הומניים ומתייבשים
אם ישראל לא הייתה חולקת את מיימיה עם הירדנים והפלסטינים ברוחב לב, האם היו פה מספיק מים לכולם?
כדי לעשות צדק עם משרד החוץ, צריך לציין שנייר העמדה השתדל להיצמד לעובדות. את עיקר הפרשנות המקוממת העניקו הכותרות בתקשורת, שבעקבותיהן הגיחו הטוקבקים הזועמים, ספוגי שביעות הרצון העצמית. ככה אנחנו אוהבים לראות את עצמנו: נדיבים וסובלים, הומניים ומתייבשים.
רגע לפני שנתמסר לתחושת הקיפוח, הנה כמה אמיתות על מאזן המים הישראלי- פלסטיני: שני העמים חולקים בעלות על אקוויפר ההר. רובו המכריע ממוקם מתחת לאדמה שמעבר לקו הירוק, רוב פתחי הנביעה שלו נמצאים בתחומי ישראל. מצב מורכב, שהמשפט הבינלאומי מתקשה להכתיב כללים ברורים לגביו, ומתמקד בצירוף המילים "חלוקה צודקת ושיוויונית".
החלוקה ה"צודקת והשוויונית" נראית כך: מתוך 600 מליון מ"ק שהאקוויפר מספק בשנה, 500 (יותר מ- 80 אחוז) נלקחים על ידי ישראל, 100 מוקצים לפלסטינים. חשוב לזכור שלישראל שני מקורות מים גדולים נוספים - הכינרת ואקוויפר החוף, וגישה לים שאותו אפשר להתפיל. לפלסטינים יש קוצים ודרדרים.
אין צורך בסטטיסטיקות
אזרח ישראלי ממוצע צורך כ- 16 ליטר מים ביום. מקבילו הפלסטיני משתמש בכשליש הכמות, עמוק מתחת למכסה שארגון הבריאות העולמי הגדיר כמינימום הדרוש לקיום תקין (100 ליטר ליום). אבל באמת שאין צורך בסטטיסטיקות.
כל מה שדרוש זה לחצות את הקו הירוק ולהביט מסביב. פערי המים המבהילים צועקים שם מכל רגב אדמה. כמעט בכל רחבי הגדה נתקלים באותם מראות: מצד אחד, נחשו איזה, חממות תוססות, שדות ירוקים, חלקות מעובדות למשעי. מהצד הפלסטיני - ארץ חרבה. רבבות דונמים עומדים שוממים, בעליהן מחפשים פרנסה אחרת, ובמקרים רבים מוצאים אותה כפועלים בהתנחלויות הסמוכות.
לפי משרד החוץ, ישראל מעבירה לפלסטינים 37 מליון מ"ק בשנה יותר מכפי שהתחייבה. מנקודת מבטם של הפלסטינים, ישראל שודדת את המים שלהם ואחר כך משליכה לעברם כמה טיפות. קצת פרופורציה: ישראל צורכת בשנה כ1.3 מיליארד מ"ק.
ה"תרומה" לפלסטינים, זו שלכאורה מכניסה אותנו לגירעון, מהווה פחות משלושה אחוזים מהכמות הזו. דרושה דרגה נדירה של אטימות כדי לייחס את צרות המים שלנו לפלסטינים. הבצורת אכן פוגעת בכולם: אנחנו, אבוי, אולי נצטרך לייבש את המדשאות ולוותר על הבריכות הפרטיות. הפלסטינים יגידו תודה אם יהיה להם מה לשתות בקיץ הקרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
