יותר מפחיד מרווקוּת
כל החברים כבר התחתנו מזמן, 600 שקל דוח תנועה, המפתח ננעל ברכב, והפלאפון נשבר. אבינעם הרש רק רצה לקטר ביום ההולדת, וחזר עם תובנות מפתיעות על האקסיומות של החיים
ביום ההולדת האחרון הזמנתי את הקב"ה לסמול טוק צפוף ושאלתי אותו מה לא בסדר בתמונה הבאה.
רוב החברים שלי כבר שוברים ת'ראש לאיזה מעון להכניס את הפשושים שלהם, האקסיות מסתובבות עם בנדנות לא מזוהות, צורחות סגול-כתום זרחני על הראש (פעם אחת אפילו הצליח להם ובזוית הנכונה זה באמת נראה כמו כיסוי ראש) והפנאצ'ליין: דודי, נער הכאפות הרשמי של הישיבה התיכונית שלי, נראה חבוק זרוע עם איזה אפיפית אחת שאוטוטו מסיימת תואר באופטיקה, מה שדרך אגב מבהיר קצת את העניין.
"מה נסגר אבאל'ה", שאלתי בהתרסה שקטה, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". ואז שמעתי אותה, בקול שמיימי כזה: 'אז לא טוב לך, הא?' אמרה הבת קול.
'כאילו דההה...' בוקר טוב גם לך.
'הבנתי' ענתה, 'נדבר כבר מחר...'. סתמה ולא יספה.
רגע, חכי. בוא נראה אותך. אם זה לא יתאים אז את יודעת, יש לי חברים, לך חברות.
בבוקר קמתי עם כאב ראש ולא ידעתי אם באמת חלמתי את זה או שאשכרה שמעתי אותה. מכאן והלאה, הסיפור שלפניכם אמיתי בהחלט.
יצאתי מהדירה בקסבה של נחלאות, מגיע למכונית ונתקל ביופי של מחזה, שני רק לשקיעת השמש הנשקפת ממצדה. דו"ח על סך 100 שקלים חדשים, מפקח יצירתי במיוחד שגילה שב'סעיף קטן ד' סימן ה' לפי חוק העזר העירוני אני חונה שלא במקום מסומן'. עד כאן שבת הגדול.
'אוקי', הכחשתי. תנשום עמוק. 'היום זה יום ההולדת! סטיי קול'. והמשכתי לתפילה. איך שאני יוצא משחרית, שוטרת תנועה מסמנת לי לעצור בצד.
באמת שאני לא שובניסט, אבל אחד השילובים היותר גרועים של הציוויליזציה הוא שוטרת תנועה. שיבוט מפחיד של גננת, השוויגער שלך וניאון ענק שמרוח לה על המצח: 'כן, אנחנו יכולות'. תוסיפו לזה סמכויות חוקיות והתערובת הזו מתגלה כעסק מאוד יקר.
'אתה מודע לזה שהרגע חתכת נתיב והקנס על כך הוא 500 שקל?'
עזבי שטויות, אני רואה שעדיין אין לך טבעת. בואי, נכיר לך איזה בייני"ש חמוד, תעשי השלמת תואר לעבודה סוציאלית ותתחברי לנשיות שלך מחדש. מספיק כבר עם המשחקים האלו של הבנים. גם אני וגם אמא שלך חושבים ככה, לא מספיק?
יש שוטרים שאתה יכול לאתר אצלם ברגע נקודת
'תעשי לי טובה, יש לך שיקול דעת, באמת שאין לי מושג על מה את מדברת', התחננתי על נפשי. ניסיתי להכניס את היד שלי לגרון כמו בכיתה ג' כדי שירדו לי דמעות.
לא לוקחת שבויים, השוטרת הזו. וככה, עקבתי בעיניים מצועפות אחר העט שלה, שורט לי את העו"ש. המשכתי את היום, מהרהר בבוקר הנורא הזה, חושב מה הייתי יכול לעשות עכשיו עם 600 שקל? בסוף הגעתי למסקנה, כל דבר לעזאזל מאשר לממן את הפנסיה של ניצב משנה טוויטו.
נראה לי שנכנסתי כבר למאזן השנתי של משטרת ישראל, ליד השורה של ההכנסות הבטוחות. וכך, בעודי מהרהר מה עוד יכול להשתבש היום, רגע לפני שנכנסתי לאחת מחנויות הספרים: בום. הפלאפון שלי נפל והצג נשבר.
כאילו מה, יבש קצת בשמיים אז מתכנסת לה הפמליה של מעלה ואומרת לעצמה "שיו, הנה אבינועם, יש לו יום הולדת, בוא נעשה קצת פאן", זה העניין?
הגעתי לעבודה, מספר לחברים שלי את קורותיי עד הלום. 'חכה' אמרו לי בצחוק, 'זה עדיין לא נגמר'. מוזר שאותי זה לא כל כך הצחיק. נכנסתי לאוטו להחליף משהו, יצאתי החוצה והרגשתי זרם של בחילה. לא יכול להיות. המפתחות של המכונית בפנים, והאוטו נעול.
לא נתמרח יותר מדי, 4 לפנות בוקר. סוף היום. חוזר בחזרה לנחלאות. רוצה לישון. שייגמר כבר היום המגעיל הזה. נוסע רוורס להחנות ופחחח.
שפשפתי את המכונית של גברת אבוטבול שתמיד מחנה את הפוקוס שלה עם הבליטה החוצה בתקווה שאיזה מטומטם ייכנס בגרוטאה הזו וסוף סוף מישהו יממן לה אוברול חדש. למישהו אחר הייתי משאיר פתק, אבל לה? ובאמת שלא קרה כלום, אפילו שריטה אין. מזל שהיא לא ראתה. ככה חשבתי. עד שנתקלתי במבט שלה. מסתכלת בחלון, מלטפת ת'חתול. רבאק גברת! 4 לפנות בוקר? אין לך חיים?
'לא נורא' חייכה את חיוכה השטני. 'לא בוער מאמאל'ה. מחר סמי ידבר איתך, יהיה בסדר'.
הרגשתי רעב מוזר. בעברית קוראים לזה הסעודה האחרונה. ואז מצאתי את עצמי מוריד לי כאפות. לא יודע, אולי זה לא באמת קורה, אולי זה סתם חלום. בוא נגמור עם זה כבר. מכניס את המפתחות של הדירה שלי. לא נכנסים. מנסה יותר חזק. לא. אם הייתי בת הייתי מתחיל לבכות.
מסתכל בצרור ורואה באימה רווח קטן, מחפש את המפתח של הדירה ומגלה שדווקא עכשיו הוא החליט לגלות עולמות נסתרים. צנח לו זלזל. הלך לי המפתח. 4 לפנות בוקר ואני אפילו לא יכול להניח את הראש.
ואז שמעתי את הבת קול שוב פעם: 'מה אומר? הכול טוב?'
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לא רציתי יותר כלום. באמת שלא. לא ידעתי מה לבקש קודם? אלוקים שלי, תחזיר לי את החלון הפרוץ של המכונית שלי? או את הצג של הפלפון שלי? או אולי את ה-600 שקל שהלכו לי היום? ואיפה המפתח של הדירה שלי? לפני כן הייתי בן אדם מאושר, באמת. לא חסר לי כלום.
ואז הבנתי את השיעור ואת השורה התחתונה. לא פחות מפחיד מהרווקות, אלו האקסיומות של החיים. המובן מאליו. הלב שלנו פעם אתמול, ושלשום, אז ברור שגם יפעם מחר, כאילו מה, יש לנו בכספת הבטחה מהקב"ה, לא?
אתה קם בבוקר בריא, הכול עובד כמו שצריך. אלף דברים יכולים להשתבש במשך היום והכול עובר בסדר? קטן עליך, למה שנעריך את זה בכלל?
"אמר ר' נחמן מברסלב: כששואלים את האדם 'מה שלומך'? והוא אומר 'לא טוב', אומר השם יתברך 'זה נקרא אצלך לא טוב?!' בא ואתן לך לא טוב באמת כדי שתדע כמה טוב לך. ואם הוא אומר 'ברוך ה' טוב מאוד', אומר השם יתברך 'זה נקרא אצלך טוב מאוד, בוא ואתן לך לטעום מה זה באמת טוב מאוד'". (שיח שרפי קודש).
אבינועם הרש, בן 28, מדריך חינוכי בדימוס. סטודנט לפסיכולוגיה בפתוחה, משיב בחברים מקשיבים ועובד באורנג' בשעות הפנאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
