מבט מציאותי: המיץ של הזבל
מתי התחלנו להעדיף מיץ "בטעם" תות על פני תות אמיתי? מוסר ההשכל שמלמדת אותנו צפייה ב"הישרדות"
מסיבה "טרופית" בהישרדות צילום: גיא קרן
במוצ"ש האחרון הדלקתי את הטלוויזיה לכמה דקות כדי לצפות בגיבורי "הישרדות-איי הפנינה" מתענגים בצוותא, בסצנה של תוכן שיווקי ממש לא סמוי, על שתיית בקבוקי ספרינג. אחד מהם, נדמה לי שזה היה הרופא, הפטיר משהו כמו "כל אחד לקח כוס בצבע אחר, סוף סוף משהו נורמלי אחרי כל המים והמיץ קוקוס המגעיל ששתינו".
הבנתם את זה? מים זה ביזאר,
מיץ קוקוס (אמיתי!) זה מגעיל; אבל מיצים צבועים מפוצצים בסוכר-זה "נורמלי". חבורה של ישראלים נשלחים לאי מבודד באוקיינוס, ולא מפסיקים להתגעגע אל המיצים ה"טרופיים" וה"אקזוטיים" (כך גיא זוארץ הציג את בקבוקי הפרס) שהם מכירים מהבית.
תנו לנו טרופי ואקזוטי באמת-ואנחנו יורקים בתיעוב; אבל תרכיזים ומחיות, מתוצרת תעשיית הכאילו-על זה אנחנו מזילים ריר. מהו הרגע המדויק שבו התחלנו להעדיף מיץ "בטעם" תות על פני טעם של תות אמיתי? הרי לכם, בקליפת אגוז (קוקוס), תמצית מערכת היחסים המוזרה שהאדם המודרני מנהל עם הטבע ועם מה שהוא מציע. ואחרי זה, מי אמר שתוכניות ריאליטי הן לא מסמך תרבותי?
נא להמתין לטעינת התגובות
