אחריי לנחתים: משחקי מלחמה בדרך לבן-לאדן
כתבת מעריב הצטרפה לקורס של קציני המארינס, רגע לפני יציאתם לפעילות באפגניסטן, ולמדה שאפילו צה"ל מהווה מקור השראה. דיווח מיוחד
לרגע אחד נדמה היה לי שאני צועדת ביער עבות בסרט על תקופת וייטנאם. המארינס מקיפים אותי מכל הצדדים, נושאים אפודי ענק, מצפנים, מפות, ציוד קשר ומים. הם פזורים בשטח, אך שומרים על קשר עין, מחכים לראות מאין תגיע המתקפה. מפקד החוליה שלח את אנה פוירשטיין לעמדת תצפית קדמית, ואחרי עשר דקות היא חזרה בריצה ודיווחה על ההתפתחויות.
אני אכן בחברת המארינס, אבל לא בווייטנאם, אלא ביער בווירג'יניה. אנו נמצאים חמש דקות מבסיס הכשרת הקצינים קוונטיקו, ואפילו שהקצינים הונחתו לכאן במבצע הטסה של מסוקי קרב, ההמראה והנחיתה שלהם - שנועדו לדמות מצב אמת בשטח - ארכו כמה דקות. זמן מה חלף, הפטרול חזר למקומו, והקצינים התחפרו בעמדות שחפרו. ואז לפתע נשמעו ירי חד, פיצוצים ושריקות כדורים.
הקצין שעמד ממש לידי נפצע ונפל, וקצין אחר רכן מעליו. הכל כמובן בכאילו, כי קציני המארינס שהקיפו אותי ביום קור נוקשה, השתתפו בתרגיל שנעשה לקראת סיום קורס הקצינים, המשך ההכשרה והיציאה לווייטנאם של אובמה - אפגניסטן.
היה משהו מוזר בסצנה: הקצינים שאליהם הוצמדתי אמורים לצאת בחודשים הקרובים להילחם באפגניסטן. כל אחד מהם מדבר על כך, מודה שזו הסיבה שהתגייס למארינס. אפילו שעדיין אינם יודעים את השיבוץ המדויק שלהם, רובם ככולם מבינים את המשמעות של להיות קצין במארינס: אפגניסטן, אפגניסטן, אפגניסטן. מדינה הררית, מדברית, חמה, בלי יערות סוככים המטילים צל. בלי רעש העלים המתפצחים מתחת לרגליים, וגם ללא הבוץ הרך, שמאפשר לחפור שוחות ולהתחבא בהמתנה להתקפה.
ארצות הברית פלשה לאפגניסטן לפני יותר משבע שנים, פחות מחודש אחרי התקפת הטרור של 11 בספטמבר, בחיפושים אחר אוסמה בן-לאדן. עד היום היא לא איתרה אותו, ורוב ההערכות הן שהוא ותומכיו מסתתרים באזור ההררי הקשה בגבול הארוך שבין אפגניסטן לפקיסטן. ממשלת הטאליבן, הסונית המוסלמית הקיצונית ששלטה באפגניסטן לפני פיגועי התאומים, הופלה. אך בינתיים הם הצליחו להשתקם במידת מה, וכעת לממשלה האפגנית אין ממש שליטה בנעשה מחוץ לבירה קאבול.
באפגניסטן משרתים כיום כ-55 אלף
הנשיא אובמה הכריז בשבוע שעבר כי הוא מתגבר את משלוח החיילים לאפגניסטן ב-17 אלף איש. הוא נענה לבקשת מפקד צבא ארצות הברית באפגניסטן, הגנרל דיוויד מקרינן, והורה על יציאת חטיבה של זרוע היבשה וחטיבה נוספת של המארינס - חיילי הנחתים, שבהם גם יש שריונרים וגם רגלים.
חזרה למשטר האימונים. אני נצמדת לפוירשטיין. היא לא החיילת היחידה בפלוגה. בין השוחות מתבצרות נשים נוספות, אך למעט ידיהן החשופות אי אפשר להבחין בנשיותן. פוירשטיין, ילדה יהודייה מבית טוב שגדלה בעיר הספורט והנופש בולדר בקולורדו, נמצאת כאן על אפם ועל חמתם של הוריה. "לא. הם לא ממש אהבו את ההתגייסות שלי למארינס," היא מספרת, "הם העדיפו שאני אעשה דברים אחרים. אבל ככה זה עם כל ההורים, לא? לא תמיד עושים מה שהם רוצים."
פוירשטיין מספרת שזה היה חלום שלה. "רק מארינס. אין כמו המארינס. מארינס זה הדבר האמיתי," היא אומרת כחיילת טובה. וכל מי שדיברתי איתו ביום האימונים, הילל ושיבח את המארינס, כאילו לא מדובר ביחידה צבאית. "אין שום חלק בהכשרה שאני סובל ממנו" אומר הייז,' קצין מטקסס המחופר יחד עם פוירשטיין בעמדת הירי.
"מה, אתה נהנה מכל דבר"? אני שואלת. "אני מודה שהקור בהתחלה היה לי קשה מאוד," משיבה פוירשטיין. "אבל התרגלתי. כמו כל דבר שמתרגלים אליו, והחברויות שנרקמות כאן הן דבר מדהים. החוויה פה הפכה אותי פשוט לבן אדם אחר."
בפטרול, פוירשטיין צעדה לפניי, טיפסה על גבעה תלולה כשהיא נושאת על גבה ציוד ששוקל כמעט 50 קילו והיא עצמה - לא יותר מ-60 קילו. למרות הכובד היא נראית כמי שהעסק הזה קליל מבחינתה. מדלגת לה כאיילה בין הגבעות, משתלבת לחלוטין בין הגברים. "אין כאן שום הפליה, ואני לא מקבלת שום יחס שונה," היא אומרת. "בלילה אנחנו ישנים בשטח, ואני כמו כולם. בלי אוהלים, בתוך שק שינה, ליד כולם."
גם עם האוכל פוירשטיין מסתדרת. "יש מנות קרב כשרות, אבל אני לא תמיד דווקא בעניין של אוכל כשר," היא אומרת וממשיכה לספר שיש לה קרובי משפחה בני דודים בישראל, וכשביקרה בארץ בלטה לה העובדה שחיילים רבים מסתובבים עם נשק בכל מקום.
את באמת רוצה להיות לוחמת באפגניסטן?
"כן. היא משיבה. מאז שהייתי בתיכון ידעתי שאני רוצה להיות במארינס ואני הראשונה במשפחה שלי. יש לי כאן הרגשה טובה. של שוויון. העובדה שאני בת אינה חיסרון שלי, ואני מרגישה שהאופי שלי ממש התעצב כאן, באימונים."
לוטננט רונלד ואלסק מסכים עם פוירשטיין. אין כמו האחווה שמתפתחת בשטח. ואלסק אמור היה לסיים את הטירונות עכשיו, לנטוש את האישה ואת הילדים, ולצאת לאפגניסטן לשנה במשלוח הבא. אבל הוא נפצע ביד, ונשאר בתפקיד מנהלה עד שיחלים מניתוח שעבר.
בינתיים מספר ואלסק על חוויות ההצבה שלו במקומות אחרים בעולם. "הייתי בישראל וגם בירדן. אני איש של טנקים, אבל כשהגענו לישראל, נאלצנו להשאיר את הטנקים בספינות, ולרדת לחוף כחיילים פשוטים. הקמנו מחנה אוהלים בשפת הים וחיכינו למשימה הבאה."
והמשימה שלו הגיעה: הוא יצא לירדן לאמן את חיילי צבא המלך בטנקים. "למרות הבדלי השפה, הרגשנו שכולנו חיילים. הם טנקיסטים וגם אנחנו." מספר ואלסק שגם נחשף לקצינים המשרתים בטנקים ישראליים. "הדבר שהכי הרשים אותי היה מדריכות הטנקים הישראליות, איך הן קופצות על הטנקים, ויודעות עליהם יותר מחיילי השטח."
"אז איך בדיוק מתאמנים לקראת אפגניסטן בשטח כה מיוער? איך אתם מתכוננים ללחימה שם, כשאתם כאן באזור שדומה יותר לאירופה מאשר למזרח התיכון"? שאלתי אותו. ואלסק מסביר שהקצינים ייצאו מקוונטיקו עם שיבוץ ליחידות, שאחריו יימשכו אימונים מקצועיים במשך חודשיים נוספים. "לנווט בתוך יער עם גבעות ועם ערוצי נחל, זה הרבה יותר קשה מאשר לנווט במדבר," הוא מסביר, "שם אפשר לראות הכל קדימה. אז הניווטים כאן מכינים לבאות."
יום האימונים מסתיים בסחיבת שתי אלונקות. הפלוגה שאליה התלוויתי סיימה את הקרב המדומה עם "פצוע קשה" ועם "הרוג." הקצינים מעלים את שני הבחורים המגודלים לא־ לונקות, ומתחילים לסחוב חזרה. פוירשטיין סוחבת איתם
נא להמתין לטעינת התגובות
