סנובים, בקרקוב הייתם?
עזבו את אנטליה, שכחו מפריז, תארזו את הבעל ותמריאו לקרקוב. יומן מסע מפולין
אימא פולניה
לראשונה בחיי אני בפולין. קשה בכלל להתחיל להסביר את התחושה. שנים נמנעתי מלהגיע הנה מתוך פחד מוות ברור. הייתי וחייתי לא מעט בגרמניה האחרת (אגב, אין דבר כזה. כולם שם ראויים למיתה ומיד), אבל לפולין, ללבה הרותחת של הגיהינום היהודי, נמנעתי מלהגיע. והנה אני כאן, כמעט שבוע, לצורך צילומי הסרט הסוגר של טרילוגיית "מוסר השילומים" (סרט אחרון, נשבע בקבר השחור של היטלר), ולמעט הזוועות הרגילות של העם היהודי, אני נהנה כמו ילד שחזר לחדר הצעצועים שלו, כמו תינוק שנשבה, כמו חנן גולדבלט בחדר מלא קטינות ערומות.
אני פולני
זה הכה בי כבר ביום הראשון. אני פולני כל כך שכואב לי לראות את עצמי נהנה כל כך. מרגע העלייה למטוס של חברת "לוט", חברה שאתה בעיקר מצפה ממנה למטוס שיודע לעלות לשמים ולרדת בחתיכה אחת, מהרגע הזה נעטפתי הנאה בלתי פוסקת. אפילו האוכל בטיסה היה משובח. הדיילות רק רצו שיהיה לי נוח, והן אפילו לא ידעו איך קוראים לי.
כבר בשדה התעופה של פולין הרגשתי שכולם רוצים שיהיה לי טוב ושאלבש סוודר כי קר בחוץ, ולכן כדאי גם לאכול מרק קרפעלך קטן למען חיזוק המערכת החיסונית של הגוף. אכלתי מיד כי ביקשו בפולנית יפה כל כך. מאותו רגע, הרגע שהכול נעטף קרפעלך והמון וודקה רוסית מחזקת ומשובחת, החיים לא היו מעולם נעימים כל כך. כמובן חוץ מקורות העם היהודי באימא פולניה.
מהסוף להתחלה
רציתי מאוד לכתוב את המדור הזה בגטו היהודי בוורשה. דמיינתי אותי ואת המחשב יושבים בסמטה קטנה, סמטת אנילביץ' כמובן, שותים כוסית קטנה לזכר המרד וכותבים, אבל מי שהיה בגטו יודע שאין גטו. למען האמת, אין ורשה. כל פולני יודע לספר איך לא נשאר כאן בית אחד ואת הכול הם בנו מחדש. הגטו כולו מלא שיכונים עם סימון קטן - פה היה הגטו, ועכשיו לך תחפש את השורשים שלך. אז אני כותב את המדור בלובי של המלון הקטן שלנו, ובכל דקה ניגש אליי פולני מתוק לשאול אם הכול בסדר ואם אני רוצה לקחת לו את הדירה עכשיו או אחר כך.
רכוש היהודים
הסיבה שאנחנו, צוות "מוסר השילומים", נמצאים כאן היא רכוש יהודי בשווי של כארבעים מיליארד דולר שהפולנים מתעקשים לא לתת לנו. הם עושים את זה משתי סיבות. ראשית, ממש לא בא להם; ושנית, הם עניים יותר מאתנו. אנחנו לעומת זאת כן רוצים בחזרה את הבית של סבתא וסבא שלנו, וזה לב המאבק של הסרט הזה, אבל כל זה יפורסם, ברשותכם, לא כאן אלא בחודש אפריל הקרוב. נחזור לוודקה, כלומר לקרקוב, כלומר להחמצה התיירותית הכי גדולה של התייר הישראלי המזדמן.
קרקוב
עזבו את אנטליה, שכחו מפריז, תארזו את הבעל ותמריאו לקרקוב. שלוש שעות וחצי ואתם בשיכרון חושים של יופי ושפע שטרם נתקלתם בו. אני יודע שזה מוזר מאוד לבוא לאישה ולהגיד לה: "יקירתי, השבוע לא נראה את 'האח הגדול', אנחנו נוסעים לקרקוב לסוף שבוע רומנטי!" כן, אני מבין שהאישה תדמיין מיד רכבות ומשרפות, אבל קשה לתאר כמה יפה,
הקרקובאים גם יוצאים מגדרם כדי שיהיה לכם נעים. הם יודעים שהם פולנים, הם מבינים שהם במרחק חצי שעה נסיעה מאושוויץ, הם קולטים שתיירים לא עטים עליהם, ולכן הם משפריצים כל טוב ונעימות כדי שלשארית הפלטה היהודית יהיה מתוק, אבל אם כבר הזכרנו, הרשו לי לקחת אתכם רגע אחד לאושינצים.
אושוויץ
ראיתי כל סרט אפשרי, דמיינתי כל סיוט ממוצע - באושוויץ הכול דווקא התגמד לי. הכול סטרילי מדי. גם יכול להיות ששני הקוזקים שאכלו נקניקיות עם כרוב ממש מחוץ לשלט שמבשר שהעבודה בעצם משחררת - לא עזרו. מנגד, ניסתי לדמיין מכחיש שואה ממוצע עומד מול המשרפות של בירקנאו, אושוויץ 2 או סתם בתאי הגזים באושוויץ 1, ניסיתי לדמיין אותו, ובעיקר ניסיתי לדמיין את עצמי מוציא לו את הלבלב ללא הרדמה תוך כדי שפיכת לבה רותחת לבני מעיו. כן חברים, אושוויץ הוא מוזאון סטרילי ומדויק, אבל התחושה הברורה אחרי זה היא ללכת לגרמני הקרוב לביתך ולהוציא לו את העיניים כדי שיכאב לו, והרבה.
השכנים של אושוויץ
פעם, אולי אתם זוכרים, הייתה להקה תל-אביבית בשם השכנים של צ'יצ'. אני חושב שיעל בר זוהר כיכבה גם שם. גם לבירקנאו יש שכנים שגרים ממש אקרוס משרפה 2, והם לא מקסימים, בלשון המעטה. הדבר הראשון שהם רצו לעשות כשדפקנו על דלת ביתם כדי להבין מה המשמעות של מגורים סמוך כל כך לג'נוסיייד היה לשבור לנו את המצלמה שלא על מנת לאפשר שימוש נוסף.
אחרי זה הם הסבירו בנאצית מדוברת שקשה להם מאוד עם מה שקרה לעם הצועני (זה מה שהם זכרו), אבל אם אפשר שנעוף מכאן כי עוד מעט באים אליהם חברים לעשות על האש. כן, גם מול בירקנאו עושים על האש, והפחמים שם משובחים מאוד.
אחרי המקלחות של אושוויץ ירדתי לשירותים שם. לא הרגשתי מעולם יהודי קטן כל כך כמו בשירותים באושוויץ, אבל יום יבוא ונבין גם את הסיוט הזה.
לודג'
כמה שטוב בקרקוב - רע בלודג'. מדובר בגוש בטון מכוער מלא פולנים עייפים. יצאתי שם להליכת בוקר, ואני חושב שזו הזיעה היהודית הראשונה שנשפכה בלודג'. מנגד, אם אתם בכר שם, עזבו הכול וסעו לוורשה, שם המרק אלוהי יותר מהאפיפיור והקניון זול יותר מאהוד ברק ביום ללא טבח בעזה.
עזה
והנה מעבר חד מחזרתי לאימא פולניה. האם מישהו כבר מבין כמה מטומטם היה הטבח בעזה ומבצע עופרת מצוצה? האם מישהו כבר הפנים שרק שלום ייתן שקט לתושבי הדרום? האם מישהו כבר הפנים שפנאטים בשני הצדדים הורסים את חיינו? בואו רגע לפולין ותבינו כמה טוב להם מרגע שהפסיקו להפגיז כאן.
סעו דקה לאירלנד ותבינו כמה מקסים מאז שיש שלום. תעברו רגע בסופרמרקט שנמצא על חורבות חומת ברלין ותבינו כמה טוב השלום על פשעי המלחמה.
בשורה משמחת
ממעמקי ורשה אני מבין שברק אולי יהיה שוב שר ביטחון בממשלת ביבי הצרה!
בשורה משמחת פחות
ממעמקי ורשה אני מבין שברק יהיה שר ביטחון ואז ייזרק סופית ממפלגת העבודה. אולי ברגע הזה אנשים טובים כמו פינס, הרצוג או... פינס ייקחו את המפלגה הזו למקום טוב יותר. כולנו תפילה.
1. אני כל כך לא רוצה ממשלת אחדות כי באמת מגיע לימין ומגיע לנו פעם אחת לראות מה הם יודעים לעשות ולא, בגין זה לא דוגמה, בגין היה בן אדם, אבל בכל זאת, במעמקי לבי מתרוצצת פאניקה קטנה מלווה סיוטי לילה חוזרים שממשלה צרה תוביל לקבר אחים גדול של כולנו. כן, אני דקה מאושוויץ וכותב מצפון ורשה, אבל הפחד הוא פחד יהודי כן ועמוק.
2. אני רוצה לספר לכם רגע על ז'קלין דיאמנט. פגשתי אותה לפני עשרה ימים בפריז. היא ניצולת שואה ששני הוריה נרצחו כשהייתה בת 12. שנים היא התגוררה ברחובות פריז עד שהורשה לה לחזור לבית הוריה, וכך הצליחה לרכוש דירה של 24 מטרים, ובה פגשתי אותה כשהיא בת 74.
היא בכתה במשך כל הפגישה כי אני הישראלי הראשון שהגיע אליה, ושנים רבות כל כך היא מנסה לקבל עזרה ולא מצליחה. בדמעות אין-סוף היא הראתה לי מכתב שקיבלה מוועידת התביעות שדחו בה את בקשת העזרה שלה בטענה כי היא לא עומדת בקריקטריונים.
בעברית המשמעות היא שהיא לא סבלה מספיק לשיטתם. היום (יום שלישי בבוקר) קיבלנו שיחת טלפון מצרפת מעמותה יהודית שסייעה לז'קלין מעט, ז'קלין נפטרה. אני רוצה להודיע בבירור שהאישה היקרה הזו, האישה שגרה במיטה בסלון בחדר קטן ומעופש, מתה אחרי שוועידת התביעות לא מצאה את המאה או מאתיים אירו לתת לה בכל חודש, אפילו שרק השנה העבירה הוועידה האיומה הזו עוד כסף לעמותות, ל"ליב"י" ולבתי חולים שלא זקוקים להם, ובטח לא לשם כך היא הוקמה, הוועידה אני מתכוון.
אז הנה, תתבעו אותי גם על זה, ואני אשמח להראות לשופט את הסרט שז'קלין מספרת בו מה קרה לה כשקיבלה את מכתב התשובה שלכם (שנים לאחר שפנתה כמובן), העלבתם אותה וזרקתם אותה סופית לכלבים. תתבעו חארות, תתבעו אותי שוב.
3. כבר עברו 65 ימים מאז אמר כותב המדור הזה שהמלחמה היא טעות איומה של שני הצדדים לדורי דורות. לא נדע לעולם אם הוא צדק או לא.
פתרון לחידה: למה שישראל לא תנסה לתקוף את ציר פילדלפי וככה תשים קץ לירי הבלתי פוסק על יישובי הדרום, שלא לומר אשקלון? שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
