תמו ימי השקט: השבוע הקשה של צפון אירלנד
רצח שני החיילים והשוטר הביא לגינוי חריף משני צדי המתרס בצפון אירלנד. אחרי 12 שנה של שקט, בבלפסט רוצים להמשיך את הפריחה
אנחנו עומדים מחוץ למוזיאון קטן וצנוע שהקימה הקהילה הקתולית שמתגוררת באזור ה"פולס", אחת מנקודות החיכוך הידועות ביותר לשמצה בבלפסט. יש בו תצוגה צנועה שמנסה לחבוק את הסכסוך כולו: מהמאה ה-17 ועד הסכם יום שישי הטוב ב-1998, ההסכם שניסה לשים קץ לאחד העימותים הלאומיים המפורסמים ביותר במאה ה-20.
אתה עובר בין הרבה צלבים מרהיבים מעץ מגולף, עבודה של אסירי ה-IRA (המחתרת הקתולית האירית) בכלא, תמונות ומכתבים של המוצאים להורג, ויש אפילו תא כלא קטן שנועד להמחיש למבקרים מהי ישיבה בכלא בריטי. כראוי למוזיאון שהוקם על ידי בוגרי המחתרת האירית, יש גם שפע של אקדחים, רובים, רימונים ואפילו מקלע כבד אחד. "בשלב מסוים", אומר מק'לנהן, "הייתה לנו כל כך הרבה תחמושת, פשוט לא ידענו מה לעשות איתה".
הליכה עם מק'לנהן ברחובות האלה היא מסע בתולדות המאבק הקתולי-רפובליקני בצפון אירלנד, ובעיקר מסע בתרבות המרטירים שהצמיחה בלפסט וציירה בצבעים זוהרים על קירותיה. הרחובות מוזנחים. זה אזור של המעמד הנמוך, הפועלים, חיילי השטח של המהפכה הרפובליקנית. "אין לי שום יומרות להיות אובייקטיבי", מק'לנהן מבהיר, "אני מביא את הצד שלנו. אם תרצו, תעברו את החומה, מאה מטר מכאן, ותעשו סיור עם הפרוטסטנטים הלויאליסטים. יש לי מספרי הטלפון שלהם".
מק'לנהן לא מתיימר לנייטרליות, משום שחייו הם המאבק לאירלנד מאוחדת ולגירוש הבריטים: הוא בן 50 ו-12 שנים בילה בכלא הבריטי בגלל פעילותו ב-IRA. הוא לא אומר במה הורשע, ואני לא שואל.
"12 שנים", הוא אומר, "זה הרבה זמן. סיימתי את החינוך האידיאולוגי שלי בכלא, והתחלתי את החינוך הפורמלי". הוא עובד בסניף המקומי של השין פיין, מפלגת האם של ה-IRA, ומדריך "סיורים פוליטיים" ברחובות מערב בלפסט, לובש תמיד מעיל רוח שחור ואופנתי עם סמל קטן של האיחוד האירופי, שתחתיו נכתב "יוזמת השלום והפיוס".
השבוע, הפיוס והשלום נראו כאילו הם מתרחקים שוב מרחובות בלפסט. יותר מעשור אחרי פיגוע הרצח האחרון בחבל המריבה, נהרגו שני חיילים בפיגוע ירי מתוכנן היטב מחוץ לבסיס צבאי באנטרים, לא רחוק מבלפסט. יומיים מאוחר יותר הבהירו הקיצוניים שהם לא מתרשמים מקונצנזוס הגינויים שספגו: הם הכו שוב, הפעם בפיגוע ירי שבו נהרג קצין משטרה.
בקהילה קטנה כמו צפון אירלנד, בסך הכל מיליון וחצי בני אדם, מעשי הרג כאלה משנים לחלוטין את האווירה הציבורית ומעלים מהאוב את שדי העבר הלא כל כך רחוק. בבלפסט לבדה, עיר של פחות מ-250 אלף תושבים, נהרגו למעלה מ-1,500 בני אדם מאז 1969, כאשר החלו "הצרות" (הכינוי לעימות האלים בין ה-IRA ובין השלטונות הבריטיים וקבוצות הטרור הפרוטסטנטיות, על רקע דרישת הקתולים לאיחוד עם אירלנד).
הפיגועים ניפצו את התפיסה שהסכסוך הצפון-אירי עבר לחלוטין לפסים פוליטיים, והציבו את מה שעיתונאים מקומיים מכנים "האתגר החמור ביותר לתהליך השלום בצפון אירלנד בעשור האחרון".
את הפיגועים ביצעו שני ארגונים קתוליים שמתנגדים למשא ומתן: ה-"IRA האמיתי " וה"IRA קונטיניואיטי" (דור ההמשך). הפיגוע
אלא שאצלם, עד עכשיו, הפיגועים הללו נכשלו כישלון חרוץ: המנהיגות של הפרוטסטנטים (הלויאליסטים או היוניוניסטים) והמנהיגות הקתולית (הרפובליקנים או הלאומנים) היו מושקעות עמוק בתהליך השלום. הם בודדו את הקיצוניים והציגו חזית מאוחדת מול הציבור בצפון אירלנד, תוך התקדמות אטית להקמת הממשל העצמי בחבל הארץ - ממשל שמבוסס על מעורבות שתי הקהילות בשלטון.
ממשלת בריטניה, מצדה, לא עשתה את מה שהארגונים הקיצוניים הקתוליים קיוו שתעשה - תשלח את החיילים, כולל הכומתות האדומות השנואות, חזרה לרחובות בלפסט ובכך תעורר מחדש את גלי ההתנגדות הקתוליים. האיפוק הבריטי, המעורבות החיובית של אירלנד עצמה ובעיקר המחויבות של האוכלוסייה המקומית לתהליך השלום הביאו לתוצאות יוצאות דופן: 12 שנים של שקט, ללא מעשי רצח.
בלפסט ניצלה את הרגיעה הזו היטב. היא פרחה. הסצנה המוזיקלית בה נחשבת היום לאחת המשובחות באירופה. היא ייצרה לעצמה תדמית של עיר צעירה, אופנתית, עם הרבה סטודנטים והיסטוריה מרתקת. האיחוד האירופי והממשלה הבריטית, נחושים להראות שתהליך השלום הצליח, השקיעו מיליארדים בשיקום מרכז העיר הקודר.
בלפסט, שפעם הייתה ידועה בעיקר בתור העיר האירופית שבה נעשה השימוש הקבוע והרב ביותר בגז מדמיע ובכדורי גומי, ניסתה למצב את עצמה מחדש כמקום שבו נולדה ונבנתה ספינת הטיטאניק. אבל מתחת לציפוי הזוהר והפריחה הכלכלית, תהליך השלום פתר מעט מאוד מהבעיות היסודיות של צפון אירלנד, ובראשן הפער הכלכלי והמעמדי בין הקתולים לפרוטסטנטים והמשך הדרישה הרפובליקנית לאחדות עם אירלנד".
אנשים בשכונות האלה, של המעמד העובד, לא הרוויחו שום דבר", אומר מק'לנהן. "הם לא ראו את הפירות של הפריחה הכלכלית". אנחנו עומדים במערב שדרות הפולס, לא רחוק מבית הקברות הפרוטסטנטי המטופח - ניגוד בוטה לשכונה הקתולית הענייה. ריח השמן הזול ממזללות הפיש אנד צ'יפס נישא באוויר. קבוצות של צעירים בטרנינגים וגופיות חולפות על פנינו, ואחריהן שלוש נערות צעירות, פניהן מרוחות באיפור כבד וכתמתם. אחת מהן, זו שנראתה בת 15 אולי, דחפה עגלה זולה ובתוכה תינוק בלונדיני חייכן.
בניגוד לכל הציפיות, ההפרדה הפיזית בין האוכלוסיות רק הלכה וגברה. עם חתימת הסכם יום שישי הטוב ב-1998 היו 20 חומות וגדרות שהפרידו בין שכונות קתוליות לפרוטסטנטיות. עכשיו, עשר שנים לאחר תחילת תהליך הפיוס, יש יותר מ-60.
בבלפסט מכנים את החומות הגבוהות האלה "חומות שלום", וזה כינוי שיש בו אירוניה עצמית אירית אמיתית. החומות הללו חוצות את פרברי בלפסט לאורכם ולרוחבם, ומדי פעם מוסיפים להן עוד מטר או שניים. בין החומות, לעתים, יש אזור שהוא "נו מאנ'ס לנד", והגדרות כבר מצוידות באמצעים אלקטרוניים. יש בהן שערים, שמשמשים אנשים ליציאה לעבודה, אבל ב-22:00 השערים נסגרים והדרך היחידה לחצות מצד אחד לצד האחר היא לחזור למרכז העיר.
ההפרדה היא כמעט מוחלטת: קתולים ופרוטסטנטים לא הולכים לאותם בתי ספר, משתדלים לא ללכת לאותם בתי חולים ולעולם לא נקברים באותו בית קברות. הם מזהים זה את זה לפי מקום המגורים והשמות: טרבור או וויליאם, לדוגמה, הם שמות בריטיים-פרוטסטנטיים, ומרי או טימי הם שמות איריים-קתוליים.
את הצלקות הקשות של עשרות שנות סכסוך אפשר לראות בכל פינה במערב בלפסט: בחורים שנפערו בקירות בית הספר סמוך לרחוב פרסי, היכן שכוח משטרה בריטי פתח באש על מפגיני השין פיין, בחומות עם הציורים הצבעוניים הפוליטיים - ה"מוראלס" המפורסמים - שמשתדלים להיות תמיד עדכניים, לצד אזכורים לאירועים היסטוריים חשובים במאבק, כמו שביתות הרעב ההמוניות בכלא הבריטי.
הליכה ברחובות האלה היא הליכה בין לוחיות מתכת, ציורים, כתובות, גרפיטי וגינות שמזכירות את ההרוגים הקדושים. מק'לנהן מספר באריכות בלתי נגמרת על כל אחד מההרוגים באזור שלו, האזור של פלוגה די ב-IRA המקומי. הליכה בצד היוניוניסטי, עם הפרוטסטנטים, מספקת חוויה דומה. בצפון אירלנד מכנים את התופעה הזו "קורבנות". אף אחד מהצדדים לא שכח את המארטירים שלו, ובניגוד לדרום אפריקה, בצפון אירלנד לא קמה ועדת "אמת ופיוס" כדי לבחון את שלושת העשורים הברוטאליים של העימות.
מק'לנהן אומר שאין ל-IRA האמיתי שום תמיכה אמיתית בקהילה, אבל מודה שהם מצליחים למשוך אליהם צעירים. "אנחנו ויתרנו על הרובים שלנו", הוא מודה בצער, "פעם, ה-IRA תפקד גם כמשטרה מקומית. השוטרים לא נכנסו לכאן, ואנחנו טיפלנו בפשיעה. היום, אנשים עדיין לא סומכים על המשטרה, אבל ל-IRA אין נשק. זה מצב מסוכן ואנשי ה-IRA האמיתי הם אנשים מסוכנים שמעורבים גם בפשיעה. הם הפכו להיות האנשים היחידים עם אקדחים ברחובות, וזה מושך צעירים. חלקם אומר לי: אתם גמרתם את המלחמה מוקדם מדי, לפני שהספקנו להשתתף בה. הם כועסים. ואני אומר להם: לחמנו כל עוד לא היה סיכוי לפתרון פוליטי. עכשיו, כשיש סיכוי כזה, זו החובה שלנו להימנע מלהרוג אנשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
