זאבות: המיניות הנשית המודרנית
הנשיות היא תעלומה פרטית של כל אחת מאיתנו, והניסיון לגלותה הוא מסע פרטי, בודד ולא במיוחד מוצלח. אירי רושין סבורה כי המהפכה המינית עוד לפנינו
רבות מאיתנו, הנשים, נשבעו לעצמן - אני לא אהיה כמו אימא שלי. פעמים אינספור אנו מביטות אחורה בזעם, לפעמים בבושה. לפעמים בהתנשאות, לפעמים בגועל. חלקנו הגדול מעדיפות להביט קדימה, ולעשות איזה שהוא חתוך מאחור. אנחנו מבקשות ללדת את עצמנו כחדשות, המנותקות מן השרשרת הנשית ממנה צמחנו. אם זה המראה של אימא שלנו ואם זו התנהגותה. אם זה ריח הגלות שנודף מתפישות עולמה, או המסורת, שהיא דבקה בה, ונפשנו קצה בה. אם זה האופן בו היא גדלה אותנו, ואם זה האופן בו נשיותה וזוגיותה מתגלות לעינינו. לכל אחת מאיתנו סיבותיה שלה מדוע היא רוצה לפתוח בשרשרת נשית חדשה.
לחלק מאיתנו הייתה סבתא, לפחות אחת מן השתיים, שהיינו מוכנות במידה מסוימת להמשיך את השרשרת שלה. סבתא שהייתה אולי חמה יותר, קשובה יותר, מיוחדת יותר. אך יחד עם זאת, כשמדובר על מצב זכויותיה בעולם הגברי, אנו מעדיפות גם ממנה להתנער. קשה לנו להכיל את רמת הכניעות והמרירות שהנשים מעברנו חוו. אנחנו חפצות למצוא את עצמנו במצבים אחרים.
בעבר הנשי הקולקטיבי יש מעט מדי נשים שאנו מבקשות להידמות להן. אין לנו הרבה דגמים מוצלחים לחיקוי, אליהן אנו נושאת את עינינו, ואם יש כאלו הן בדרך כלל נשים שפרצו, בדרך זו או אחרת, אל תוך העולם הגברי, והצליחו בו. נשים, שאנו יכולות לומר עליהן - זו אישה, במלוא מובן המילה, וכזו אני רוצה להיות, קשה לנו למצוא. הנשיות היא תעלומה פרטית של כל אחת מאיתנו, ואנו מנסות לגלותה מתוך ניסיון חיינו פרטי, ובדרך כלל ללא הצלחה מרובה. אנו יוצאות לדרך מתוך מצוקה קשה, ממנה איננו מסוגלות להיחלץ עד הסוף, אלא רק להקל עליה ולמצוא לה פתרונות מעשיים.
בדרך כלל אין לנו לא יכולת ולא רשות פנימית לדבר על הדברים לעומקם, עם אף אחד. על הבעיות שלנו עם גברים ספציפיים בהן נתקלנו במהלך חיינו, אנו מדברות בחצי הסתרה רק עם בנות דורנו. אנו מקבלות עצות, כאלו או אחרות, מחברות. אך על הבעיות האמיתיות שלנו כנשים, על מה שמעיק עלינו מינית, וגם על מה שנפלא לנו מינית, איננו מוכנות לדבר עם אף אחד, ובוודאי לא עם בנות הדור הקודם. אנחנו לא רוצות לשמוע על בעיותיה המיניות של אימא שלנו, ולא לגלות לה מה קורה בחדר המיטות שלנו. קשה לנו להסכים לתת לאימא שלנו מעמד מיני כלשהו. אנו שוללות בתוכנו את מיניותה. אנו גם מרגישות צורך עמוק להגן על המיניות שלנו מפניה ולא לתת לה לגעת בה. השרשרת המינית שלנו, בנויה מחוליות נפרדות, שאינן מוכנות לתת יד זו לזו, ולהכיר בכך שכולנו חולקות מסע אחד.
חלק גדול מאיתנו מפקירות את עצמן לאמיתות המיניות שהגברים שלנו מאמינים בהם, מבלי להעז לחשוב שיש אמיתות אחרות. מספר הנשים החיות היום בזוגיות מעוותת בעודן ממאנות להעלותה לתודעתן ולהתמודד עמה לעומקה הוא עצום. גם מבין הנשים המובילות, אותן אנו פוגשות בכנסים נשיים, בארגונים פמיניסטיים, כמנחות קבוצות רוחניות ואפילו מדריכות בשיעורי טנטרה, מעטות מתמודדות בפועל עם חוסר הידיעה הפרטית שלהן בעולם הזוגי-מיני. לכולנו יש רצונות לחופש פנימי, אבל מעטות ביותר השיגו אותו.
בעצם, אנו רק מדמות שניתקנו את שרשרת הדיכוי נשי - אך למעשה אנו
נשים רבות עוסקות היום בצורך לחקיקה שוויונית, בשפיכת אור על העוולות, במלחמה למען זכויות נשים וכיוצא באלו. מעט מדי נשים עוסקות בבעיה האמיתית שלנו הנשים - בחוסר אמון שיש לנו אחת בשנייה. חוסר אמון פנימי עמוק שמפקיר אותנו להתעללות של העולם שמחוץ לנו. דווקא בגלל שניתקנו את עצמנו בתודעתנו משרשרת הדורות הנשית, ואיננו מוכנות לראות את עצמנו חלק מעולם קולקטיבי מיני, אלא כדמות יחידה, הלוחמת על קיומה בתוך עולמה הפרטי, אנו מאפשרות לעצמנו להמשיך להיפגע כיחידות וכקולקטיב. השתיקה הקיימת בתוך העם הנשי היא שמחלישה אותו לרמות שמאפשרות ניצול, שיעבוד, כיבוש ושליטה של פרטיו. אי אפשר ליצור גוף מאוחד, בעל כוח השפעה בעולם, אם אין תקשורת בין תאיו בתחום הראשוני שמאחד אותו.
העולם ההומוסקסואלי החל מקבל הכרה חוקתית, זכויות חיתון וכדומה, בארצות בהן הפרטים שבו לא רק יצאו מן הארון כיחידים, אלא גם לחצו ידיים זו לזה והכירו בעצמם כקבוצה. הם הפכו מאוסף של חריגים, המתמודדים כל אחד לבדו מול כל העולם, לקבוצת אנשים בעלי גורל דומה, שמכירים בעצמם כקבוצה בעלת דומות מינית, אשר פרטיה חולקים התמודדויות משותפות. רק החיבור ביניהם אפשר להם להוות גוף שמשיג זכויות.
אנו הנשים אמנם קבלנו את רוב הזכויות שבתחומי החוק הכתוב, אלא שבחוויה האישית-פנימית שלנו הזכות לחוש בעלות כלפי המיניות שלנו אינה ברורה לנו. שלא כמו ההומוסקסואלים, שחיים יום יום את רצונם להכרה בכך שמיניותם לגיטימית ויפה ככל מיניות אחרת, אנו הנשים עדיין איננו מעזות להילחם על אמונתנו בכך שגופנו, על כל מרכיביו, הוא שלנו, הוא מקודש ויופיו אינו הפקר. אנו עדיין לא מכירות בכך שאנו הבעלים היחידים על גופנו, ולכן איננו מבקשות ללמוד את סודותיו לעומקם. עדיין נעלם מאיתנו הסוד כיצד להיפתח לאינטראקציה מינית מופלאה, מחייה ומצמחת, שאין מאחוריה אלמנטים נסתרים של עסקנות, אינטרסים, חשש לאובדן מעמדנו או פחדים.
חולשתו של העולם הנשי נעוצה בהתנערות שלנו זו מזו. הדבק הראשוני שאמור להפכנו לגוף חי ונושם בעל נוכחות וכוח פעולה, הוא ההכרה שאנו בנות מין אחד, ושהמשותף הראשוני שלנו הוא מיניותנו. העובדה שבמפגש בינינו אנו מתכחשות למיניות שלנו, איננו רואות בה את המגדיר הראשוני שלנו ואיננו גאות בה, מפיצה אותנו על פני כל הארץ, כמו שנפוצו בוניו של מגדל בבל. הדיבור הוא שמאפשר לבנות. השתיקות מפוררות: וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. (בראשית יא)
אירי ישראלי רושין היא אמנית ומורה רוחנית, מפתחת השיטה הטיפולית - מודעות עצמית באמצעות גוף.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
