החבר'ה הטובים
בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שהיוצרים נאבקים על זכותם להתפלצן, תראו לו את "הבורר" ואת "החברים של נאור". הן מכאן. הן משלנו. הן שווארמה הודו עסיסית. וכן, זאת מחמאה
כולם אוהבים את "הבורר", ולכן כדאי לדבר דווקא עליה כשמדברים על יצירה מקורית. רשף לוי פיצח עם הסדרה הזאת את הבונקר של דרמת היחסים הישראלית. פתאום התברר שאפשר להפיק בארץ גם סדרת פשע מבדרת ובורקסית, מושקעת ומצולמת למופת, מתוסרטת היטב, משוחקת מצוין (למעט כמה סצנות שבהן נראה יהודה לוי כאילו הוא חושב על משהו אחר. אולי על החיקוי של עפר שכטר). כך או כך, מדובר בלהיט שעל סף הקאלט. מקומם של אבי הטחול ומרגלית כפית בפנתיאון כבר מובטח.
צריך להודות: משה איבגי די גאון. דמותו של ברוך "הבורר" אסולין, על הנייר, היא קלישאה תלת-ממדית של עבריין צמרת שחושב שהוא חי בסרט מאפיה של קופולה, אבל מגלה שהוא חי בהפקה של האחים ברבש. איבגי מפיח בדמות חיים ועומק, ממקסס אל תוך אסולין 25 שנות ניסיון בגילום אנדרדוגים כריזמטיים. אם מוסיפים לזה את תצוגתו המפוארת במופנמותה ב"לאהוב את אנה", מקבלים וירטואוז שצריך להיות על המסך הקטן שלכם בדיוק במינונים כאלה. ב-2010 אתם יכולים לשכוח ממנו.
בפריים-טיים של ערוץ 2, עם רוח גבית ממכונת הפרומואים המשומנת, בלי להתיש את הצופים בתיזוזה בין משבצות שידור, סדרה כמו "הבורר" היתה מביאה ממוצע שנתי של 25 אחוזי צפייה. אני חותך את ה-yes Max שלי אם לא. כי "הבורר" היא פאן אולטרה-ישראלי טהור. על דברים כאלה חלמנו פעם, כשפינטזנו על תעשיית טלוויזיה מקומית. אבל בערוצים המסחריים שלנו מעדיפים לקחת שני מיליון דולר, להטביע אותם ב"מפרץ האהבה" ואחר כך לבכות על הפסדים של 25 מיליון שקל ברבעון. גאונים.
2009 תהיה שנה רעה. כל הסימנים מראים שמועצת הרשות השנייה מתכוונת להתחשב במצוקתם הכלכלית של זכייני ערוץ 2 ולארגן להם חבילת הקלות בשווי 900 מיליון שקל מכאן ועד 2015. ערוץ 10 יקבל את המערופים שלו וימשיך לקרטע מאחור. ובואו לא נתחיל לדבר על ערוץ 1, שצריך לתפקד כבית מחסה ליצירה ישראלית מקורית, אבל משמש בפועל כהוספיס למחלות טלוויזיוניות סופניות. הפקות המקור יוקפאו השנה לחלוטין כמעט בוודאות. בשנה הבאה זה יכאיב לכם בממיר.
לפניכם זן הולך ונכחד: נאור ציון, יוצר טלוויזיה צעיר שלא רק חלם לכתוב סדרה קומית ולככב בה בתפקיד עצמו, אלא אף הגשים את חזונו המגלומני. את כל הלב והנשמה שלו הוא הכניס לתוך "החברים של נאור". וייתכן מאוד שהוא אחד האחרונים מסוגו. הנאור ציונים של העשור הבא אפילו לא ינסו. הם יכוונו ישר אל האינטרנט והסלולר, וישאירו את הזקנים להתכרבל עם ריגושי השידור החי של "הישרדות 63: מאדים". תסתכלו טוב על נאור ציון. תוכלו לספר לנכדים שפעם ראיתם יוצר סיטקום.
"החברים של נאור" היא הוכחה נוספת, טובה לא פחות מ"הבורר", לכך שיצירה מקורית זה לא שם קוד לסדרות עגמומיות שבינו לבינה לבין שדרות רוטשילד. פרק הבכורה של העונה השנייה לא בהכרח ירסק אתכם מצחוק, וספק אם יירשם בדברי ימי הקומדיה הישראלית, אבל יש בסיטקום של נאור ציון קסם לוקאלי חמים. יש בה את הדבר הזה, המקורי, שלא ייעלם גם אם תזכירו את ההשראה מ"סיינפלד" עד שתכחילו. היא מכאן. היא משלנו. היא שווארמה הודו עסיסית. וכן, זאת מחמאה.
הצופים אוהבים את זה. הם מתים על סדרות דרמה וקומדיה ישראליות. הם מתים על טלוויזיה מתוסרטת בעברית. בעיקר כשהיא לא מתחכמת, מתעליינת ומדכדכת. ו"החברים של נאור" היא בול מה שהדוקטור המליץ. עם יובל סמו כסייד-קיק, דמויות אותנטיות כמו דלאל "הסובל" ועלילות מופרכות שנגמרות בביצוע א-קפלה של שירי מימון לפזמון של דיאנה רוס מעל מיטת חוליו של ילד חרמן, קשה שלא להיכנע לחמידותה. ככה זה עם פיל-גוד-טי.וי. אולי הגיע הזמן למצוא למונח תרגום לעברית.
נקרא לזה כיף-טי.וי, בינתיים. "החברים של נאור" ו"הבורר" הן כיף-טי.וי, ואפשר להוסיף אליהן את "מרחק נגיעה", "מסודרים", "הכל דבש", "עד החתונה", "מתי נתנשק" ו"אולי הפעם" בעונתה הראשונה. זאת טלוויזיה שכיף לראות, שעושה קצת נעים בראש ובלב, והתעשייה מצליחה לייצר אותה במיומנות שהלכה והשתכללה בשנתיים-שלוש האחרונות. כל זה מוטל כעת על הכף. למרבה הצער, זו כנראה הכף שמילארדרים בעלי ערוצי טלוויזיה אוכלים באמצעותה דגני בוקר.
ליודה לוי יש עתיד. הוא לא שחקן ענק, אבל יש בו איכויות שממסות את המסך, ואתם יודעים את זה עוד מ"יוסי וג'אגר". כבר עשור שהוא משתפר מולכם בטלוויזיה. דברים דומים אפשר לומר על נאור ציון, שדפק הטבעה ב-180 מעלות על פרצופם של המבקרים והפך מגולם סטנד-אפ לפרפר סיטקומים. כי הטלוויזיה היא מדיום שמאפשר לשחקנים, לבמאים ולתסריטאים להתפתח, לטעות, להתקדם ולתקן תוך כדי ניסוי. בלעדיה לוי היה זמר בלהקת בנים, וציון היה מספר בדיחות על בת ים. וכך ניצלנו מצרה גדולה.
יכול להיות שזה נגמר. יכול להיות שעידן הטלוויזיה המסחרית מתקרב לסיומו הטכנולוגי הטבעי. יכול להיות שהתעשייה כולה - יוצרים, טאלנטים, מפיקים וזכיינים - היא דינוזאור שמתבונן בתמיהה במטאור השועט לעברו. אבל התנהלותם של גופי השידור מול היצירה המקורית המוקפאת, מול האפשרות שתיפול עליהם דמות כמו עמרם בולדוג, מאפיונר שממליץ על שתיית מיץ אספרגוס, אינה דוחה את הקץ. היא מקרבת אותו. הנה, הוא כבר כאן. אה, לא. סתם נגמר לי העמוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
