פרי גליל: מפעל שמפרנס עיר שלמה
עובדי פרי גליל לא מבקשים רחמים. כל מה שהם רוצים זה לעבוד בכבוד ולהרוויח את שכר המינימום בשקט. יממה עם מנהיג העובדים במפעל
"מה שמך?", שואל השופט. "קוראים לי מוטי חזיזה". "בבקשה", מאותת לו השופט, "דבר". חזיזה דיבר מהלב. ארבע שעות הוא שומע את האנשים שמחליטים אם מחר תהיה לו פרנסה מדברים במונחים "סטריליים", של רווח והפסד ותזרימים וכינוסים ונכסים. עכשיו שיבינו על מה באמת מדברים פה.
"תמיד קל יותר להתייחס לעובד כמו נייר טואלט. למה אני צריך לבכות? למה אני צריך לבוא היום לבית המשפט לבקש דבר מינימלי? לקבל את הפרנסה בכבוד? למה להביא אותנו למצב הזה? לעובד בישראל נגמרו הזכויות?, הוא אמר.
חזיזה עוצר לרגע. רואים שהוא נזכר במשהו. הנשימות הופכות מהירות יותר. העיניים אדומות יותר. הוא החזיק עד עכשיו. מפה הוא נשבר. שומעים את השבר הזה בקולו. "אני צריך לחזור לימי הילדות שלי, כשלהורים שלי לא היה כסף לפרנס אותנו". הוא בוכה.
"אחרי שהגעתי למה שהגעתי היום? זה לא הצגות, זה לא פופוליטיקה. אני רוצה להצליח לפרנס את הילדים שלי. בלילות אנחנו בוכים. זה לא נורמלי, אני הולך הביתה ובוכה. הלב מתפוצץ". הורים וילדים. העבר והעתיד. הלב מתפוצץ. הוא מפנה את ראשו לעורך הדין עופר אטיאס, המנהל הזמני שמונה מטעם הבנקים.
"קח אותנו כאילו היינו הילדים שלך. תגיד לנו, הבנק ידאג למה שהפסדתם. עובד - בקושי יש לו מה לאכול. לא רוצה להיות נטל על המדינה. הפכנו אנשים חסרי ערך בחיים. עם דיכאונות. אתה מתבייש מול הילדים שלך? איך יש לך האומץ?".
כל הזמן הזה אטיאס לא מעז להביט בו. חזיזה מסיים. שותק. מאשים יותר במבטו מאשר במילותיו. הוא מסיים בשקט, כמעט בלחש, "תודה, כבוד השופט", ויוצא מהאולם.
זה הסיפור של פרי הגליל. המשפחה. מפעל שבמשך חמישה עשורים פרנס דורות של עובדים. מפעל שמפרנס עיר שלמה. לא סתם נזכר חזיזה, יו"ר ועד העובדים של פרי הגליל, בהוריו. יש לזה משמעות עמוקה מבחינתו.
הוריו עלו בשנת 1951 ממרוקו. התיישבו בחצור הגלילית. אביו היה ספר צמרת מפורסם במרוקו. האגדה המשפחתית מספרת שווינסטון
כשהיה בן 15, בשנות השבעים, אביו לא יכול היה לעבוד יותר. מוטי, אז חבר צעיר בתנועת הנוער העובד והלומד, קיבל הודעה מבית הספר שבו למד: הוריך לא שילמו את שכר הלימוד, אינך יכול להמשיך. הוא סוחב את החוויה הזו עד היום. הוא גם לא שכח לספר עליה לשופט. אז מוטי הצעיר הפסיק ללמוד והלך לעבוד. בפרי הגליל, אלא מה.
מפעל שמפרנס עיר שלמה. מפעל שהוא מקלט. "עבדתי כפועל שחור לכל דבר", הוא משחזר. "הייתי עובד בפריקת שקיות בצל, שום, בייבוש ירקות, כנהג, כמנהל חנות". עד שברבות השנים הפך לאחראי על הניקיון במפעל, שזה תפקידו הנוכחי.
מוטי מקובל על רוב העובדים. בימים האחרונים גדלה האהדה אליו. "הכאב שלו, המאבק שלו, אמיתיים", אמרה אחת העובדות. אחר כך הוסיפה: "הוא זה שסוחב את המאבק הלאה, על הגב שלו". יש קצת ביקורת. אומרים עליו שאולי היה צריך לשים לב למה שקורה. לפקוח עין. מוטי לא מכחיש.
הוא אומר שלא יכול היה לדעת על חומרת המצב, אבל אחרי שנייה הוא חושב קצת ומסייג: "יכול להיות. לא יודע. אנשים טועים. יכול להיות שטעיתי". לו ולאשתו פנינה, ילידת מרוקו, יש ארבעה ילדים. שלוש בנות, בגילאי21, 22 ו-26, ובן בגיל 16. " לעובדי פרי הגליל מגיעה כיכר לחם בעולם הזה, לא רק לבעלי הבנקים, עם הבטן המלאה", היא אומרת.
היא מאמינה שיש לבעלה כוחות עצומים. פעם אחת הלכה איתו לכנסת, כמעט בכתה כשראתה אותו מדבר. "הכל הוא עושה בשביל העובדים, תמיד", היא אומרת, "תמיד". קירות משרדו מלאים ציורים של מקובלים. כל שושלת אבו חצירא, גם הרמב"ם. "הרמב"ם", הוא נאנח. "הוא מנהיג. לא מהפכן, אבל מנהיג".
חזיזה גם מקבל את ברכתם של רבנים שונים. בלעדיהם הוא לא זז. על המדף מונחים כמה ספרים של דיני עבודה לצד ספר תהילים. מתחת לשולחן ארגז קפה שחור. הטלפון ממשיך לצלצל. אנשים נכנסים ויוצאים. ברגע של הפוגה חזיזה מצליח גם לארח, ועל הדרך להתראיין בזעם לרדיו. הוא לא לבד. יש אילנה אמיר ומישל מלכה, חברי הוועד, ויונה פרטוק, ראש המרחב בהסתדרות.
אילנה ומוטי חברים טובים. כשאשתו לא מצליחה לתפוס אותו, היא מתקשרת אליה. לפני שהוא יוצא הוא מקבל טלפון. חבר הכנסת אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכספים, בינתיים. מבטיח להעלות את הנושא בוועדה. חזיזה מחייך. פתאום הוא מבין את גודל ההד התקשורתי. "אין לזה תקדים", הוא אומר, וחוזר: "אין לזה תקדים".
כל תמיכה מפליאה אותו. מרגשת אותו. הרי הוא בעצמו לא מאמין שהוא צריך להילחם על דבר כל כך בסיסי. על מפעל מרוויח, שבגלל טעויות של מנהלים צריך לשלם את חובותיהם של מפעלים אחרים. כל החודש הזה הם מקבלים סטירות לחי מהמדינה, מהבנקים, מהבוסים. כל הבעה הכי קטנה של תמיכה מפתיעה אותם. גורמת להם אושר כאילו כבר ניצחו במאבק.
היו הצעות לקנות את המפעל, אבל הבנקים דחו אותן. הם רוצים כינוס נכסים. זה אומר שנכסי החברה יימכרו, הכספים יועברו לבנקים, והעובדים יישארו בלי כלום. "אין דבר כזה", אומר אחד מהם ביציאה למפעל. "את כל החיים נתנו לפרי הגליל. זה המפעל שלנו. רוצים לבוא לקחת לנו? שיבואו. נראה".
כבר מהכניסה למפעל, די מרחוק, אפשר לראות מדורה גדולה בפנים. אש ענק שנאבקת בגשם. 30 עובדים, מרביתם מתכנסים בעמדת השמירה. מתגוננים מהגשם. חוץ מפארוק. הוא מזין את האש במשטחי עץ שהוא מוציא מהמפעל. הוא לא רוצה לפתוח את שערי המפעל המרותכים, אז הוא מעביר את המשטחים במלגזה.
פארוק, בן 25 מטובא זנגריה, צעיר בעל עיניים ירוקות בוערות, עובד במקום כבר עשר שנים. "אצלנו ילדים באים לפה במקום ללכת לבית ספר", הוא צוחק. חזיזה כבר שם. זז ממקום למקום, עונה לשיחות שלא מפסיקות להגיע. התקשורת. "למישהו יש את הטלפון של לובה?", הוא מתרוצץ בין האנשים.
כולם ממהרים לחפש, עד שמוצאים את בעלה ולדימיר. "אבל תדבר בעברית, לא ברוסית, אה?", סונט בו עובד אחר. מוטי ממשיך לספק לתקשורת את רצונה. הוא יודע שהיום עיקר המאבק הוא בזירה התקשורתית. מישל מלכה מספר לעובדים כי המאבק של פרי הגליל נמצא בכל העיתונים. העובדים גאים, מתקשים להאמין שמישהו מתעניין.
הגשם מתחיל להיחלש. האש מתחזקת. בחניה יש כמה מכוניות. שומעים רדיו. על הקו יו"ר השלטון המקומי וראש מועצת מעלות תרשיחא, שלמה בוחבוט. חזיזה ועוד כמה עובדים נצמדים לחלון. "אף אחד במדינת תל אביב לא יודע מה קורה בפריפריה", אומר בוחבוט למראיין. חזיזה וחבריו מהנהנים. "הם לא יודעים", ממלמל חזיזה. האש מתחזקת, הגשם הפסיק.
הטלפון של חזיזה שוב מצלצל. "אתם לא יודעים מה אנחנו עוברים פה", הוא אומר, כמעט בתמימות של ילד. "אתם לא יודעים". גם האש של חזיזה מתלבה. הוא הולך ממקום למקום, הסלולרי צמוד לאוזנו. ביד השנייה תמיד סיגריה או קפה שחור. הוא הולך מהכניסה למפעל לחדרו, ובחזרה. כל הזמן הוא מזכיר לעצמו על מה הוא נאבק. זה לא קצבאות. זה לא ביטוח לאומי.
זה לא דמי אבטלה. זה מפעל מרוויח, שאמור להיסגר מהסיבות הלא נכונות. ובידיים של חזיזה, בנחישות שלו, תלויים 600 עובדים. "החיוך שלי נמחק מהפנים", הוא אומר לנסים משעל בראיון טלפוני. "ואני הייתי אדם שלא בוכה. עכשיו אני בוכה כל לילה. אי אפשר לראות את כל הפחד הזה של העובדים בעיניים. מה קרה, המדינה פשטה רגל? עלינו לשר האוצר רוני בר-און, ביקשנו עזרה, אמר לנו שיש לו סימפתיה אלינו. מה, אנחנו הולכים למכולת עם הסימפתיה של בר-און?".
העובדים יוצאים מהמפעל. כפי שתוכנן. פותחים בתהלוכה אל מרכז המועצה. חזיזה, עדיין בטלפונים, מוצא עצמו מאחור, מנהל את המאבק דרך המכשיר הסלולרי שלו. ההתגייסות של חצור הגלילית ממלאת אותו בכוחות מחודשים. הוא תופס את תהלוכת העובדים בירידה ממרכז העיר אל חסימת כביש 90.
קודם לכן, בבוקר, מפקד תחנת המשטרה האזורית רב-פקד אבי מאור תיאם איתו את ההפגנה. חזיזה מלא כבוד לכוחות המשטרה. "הכל יהיה בסדר", הרגיע את המפקד, "אתה מכיר אותי". הוא באמת מכיר אותו. לכן הוא לא חושש. "הם חוסמים באדום ומפנים בירוק", הוא צוחק. העובדים צועדים. חזיזה משתלב בתוכם, עד שהוא תופס מקומו בשורה הראשונה.
משלבים ידיים, יהודים וערבים, עולים וותיקים. את הכיפה הגדולה שעל ראשו הוא מסתיר בכובע מצחייה. השירים מתחלפים, מ"המפעל שלנו, המפעל שלנו", ל"לחם עבודה, לחם עבודה". הם מגיעים לכביש 90. המשטרה מסמנת לצועדים לעצור. אחד המפגינים רוצה להיכנס לכביש מיד. חזיזה עוצר אותו. ואז ניתן האות. הם נכנסים לכביש.
"אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען", שרים המפגינים משיריו של רבי נחמן. חזיזה וחבריו מתיישבים על הרצפה. "אנחנו מאמינים בני מאמינים", מתחזקת השירה. שמעון סוויסה, ראש המועצה, יושב בחליפתו לצדו של חזיזה. השיר מתחלף: "יאללה שופט, יאללה. תן חנינה, יאללה. יאללה שופט יאללה, תן חנינה יאללה".
אחד המפגינים, גבר בן 50 בערך, מבין את כללי המשחק. הוא זורק את עצמו על הכביש, כמו מתעלף. חזיזה מחייך. הוא וחבריו ממשיכים עם ההצגה של המתעלף. "מים", הם צועקים, "שמישהו יביא מים". המתעלף, בעיניים עצומות, לא מצליח למחוק את חיוכו. המצלמות רצות למקום ההתרחשות. השוטרים לא מתרגשים. הכל בחיוך. חייבים קצת הומור בחיים.
העובדים מתפצלים. חלקם ממשיכים בהתבצרות, אחרים עולים לבית המשפט. חזיזה מנסה לאסוף את הנוסעים לחיפה. הוא מתוח. אפשר כמעט לראות את פעימות הלב שלו עולות ככל שנמשך היום. עוד שלב ועוד שלב בדרך להכרעת בית המשפט. האנשים מתרגשים. דומעים. "למדתי שהגברים באמת בוכים בלילה".
הם נעמדים בכניסה ומפגינים, זוכים לאהדת העוברים והשבים. אחת המפגינות מנסה להסביר לו כיצד לנהל את המאבק. הוא מקשיב בסבלנות אינסופית. בסוף היא גם פונה למפגינים: "אל תחייכו", היא אומרת בזעם, "שיבינו שאתם עצובים ולא יסגרו את המפעל". למקום מגיעה עו"ד גלילה אורנשטיין, נציגת העובדים, אחת הטובות בתחום כינוס הנכסים, דיני החברות.
אורנשטיין, כך מספרים, הייתה חברת ועד עובדים בעצמה ונפגעה אף היא מכינוס נכסים. למדה על בשרה שהבנקים יכולים להשאיר את העובדים בלי כלום ושהיא יכולה להילחם על זכותם של העובדים לקבל נתח מהמקום שבו השקיעו כל כך הרבה שנות חיים. היא הלכה ללמוד משפטים והחלה להיאבק.
חזיזה רואה אותה. אילו היה לו כובע על הראש, היה מסיר אותו בפניה.
הוא מקשיב לה הקשבה מלאה. אורנשטיין היא זו שהבהירה לחזיזה שבלי התבצרות במפעל התקשורת לא תבוא. חזיזה, אילנה אמיר, גלילה אורנשטיין ועורכי הדין האחרים יושבים בקפטריה. מקבלים הוראות. המפה ברורה: הבנקים יבקשו כינוס נכסים. זה לא אומר רק סגירה של החברה, אלא ויתור על כל זכויות העבר שלהם, על עשרות שנות פיצויים.
הבנקים, תטען גלילה, ניסו לחבל בהסדר אחר, הסדר עם כל הנושים, כולל עובדים, ספקים ובנקים, הסדר שהיה נותן לעובדים יכולת לדרוש גם את מילוי ההסכם הקיבוצי שלהם, וגם מאבק על השארת המפעל בחיים. הבנקים רוצים את הכסף לעצמם. אורנשטיין לא מתכוונת לתת לזה לקרות. בבית המשפט התכוננו היטב ליום הזה.
20 שוטרים עומדים בכניסה לאולם. נציג הבנקים, עו"ד עופר אטיאס, שוטח את טיעוניו. להסכם נושים, הוא אומר, לא הצליחו להגיע. הוא מסביר ארוכות מדוע יש ללכת לכינוס נכסים. אחת העובדות באולם, דיילת שירות של פרי הגליל, צועקת לעברו: "אבל מה עם העובדים?". חזיזה שומע, ומתאפק לא לומר דבר.
מאוחר יותר בבית המשפט אורנשטיין טוענת. מסבירה לשופט, שעל אף שהבנק אומר שניתן ללכת לכינוס נכסים ולשמור על העסק חי, זה לא משנה, מפני שבכינוס נכסים העובדים מאבדים את כל זכויות העבר שלהם. "אדם יכול לעבוד 40 שנה. ברגע שהולכים לכינוס נכסים, כל הזכויות שצבר נמחקות".
ראש המועצה שמעון סוויסה מבקש מבית המשפט זמן. "הפוליטיקאים ואנשי העסקים מתקשרים, אומרים: אנחנו נצליח להציל את המפעל". השופט מקשיב. אורנשטיין מסבירה שמדובר ב"צדק חלוקתי". חזיזה לא עומד בלחץ. כבר יותר מדי זמן בלי סיגריה או קפה, או ודאות. הוא לוחץ את בקבוק המים בין ידיו, פורק עליו את זעמו. יוצא לסיגריה, חוזר.
לקראת הסוף, כשנדמה שהשופט השתכנע לא ללכת לכינוס, מבקש עו"ד אטיאס את רשות הדיבור שוב. "אני לא רוצה להמשיך לראות את הגזר הגמדי תקוע על פס הייצור", הוא אומר. הלחץ שצבר חזיזה בשלוש השעות שחלפו משתחרר. "את הגזר הגמדי אתה לא רוצה לראות תקוע?!", הוא קורא קריאת שבר. "ומה איתנו, מה עם העובדים?".
האולם סוער, כולם צועקים. אורנשטיין מבקשת מהשופט שייתן גם לחזיזה לדבר. חזיזה מתנשם. נשימות מהירות, עיניים אדומות. בולמות את הדמעות. עוד רגע גם זה ייצא. בסדר, אומר השופט, בבקשה, שיעלה לדבר. חזיזה קם. עכשיו זה הוא מול השופט. בסוף, זה מוטי חזיזה מול השופט.
נא להמתין לטעינת התגובות
