוררים את חמאס לקהיר למו"מ מרתוני על גלעד. וזה לא קרה מעולם. ולפני שבועיים הוא שוב בא לממשלה ורצה לפתוח את המעברים, כי תיכף ומיד יהיה מו"מ על גלעד. את זה אני מנעתי. לא אפול לאותה מלכודת פעמיים רצופות.
מישהו שאל אתמול את אולמרט מה ההבדל בין 325 ל-450. מה כבר ההבדל הגדול. אולמרט אמר שזה לא כל כך פשוט. מתוך 325 אסירים, 144 מיועדים לגירוש. השב"כ קבע קריטריונים של מסוכנות עתידית. מתעלמים ממה שעוללו בעבר. מחשבים רק את מה שהם מסוגלים לבצע בעתיד. יובל דיסקין אמר שביניהם יש כאלה שהם מנהיגים, תיאורטיקנים, מהנדסי מטענים, כאלה שתוך תקופה קצרה יכולים להקים תשתית טרור עניפה ביהודה ושומרון.
אני, אמר אולמרט, לא מוכן לשחרר את החבורה הזו לירושלים. פשוט לא מוכן. תפקידי לחשוב על כל האמהות. לא רק על האמא של החייל, אלא גם על האמהות של החיילים, האזרחים, הילדים והנשים שייהרגו. גם עליהם אני צריך לחשוב, ואני חושב.
נא להמתין לטעינת התגובות
